במרוקו נהגו יהודים רבים להדליק ביום טוב אור חשמל ואש גפרור, חלקם אף נהגו לכבות את האור ביום טוב. עם הגיעם ארצה, נתקלו תדיר בתמיהתם של יהודים מקומיים – אשכנזים וספרדים – שהופתעו למראה מנהגם זה ותמהו: הכיצד יתאפשר הדבר?
חמישה מבכירי רבני מרוקו – יוסף משאש, שלום משאש, יצחק חזן, משה מלכה ויהושע מאמאן – עסקו בתוקפו ההלכתי של מנהג זה, שהיה מקובל במרוקו אך כאן בישראל נדחק והשתנה. מעיון בשש־עשרה תשובות הלכתיות מקיפות, שחיברו הרבנים בציר הזמן שבין שנות השלושים ועד שנות התשעים של המאה הקודמת, עולה כי אין מדובר אך ורק בסוגיה הלכתית טהורה, שכן ניכר כי העמדה ההלכתית מושפעת מהשקפתם הרוחנית והדתית. הוא הדין באשר לתפיסת המציאות, שמשתנה אף היא בעקבות עמדתם הרוחנית־דתית ורצונם להגיע לתוצאה הלכתית התואמת את השקפתם.
נפתח במחלוקת הנוגעת לתפיסת המציאות העובדתית. הרבנים חלוקים תחילה בשאלה מה נהגו הלכה למעשה במרוקו: האם אכן הדליקו וכיבו את אור החשמל ביום טוב, או שמא נמנעו מכך? ומה באשר להדלקת הגפרור? ואם אכן נהגו כך, מי הם אלו שהדליקו – הציבור הפשוט או שמא גם הרבנים עצמם?
נדמה כי אף אחד מהרבנים שכתבו בנושא אינו מעוניין לבטל מנהג אבותיו במרוקו באופן ישיר (למעט אולי הרב מאמאן). לגישתם, ככל שמדובר במנהג שכיח, ותיק ומקובל בכל רחבי מרוקו, לא ראוי לצאת נגדו ולפעול לביטולו, או למצער להחליש את מעמדו ותוקפו. לפיכך כל אחד מהרבנים, טרם פסק בעניין, הקדים והביע עמדתו באשר למה שנהגו אבותינו במרוקו, וניסה לשכנע כי המנהג שהכיר מתקופת חייו במרוקו הוא הוא מנהג מרוקו המקובל.
הרבנים יוסף משאש, שלום משאש ומשה מלכה קבעו חד־משמעית כי במרוקו נהגו להדליק אור חשמל וגפרור ביום טוב (הרב יוסף משאש טען כי במרוקו נהגו כולם גם לכבות). מנגד, הרב יהושע מאמאן מבהיר כי כבר במרוקו היו שנהגו לאסור זאת. עמדתו מקבלת חיזוק מדברים המובאים בתשובת הרב יוסף משאש (שו”ת מים חיים א, צד). הרב יוסף משאש ציין את עמדת הרב שאול אבן־דנאן, לימים הרב הראשי ליהדות מרוקו, אשר קבע כי יש להחמיר בדבר ולאסור הדלקת החשמל ביום טוב.
גם הרב יצחק חזן יצא נגד הקביעה כי הדלקת הגפרור הייתה מנהג רווח במרוקו. לדבריו, “מנהג זה רק חדשים מקרוב הנהיגו אותו”, והוא “נתפשט בזמן האחרון במרוקו”, כלומר בתקופה שבה הוא עצמו חי במרוקו. עם זאת, הוא בוודאי הכיר את דברי הרב אנקווא בספרו “כרם חמר”, אשר התיר הדלקת הגפרור עשרות שנים קודם לכן, ורבים במרוקו הסתמכו על קביעתו בעניין. הרב חזן אינו מכחיש כי היו אחרים במרוקו שנהגו להדליק, והיה להם על מי לסמוך. ואולם הגישה הרווחת לטעמו הייתה המחמירה, כפי שהעידו אבותיו. עם זאת, ייתכן שבתקופת חייו במרוקו הדלקת הגפרור הייתה נפוצה יותר, שלא כמו בעבר, ולכן הוא משייך תופעה זו לאותם אלו ה"חדשים".
