מדוע תמשיך המסורת לקבור את מנבאי מותה

זוכה פרס נובל בכלכלה, פרידריך האייק, היה ספקן בנוגע ל”מדעיות” של מדעי החברה. בספריו הוא מבקר את התפיסה הפשטנית של התבונה האנושית, שממנה נובע הרצון של “מומחים” לתכנן “בצורה מדעית” מוסדות חברתיים שונים כמו הכלכלה, המשפט והמוסר. אם אכן התבונה האנושית מוגבלת ומדעי החברה אינם מדע אמיתי, מה נותר לחוקרים בתחום לעשות? בספרו “לחיות כמו יהודי” מדגים פרופ’ משה קופל את הפוטנציאל האדיר הטמון בגישה האייקיאנית למדעי החברה.

הספר כולל שתי דמויות מרכזיות. שימען (שמעון, בהגייה יידית), ניצול שואה, שאיבד את משפחתו בגטו לודז’ והגיע אחרי המלחמה לארה”ב. הוא גר בניו־יורק, עובד שם בתעשיית היהלומים, ופוקד באופן קבוע שטיבל של חסידי גור, יחד עם סבו של קופל והסופר אלי ויזל. שימען הוא יהודי של פעם. היהדות שלו היא אינטואיטיבית, ונרכשה באופן טבעי ממשפחתו ומהסביבה שבה חי לפני השואה. הזהות היהודית נמצאת אצלו בקישקעס, וממנה נובעת מחויבותו לעם היהודי וליהדות. אף שהוא בקי בספרי ההלכה ונהנה מלימוד גמרא, כאשר הוא נתקל בספק הלכתי הוא נזכר במה שסבתו הייתה עושה במקרים דומים, וכך הוא נוהג.

לעומת שימען ניצבת היידי, שאותה פגש קופל בעת ששהה באוניברסיטת פרינסטון עם תום לימודיו לדוקטורט במתמטיקה. היידי גדלה במשפחה יהודית קונסרבטיבית ופיתחה חיבה ליהדות בצעירותה. אך לאחר שנות הלימודים בפרינסטון קשה לה לקבל את היהדות שעל ברכיה חונכה. ראשית, מערכת ההלכה היהודית על מצוותיה הרבות נראית לה מוזרה, ובמקרים רבים לא מוסרית. שנית, האופן שבו ההלכה נקבעת נראה לה חסר היגיון וסדר. ושלישית, מערכת האמונות היהודית נראית בעיניה לא רציונלית.

כל אחד משלושת חלקיו הראשונים של הספר מוקדש למענה לאחת מהביקורות של היידי על היהדות. קופל מציג לקוראים, בצורה בהירה וקולעת, תיאוריות שונות מחזית המחקר בתחומים שונים במדעי החברה. באמצעותן הוא מראה כיצד היהדות יוצרת שיווי משקל בין צרכים אנושיים שונים, ושיווי משקל זה הוא שמאפשר את הישרדותה לאורך מאות בשנים.

מה שלא ילמדו באוניברסיטאות

לדוגמה, כדי להתמודד עם ביקורתה של היידי על היות מצוות היהדות בלתי מוסריות, קופל מציג את מחקריו של פרופ’ ג’ונתן היידט, העוסקים בהיבטים פסיכולוגים וחברתיים של תפיסות מוסר. מחקריו של היידט הראו כי התפיסה שאם מעשה מסוים לא פוגע באף אחד, אזי אין בו כל פגם מוסרי, היא תפיסה שאפשר למצוא רק בקרב אנשים מערביים, משכילים ועשירים. ברוב התרבויות בעולם, מלבד יסוד של הוגנות, מוסר כולל גם יסודות של נאמנות ואיפוק. קופל מציין כי אפשר להבין את שלושת האיסורים שהיהדות מצווה עלינו להיהרג ולא לעבור עליהם, כמבטאים את מקרה הקיצון של סטייה משלושת יסודות המוסר הללו: שפיכות דמים ביחס להוגנות, עבודה זרה ביחס לנאמנות, וגילוי עריות ביחס לאיפוק. הוא מראה כיצד אפשר להבין את מערכת המצוות ביהדות כמשקפת איזון עדין בין שלושת יסודות המוסר, שקיימים כמעט בכל תרבות בעולם.

