התשובה כמכוננת תרבות חברתית

מעשה שהיה כך היה: אדם רכש משותפו של הצייר ישראל הרשברג שלושה ציורים שהוצגו כציוריו של הרשברג. לימים, כשביקש למוכרם, נדהם לשמוע כי בבירור שערך בית המכירות מול הרשברג, הלה הכחיש שאלו ציוריו. להכחשה כזו יש השלכות כספיות משמעותיות, שכן היא עלולה לסכל את מכירת הציורים כיצירותיו של הרשברג ולהוריד את מחירם. הקונה ההמום פנה לבית המשפט המחוזי, ולאחר שהתקיים דיון ונשמעו ראיות, קיבלו השופטים את התביעה וקבעו כי הציורים אכן יצאו מתחת ידיו של הרשברג. לאחר שהאמן ערער לבית המשפט העליון, הושג הסדר פשרה ולפיו לא תהיה הודאה ולא תהיה הכחשה.

התכחשות של צייר ליצירותיו היא תופעה מוכרת בתולדות האמנות. במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו־יורק מוצג ציור מים של פאבלו פיקאסו (La Douceu). בדברי ההסבר הצמודים לציור נכתב כי הוא מוצג כציור של פיקאסו, אף שפיקאסו הכחיש כי הוא הצייר. עוד נכתב שם כי על סמך אוסף נתונים ובדיקות מקצועיות שביצע המטרופוליטן, כולל התחקות אחר גלגולי הציור משנת 1903, אין ספק כי זהו ציור של פיקאסו. לוסיאן פרויד, מחשובי ציירי אנגליה במאה העשרים, אף הוא הכחיש שהציור הידוע כ"האיש עם העניבה השחורה" הוא פרי מכחולו. צוות מומחים של ה־BBC שבדק את העניין, פרסם בשנת 2016 את מסקנתו החד־משמעית שלפיה לוסיאן פרויד הוא הצייר.

התכחשות של אמן ליצירתו עלולה לנבוע מסיבות רבות, אך השכיחה והנפוצה שבהן היא חוסר שביעות הרצון של האמן מיצירותיו בתחילת דרכו, ואשר לפי הבנתו וטעמו פוגעות במוניטין שלו והוא בוש בהן. התכחשות ליצירה היא צעד קיצוני, והיא מתרחשת במצב שבו היצירה כבר יצאה משליטת האמן, וההתכחשות נותרה כמוצא יחיד לניתוק הזיקה בין האמן ליצירתו. במקרים אחרים, יוצרים שלא היו שבעי רצון מיצירותיהם השמידו אותן עוד לפני שיאבדו את השליטה עליהן. סופרים ידועים כניקולאי גוגול, ולדימיר נבוקוב ורבים נוספים שרפו את כתב ידם מחוסר שביעות רצון. כך גם ציירים ידועים ובהם קלוד מונה, שבשנת 1908, ערב תערוכה, השמיד אוסף ציורי פרחי גן שנועדו להיות מוצגים באותה תערוכה ולא היו לשביעות רצונו. הצייר הבריטי פרנסיס בייקון השמיד אף הוא בשנת 1944 ציורים רבים שמאס בהם, והרשימה עוד ארוכה.

מרבית מקרי ההתכחשות וההשמדה נועדו להתמודד עם בעיה קיומית בסיסית: האדם אינו מסוגל להשתחרר מעברו, במיוחד מהעבר שהוא אינו חפץ בו. הספר "תשע עשרה דקות", של ג'ודי פיקו, פותח במילותיה הכתובות של אחת מדמויות הספר: "אי אפשר לבטל משהו שקרה. אדם לא יכול לחזור בו ממילה שנאמרה בקול".