חשש מההשלכות
מחלוקת נוספת שאפשר לראות בה ויכוח בתפיסת המציאות, נוגעת להשלכות ההיתר להדליק ולכבות אור חשמל וגפרור. ההערכה של כל אחד מהרבנים לגבי העתיד לבוא מהווה גורם מכריע בשיקול ההלכתי. הרבנים שלום משאש, חזן ומאמאן חרדים מהשלכות ההיתר וסבורים כי גם אם מעיקר הדין מותר להדליק, ראוי לאסור את הדבר בשל ההשלכות האפשריות של חילול שבת על ידי ציבור רחב, שלא ידע להבחין בין שבת ליום טוב. הרב יוסף משאש, לעומתם, אינו חושש כי ההיתר ביום טוב יוביל לחילול שבת. הוא נותן אמון בציבור כי ידע להבחין בין שבת ליום טוב, ויעשה שימוש מושכל בהיתר. עיקר תשומת ליבו ניתנת להבטחת שמחת החג, שאיסור הדלקת חשמל עלול לדעתו לפגוע בה.
לצד השאלות העובדתיות הללו, עסקו הרבנים גם בעניין ההלכתי המהותי: האם אור החשמל מוגדר כאש מבחינה הלכתית? ומה טיבו של החומר שבראש הגפרור?
לאחר חקירה ודיון מעמיק קבעו ארבעת הרבנים שהזכרנו – יוסף משאש, שלום משאש, משה מלכה ויצחק חזן – כי ההיתר להדליק את האור והגפרור ביום טוב מבוסס הלכתית, וניתן מפי חכמים רבים מקרב רבני מרוקו וגם על ידי רבנים חשובים מארצות אחרות. אשר על כן הם קבעו כי מי שמדליק את האור והגפרור ביום טוב, יש לו על מי לסמוך, ומעיקר הדין אין כאן מעשה האסור ביום טוב. נטעים כי חלקם קבעו זאת תוך ידיעה ברורה כי רבים הם הפוסקים שאסרו את ההדלקה, ובהם הרב עובדיה יוסף. עם זאת, הם קבעו כי פסיקת רבני מרוקו, כמו גם רבנים ספרדים אחרים, בעינה עומדת, ומי שרוצה להקל מותר לו להסתמך עליה.
מנגד, הרב מאמאן אינו מייחס משקל ממשי להיתר ולדעות הרבנים שהתירו ההדלקה, וכותב כי אין להסתמך על דעות אלו כלל. כלומר, גם מי שמעוניין להקל, אין לו אפשרות הלכתית לעשות כן. בדומה לגישתו של הרב עובדיה יוסף, הוא סבור שמבחינה הלכתית חל איסור להדליק ולכבות את האור ביום טוב. לתפיסתו הוא אינו יוצא נגד מנהג מרוקו ונגד הפסיקה המרוקאית, שהרי לדבריו כבר במרוקו היו רבנים שאסרו ההדלקה. דבריו אלו מכינים מבחינתו את הקרקע לפסילת ההיתר שעליו הסתמכו רבים מבני מרוקו בישראל, ובהם רבנים בכירים וידועים.
עם זאת, גם לאחר הקביעה העקרונית כי הדבר מותר, המשותפת לרוב הרבנים שהזכרנו, כאשר הדברים מגיעים למעשה התמונה מורכבת יותר. הרבנים יוסף משאש ומשה מלכה סברו כי יש לשמר את מנהג מרוקו גם בישראל ללא עוררין, ומותר ללא פקפוק להדליק חשמל וגפרור ביום טוב. עם זאת, הם אינם מקדשים את ההיתר ומסכימים שהמבקש להדר, לנהוג במידת חסידות ולהחמיר, רשאי להחמיר לעצמו בלבד, תוך ידיעה כי הציבור הרחב יכול להמשיך להקל ולהסתמך על ההיתר.