לאחר ערעור ההנחה כי מוסר הוא שאלה של הוגנות בלבד, קופל מציג את ממצאי הספרות האנתרופולוגית העוסקת באבולוציה של המוסר. האנתרופולוג ג’וזף הנריך הראה במחקריו כי בתרבויות רבות ישנן ארבעה סוגי נורמות: קשרי משפחה, דיני קניין, איסורי אכילה ואורחות פולחניים. קופל מציין כי ישנה התאמה בין תיאור זה ובין טווח הנורמות הנידון בארבעת חלקי השולחן ערוך: “אבן העזר” על דיני אישות, “חושן משפט” על דיני קניין, “יורה דעה” על איסורי אכילה ו”אורח חיים” על אורחות פולחניים. סוגי הנורמות הללו הינם אוניברסליים, גם אם הנורמות עצמן משתנות מאוד מחברה לחברה. יש סיבות טובות, שעליהן עמדו אנתרופולוגים, מדוע חברות זקוקות לנורמות מארבעת הסוגים האלה כדי לשרוד. קופל משלב תובנות אלה עם תיאוריות מתחום תורת המשחקים, כדי להעניק הסבר עשיר ומעמיק להיגיון במערכת המצוות.

לכל אורך הספר משתמש קופל במחקרים מתחומים שונים כדי לערער אמונות המושרשות בנו ומשמשות נקודת ייחוס שממנה אנו שופטים נורמות דתיות לשלילה. גישתו מרעננת במיוחד על רקע המציאות באוניברסיטה, שבה קורסים בפילוסופיה של המוסר אינם פותחים בסקירה אמפירית של מערכות מוסר בתרבויות שונות. העובדה שברוב התרבויות בעולם מעשים רבים שלא פוגעים באף אחד נתפסים כמעשים לא מוסריים, אינה מוזכרת. לא נעשה גם כל ניסיון להבין מדוע מערכות מוסר התפתחו כפי שהתפתחו, והאם הן משקפות איזו התאמה אבולוציונית לצרכים אנושיים.

כל פרק בספר רצוף בתובנות מרתקות. לדוגמה, קופל מדגים כיצד אמבר, בתה של היידי, אימצה דת חדשה, הסוגדת לסביבה הטבעית וכוללת ריטואלים של וידוי פומבי וטקסי השפלה עצמית. כך מדגים קופל את נבואתו של המשורר האנגלי ג’ ק’ צ’סטרטון, לו מיוחסת האמירה שכאשר אנשים בוחרים לא להאמין בא־ל, אין הדבר מוביל אותם להאמין בכלום, אלא להיות מסוגלים להאמין בכל דבר. במקום אחר קופל מסביר, בצורה מקורית ומבריקה, כיצד ייתכן שבימי גדולתה של מדינת הלאום שנאו את היהודים כעם שחי במדינותיהם של לאומים אחרים, ועתה, בעידן הפוסט־לאומי, שונאים אותם משום שיש להם מדינת לאום משלהם.

הקוסמופוליטיות חותרת תחת עצמה

בחלק של הספר המתמקד בדרך שבה נקבעת ההלכה מראה קופל, בהשראתו של האייק, איך ההלכה היהודית מתפתחת בצורה ספונטנית ולא מתוכננת, כמו שפה. בדומה למילון אוקספורד, החותר לשקף את השפה האנגלית אך גם משפיע עליה, הספרות ההלכתית משקפת את הנוהג והנוהג משקף את הספרות ההלכתית. הוא מדגים כיצד מנהגים הלכתיים רווחים עברו מן העולם לאחר שנעשו קשים להצדקה, וכיצד פעמים רבות הקונצנזוס העממי מתגבש לפני הקונצנזוס הרבני (למשל בעניין כשרותו של תרנגול הודו).

קופל גם משתמש בתיאוריות מהתחום של בחירה חברתית כדי להסביר את חשיבות השילוב בין קונצנזוס עממי להנחיה רבנית. בין לבין הוא מדגים כיצד תרגילו המחשבתי של ג’ון רולס בנוגע למסך הבערות מניח את המבוקש, כיצד מאמרו של פרדריק בסטייה “מה שרואים ומה שאין רואים” מסכם בצורה נפלאה את הבעיות שבהנדסה חברתית, וכיצד הדרישה של היידי לתרבות ציבורית ״ניטרלית״ אינה אלא התעקשות שהמרחב הציבורי יבטא את השקפותיה שלה.