האדם נולד וחי פעם אחת, ולפיכך הוא נידון לשאת על גבו כל מעשה שעשה או יצירה שיצר, ללא יכולת השתחררות. לכאורה זוהי מציאות קודרת, המטילה על האדם אחריות כה חמורה עד שהיא עלולה להביא אותו לשיתוק. בתחום הספורט, למשל, מתחרה עלול להפסיד במקצה מסוים ובכך לאבד את השתתפותו באותו טורניר, אך בטורניר הבא הוא יתחיל את התחרות מנקודת האפס וכישלונותיו הקודמים יהיו כלא היו. לעומת זאת, חייו של אדם הם רק "מקצה אחד" ועולמו הוא רק "טורניר אחד", ולכן כל כישלון עשוי להיתפס כפטאלי.

על רקע זה יש להבין את הבשורה שמוסד התשובה היהודי מספק לאנושות. לפי תפיסת הרמב"ם, כפי שאסביר, מוסד התשובה לא רק נותן מענה לבעיה של היעדר יכולת ההשתחררות מכשלי העבר, אלא שהוא מַבְנֶה תפיסת עולם חברתית עם שיפוט מסוג אחר. בעולם זה, לא רק שאין מקום להתכחש ליצירות עבר כושלות, אלא שבידי האמן להעפיל לגבהים דווקא מכוח יצירותיו הכושלות.

בין זהות לזיהוי

לו היינו מתבקשים לשרטט מראש את עולם התשובה, היו עומדות בפנינו שתי אפשרויות שכל אחת מהן מציעה מודל תשובה אחר. המודל הרדיקלי והאוטופי, היה מאפשר לאדם בכל יום לברוא את עצמו מחדש. לפי מודל זה, עולם התשובה היה מעודד את האדם להשמיד את עולמו הקודם, בדומה לשריפת היצירות בידי אמנים, ולברוא לעצמו עולם חדש. אם חיי האדם הם אכן "מקצה אחד" או "טורניר אחד", הרי שלפי תפיסה זו האדם יכול בכל יום להפוך למתחרה חדש, וכך לזכות שוב במקצה יחיד. תפיסה זו זהה לאחת מתפיסות הגרות בהלכה, המעניקה משמעות משפטית למאמר חז"ל "גר שנתגייר כקטן שנולד". זוהי מטמורפוזה מוחלטת של אדם, שגלגולו הקודם מת כביכול, והווייתו העכשווית היא בריאה חדשה.

מודל התשובה השני הוא מתון ומורכב יותר. לפי מודל זה עולם התשובה מהווה חוליה נוספת בחייו של האדם, חוליה משופרת וגבוהה יותר, אך היא שומרת על קשר והמשכיות עם העבר הפגום.

ההבדל בין שני המודלים נעוץ באופן הטיפול של בעל התשובה בחטאיו הקודמים. בדגם הראשון, האדם מייצר תודעה שלפיה הוא כלל לא חטא, ובכך הוא משתחרר מעומס החטא, כאותם רוצחים שהצליחו לשכנע את עצמם שלא הם שרצחו. בדגם השני, האדם ממשיך להיות מודע לכך שהוא זה שחטא, ולפיכך עליו להתמודד עם עברו.

כשנעיין בהלכות תשובה ברמב"ם, יקשה עלינו בתחילה להבין איזה משני המודלים אימצה היהדות. במקום אחד כותב הרמב"ם:

מדרכי התשובה, להיות השב… מתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים… וגולה ממקומו (הלכות תשובה ב, ד).

מהלכה זו ניתן להסיק שהרמב"ם מאמץ את המודל הראשון, ורואה בחזרה בתשובה מהלך של ניתוק האדם מעצמו.

אולם הדבר אינו עולה בקנה אחד עם מונח מרכזי אחר בתהליך התשובה על פי הרמב"ם: הווידוי. הרמב"ם שב ומדגיש את מה שנחשב בעיניו כעיקרה של התשובה, והוא ההכרה של האדם בכך שהוא ביצע את העבירות שמהן הוא שב, הכרה שעליו לבטא ולהבהיר בפיו באופן חוזר ונשנה. לפי הרמב"ם (שם ז, ח), בעל תשובה שמחרפים אותו ומתריסים בפניו שבעבר "עשה כך וכך", עליו לשמוע זאת ולא להשיב, אלא "שמחין ויודעים שזו זכות להן". שוב אנו פוגשים את מוטיב ההכרה העצמית בחטאי העבר, ושלילת ההתכחשות להן. הנחיות אלה תואמות את מודל התשובה השני, הרואה בתשובה שלב חדש של חיים, אך כזה שאינו מנותק אלא נמשך כרצף משלב החטא.