הרב שלום משאש, שאף הוא סבר כי מדובר במנהג מרוקאי נפוץ, מכיר בכך שבישראל המנהג מצוי במחלוקת גדולה. בשל כך, לאחר הגעתו ארצה הוא עצמו נמנע מלהדליק. כאמור, הוא אינו טוען כי אין לסמוך על ההיתר מבחינה הלכתית. עם זאת, מאחר שבישראל רבים אינם נוהגים להדליק האור והגפרור, הוא קיבל על עצמו לנהוג כך אף הוא ולהימנע מן הדבר. גישתו שוחקת למעשה את מעמד מנהג מרוקו. הוא מסתייג מן ההיתר מתוך חשש לפגיעה בקדושת החג, ולדבריו הוא ראה זאת במוחש עוד במרוקו, כאשר שימוש תדיר בחשמל ביום טוב פגע בקדושת היום. בנוסף, רבים הדליקו וכיבו את האור גם בשבת מחוסר ידיעה, ובכך למעשה חיללו את השבת. טעמים אלו מצדיקים לדעתו הימנעות מהדלקה וכיבוי, חרף הביסוס ההלכתי הפורמלי שיש להדלקה.
הרב חזן, שטען כי כבר במרוקו היו שאסרו ההדלקה, קובע כי המנהג שנוי במחלוקת, ומעביר את כובד המשקל לעבר זניחת המנהג. הוא קובע כי נקודת המוצא היא לאסור ההדלקה ביום טוב – הן של הגפרור והן של אור החשמל – ואך במקרים חריגים אלו הרוצים להקל יש להם על מי לסמוך. לתפיסתו, לא נכון ולא ראוי להדליק אף שיש היתר כדין. לימים, כפי שהעידו בניו (בקונטרס מנהגי מרוקו סימן כט, בתוך שו”ת יחוה דעת חלק ג מהדורת 2008), הוא נטה עוד יותר אל דעת האוסרים את ההדלקה, ואף מחה כנגד המקילים שבחרו להדליק וקבע כי אין לעשות כן, וזאת בניגוד לדעתו הקודמת בכתובים. למעשה הרב חזן יצא נגד ההיתר וקבע שאין להסתמך עליו, ולדעתו גם אלו שנהגו להדליק צריכים לחדול מכך בישראל.
עמדת הרב מאמאן מייצגת גישה הפוכה לרבנים יוסף משאש ומלכה. מבחינתו, לא רק שבמרוקו היו שאסרו, אלא שההיתר של הרבנים במרוקו מבוסס על פסיקה הלכתית שגויה ועל כן אין מקום להסתמך עליו – לא במרוקו ולא בישראל. לפיכך, אסור להדליק את החשמל והגפרור ביום טוב, גם לא במקרים חריגים. גם הרב מאמאן סבור כי בכל מקרה יש לאסור ההדלקה בשל השלכותיה השליליות הצפויות, בפרט בדור הנוכחי המתאפיין לדבריו בחולשה רוחנית ובידיעות תורניות מועטות, כך שחלק מהציבור אינו מבחין בין שבת ליום טוב. משום כך, ראוי להחמיר ולהימנע מההדלקה גם ביום טוב.
הנהגה בחולשתה
אם כן, לפנינו סוגיה מורכבת שבכירי רבני מרוקו בישראל חלוקים לגביה ומציגים גישות שונות בתפיסת המציאות ובהלכה. אין הסכמה ביניהם בשאלה מהו מנהג מרוקו המקורי; אין הסכמה בנוגע לתפיסת המציאות, וכפועל יוצא אין הסכמה בשאלה כיצד נכון וראוי לנהוג כעת בישראל. לא ברור אפוא כיצד ראוי לנהוג ביום טוב על פי מסורת יהדות מרוקו. כל אחד מהרבנים מציג גישה שונה לנושא, ואין התכנסות סביב פוסק מרוקאי מקובל. יתרה מכך, חלק דוחים את הגישה ההלכתית של רבני מרוקו (הרב יהושע מאמאן) ואף מאמצים את פסיקת הרב עובדיה יוסף שהתנגד להדלקה (הרבנים חזן ומאמאן).
נדמה שמצב דברים זה מציג את מסורת הפסיקה המרוקאית והנהגתה בחולשתה. כיצד ניתן להגדיר מהו מנהג מרוקו, אם בכירי רבניהם אינם מסכימים על מנהגיהם שלהם? לא זו אף זו, חלק מבכירי רבני העדה המרוקאית, מאמצים את עמדת הרב עובדיה יוסף, הפוסק נגד העמדה ההלכתית הרווחת של חלק רבני מרוקו לדורותיהם.