ראינו אם כן כי בדברי הרמב"ם ישנם סימוכין לשני דגמי התשובה. מהו אפוא מודל התשובה היהודי לפי הרמב"ם?

כדי להשיב על כך אעשה שימוש בהבחנה שהשגיר פרופ' אבי שגיא בכתיבתו הרבה בסוגיית הזהות, ובספרו החדש שטרם ראה אור הוא יישם אותה גם בתחום התשובה. קיימת הבחנה בין המונח "זיהוי" ובין המונח "זהות". עם לידתנו משרד הפנים נותן לנו מספר שילווה אותנו לכל משך חיינו. באמצעות מספר זה והתעודה הנושאת אותו, ניתן לזהות אותנו. בצבא ניתן לכל חייל מספר אישי נוסף, שבאמצעותו ניתן לזהות כל חייל. אלה הם אמצעי "זיהוי", אך הם אינם אומרים דבר על הזהות שלנו. הזהות שלנו היא מכלול הדברים המייחדים כל אחד מאיתנו. בעוד הזיהוי של אדם הוא דבר יציב הנשאר כפי שהוא על פני כל חייו, הרי שהזהות היא דינמית. בתוך זיהוי האדם, הוא יכול לשנות את זהותו חדשות לבקרים.

מודל התשובה הראשון, הרדיקלי, מבקש לברוא אדם חדש שאין לו דבר עם קודמו. באופן מטפורי הוא רוצה להעניק לו מספר זיהוי חדש, ומספר אישי חדש. לעומתו, מודל התשובה השני מותיר את הזיהוי על כנו, ומבקש רק ליצור זהות חדשה.

הבחנה זו תקל עלינו להבין את דבריו של הרמב"ם. דיני הווידוי מדגישים שמודל התשובה השני הוא שנבחר בהלכה. לא זו בלבד שדיני התשובה מלמדים כי היא נועדה לפעול רק בתחום הזהות ולא בתחום הזיהוי, אלא שעל בעל התשובה להדגיש את שמירת הזיהוי שלו, ואת העובדה שהחוטא והאדם החדש – חד הם. דברי הרמב"ם על כך שעל בעל התשובה לשנות שמו ולומר שאינו אותו האיש שחטא, כוונתם ליצור לבעל התשובה תודעה של זהות שונה, אך לא לפגוע בזיהוי. בעל התשובה הוא אותו האדם שחטא, אך היום הוא בעל אישיות שונה, בעל מידות שונות, בעל התנהגות שונה. במובן זה, ורק במובן זה, הוא כבר אדם אחר.

צמיחה מתוך החטא

הלכות התשובה מחנכות אותנו לתפיסת עולם שבה האדם נמדד לא רק לפי מקומו הרוחני בנקודת זמן מסוימת, אלא בעיקר לאור מידת הפעילות שביצע כדי להגיע לאותה נקודה. שני אנשים יכולים להימצא באותה נקודה רוחנית, ובכל זאת האחד ייחשב כעולה על השני משום שהוא ביצע מהלך גדול יותר כדי להגיע לאותה נקודה. אלו דברי הרמב"ם:

 אל ידמה בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן… ולא עוד אלא ששכרו הרבה… אמרו חכמים, מקום שבעלי תשובה עומדין בו, אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד. כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם (שם ז, ד).

מרכז הכובד בתשובה הוא עצם התנועה, ולא רק נקודת העצירה החדשה. משכך, העבר הכושל הוא חלק אינטגרלי ומהותי ממעמדו של בעל התשובה. מחיקת העבר וההתנערות התודעתית מעצם קיומו, היא החמצת התשובה. מודל התשובה הראשון הוא למעשה אסקפיזם. במקום לטפל בחטאי העבר, האדם בורח מעברו במעין מהלך אוֹטוֹטוֹמִי של בעל חי הנפרד מזנבו לצורך הגנת עצמו. בריחה אינה תשובה, ודרישת הווידוי, שהיא כה מהותית, באה למנוע מבעל התשובה פיתוח תודעה מוטעית שכביכול לא הוא שחטא. היהדות רואה בחטא את פוטנציאל הצמיחה, ולכן יש לו תפקיד מכונן גם לאחר שהאדם תיקן את מעשיו. בשל כך הוא נדרש לחזור ולהתוודות על חטאי העבר, כדי שצמיחתו החדשה תהיה אל מול עברו, הנוכח בתודעתו.

הסופר היהודי־אמריקני סול בלו, חתן פרס נובל לספרות, לא העריך את שני ספריו הראשונים ("על בלימה" ו"הקורבן"). אולם התייחסותו לספרים אלו, כפי שהתבטא, הייתה כאל כתיבה הכרחית שחָנְכָה אותו והיוותה בגדר "ניקוי הגרון", כלשונו, לקראת כתיבת יצירת המופת "הרפתקאות אוגי מארץ'".

הנה לנו שתי התייחסויות שונות של יוצרים ליצירות הביכורים הכושלות שלהם. הדרך האחת היא ניסיון להכחיד או להתנער מהיצירות, והדרך השנייה, שבה פסע הסופר סול בלו, היא הדגשת חשיבותן ותרומתן לכתיבה המאוחרת והבשלה. דרכו של סול בלו היא דרכה העקרונית של התשובה היהודית.

מקצה שיפור

עולם התשובה נוצר בתוך דל"ת אמותיה של ההלכה, אולם תפיסת העולם שהוא משגיר רחבה מני ים ומשפיעה על כל עולמנו, לא רק הדתי, אלא גם על תרבותנו החברתית. הרמב"ם עצמו, בהלכות תשובה, מחיל את עקרונותיה לא רק בתוך תחום תרי"ג המצוות, אלא גם על העולם האתי ועל עולם המידות (הלכות תשובה ז, ג).

התובנה שלפיה האדם יכול לשנות את זהותו, והאדם של אתמול אינו בהכרח האדם של היום, חייבת להיות מופנמת בשיפוט שאנו מפעילים כלפי הזולת. כל תחום הדעות הקדומות והשיפוט לפי מוצא או גזע, יסודו בהתעלמות מהזהות הקונקרטית של הזולת וניסיון לגזור זהות מזיהוי. עולם התשובה מציע לנו תפיסת עולם נינוחה יותר, הגונה יותר ואופטימית יותר. לכולנו אפשרות למקצי שיפור נוספים. גורלנו לא נחרץ במחי טעות או משגה בודד.

לו התרבות החברתית שלנו הייתה מפנימה תפיסה זאת, אמן לא היה נזקק להתכחש ליצירתו המוקדמת. לפי תפיסה זאת, הצייר של אתמול אינו הצייר של היום. אמנם זהו אותו האדם, אך אלו שני ציירים שונים. מתן משמעות וערך לעצם ההתקדמות האישית, היה הופך את היצירה הכושלת לאות כבוד לאמן שהצליח להעפיל לגובהי יצירה חדשים ונעלים יותר, בהשוואה לנקודת ההתחלה.

עולם התשובה היהודי מעניק לחברה הלכי רוח וחשיבה הרחוקים כמטחווי קשת מאותו עולם קודר שבו הביוגרפיה האישית כוללת ציוני דרך המהווים ריחיים על צווארו של האדם, ללא יכולת השתחררות. עולם התשובה משחרר את האדם מן הכלא של עברו. ההלכה אוסרת להזכיר לבעל התשובה את חטאי העבר שלו, והיא בניין־אב לתביעה מאיתנו להיענות ולאפשר לכל יחיד לבנות עתיד חדש, מבלי שאנו בתודעתנו נאזוק אותו, על כורחו, לעברו. העבר אינו גזירת גורל שלא ניתן להשתחרר הימנה. ההפך, לאדם שליטה מלאה גם בעברו, אך זאת לא בדרך של מחיקתו, אלא רק באמצעות טיפוח ההווה והעתיד.