החלק בספר המתמקד במערכת האמונות היהודית ריתק אותי יותר מכול. בחלק זה טוען קופל כי האמונה היהודית משנית לחובת המעשה. האמונה היהודית חסרת משמעות בהיעדר מחויבות לנורמות יהודיות. קופל משתמש בניסוי מחשבתי שערך הפילוסוף סמואל שפלר, כדי לטעון שכל אחד מאתנו מוכרח להאמין בשרידותה של התרבות המסוימת שהוא חלק ממנה, ושאמונה מסורתית כשל שימען מעניקה לחיים המוסריים כיוון, עומק ומשמעות.

בחלק הרביעי של הספר נאלץ קופל להודות בכך ששימען כבר אינו איתנו, והוא מנסה לחזות האם תהיה תקומה ליהדותו. קופל עובר לניתוח סוציולוגי וטוען כי מאמריקה לא תבוא הישועה. הקוסמופוליטיות החילונית של היידי חותרת תחת עצמה, והפוסט־מודרניזם של בתה אמבר הוא רדיקלי. האורתודוקסיה המודרנית האמריקאית היא במרחק של עשר שנים בלבד מהיידי, ואילו החרדיות האמריקאית עסוקה בלשרוף גשרים אל העולם המפתה הסובב אותה.

גם בישראל המצב אינו מבטיח. הדור השני לציונות החילונית מרגיש כי היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי יוצר בקרבו דיסוננס, ושואף שישראל תוגדר בידי עקרונות המשפט הבינלאומי ובראשם זכויות האדם. הדור השני ליהדות החרדית מנוכר ליתר החברה, ואילו הממלכתיות של הדור השני לציונות הדתית נאיבית לגבי פקידים נעדרי אחריותיות.

חוכמת חיים ואותנטיות

ובכל זאת, קופל מסיים את הספר בנימה אופטימית, וטוען כי אפשר לראות ניצנים של תקווה דווקא בדור הצעיר בישראל. דור זה מבטא רצון לגרסה אותנטית של יהדות שתהא עשירה, איתנה ומציאותית דיה לתפקד כתרבות לאומית. כחיזוק לטענתו הוא מציג כמה מבשרי תקווה קטנים, כגון הפלייליסט של גלגלצ, הכולל שירים שמפילים את המחיצות שבין מוזיקה דתית למוזיקה חילונית, והעובדה שעובדים צעירים במכון המחקר שאותו הוא מנהל מתקשים לענות על השאלה “האם אתה חילוני, דתי או חרדי?”, מה שמבטא את התמוססות התבניות בישראל.

אף שייתכן כי קופל צודק בתחזיותיו האופטימיות, קשה לראות על מה אופטימיות זו מבוססת. עם כל הכבוד לפלייליסט של גלגלצ, אין כל סימן לכך שהמדינה מתכוונת לצמצם את מוטת כנפיה כדי לאפשר לקהילות שונות לפתח, באופן אורגני, מודלים שונים של מערכות חינוך, דת ותרבות. ייתכן שהחשש מההתפתחות שלה מייחל קופל הוא בדיוק מה שמניע את המתנגדים לצמצום הזה. בנוסף, לא ברור כי מודל היהודי החדש שקופל רואה אצל עובדיו הצעירים הוא מודל עמיד. שימען דבק ביהדותו בתנאים קשים ומול סביבה זרה ועוינת. ליהדות כתרבות לאומית יש יתרונות, אך כמו כל תרבות לאומית היא מתקשה לתפקד מחוץ לגבולות טריטוריאליים.

גם אם תחלקו על תחזיותיו האופטימיות של קופל, הדבר לא יפגע בהנאתכם מהספר. מלבד הניתוח החד, הספר שזור סיפורים אישיים מרגשים, כגון הסיפור על סבו של קופל, שהוא ופליטים אחרים מאירופה הגיעו על אונייה לקזבלנקה, וחולצו על ידי הקהילה היהודית. השימוש בדמויות של שימען והיידי, ודמויות רבות אחרות, מוריד את הדיון התיאורטי לקרקע המציאות. על בסיס היכרותי עם הקהילה היהודית באמריקה אני יכול להעיד שתיאור הדמויות ריאליסטי באופן מדהים. יכולתו של קופל לשלב תובנות מסיפורים אישיים, מחקרים מדעיים וידע תורני היא יוצאת דופן, והופכת את חוויית הקריאה בספר למהנה במיוחד.

הפילוסוף ז’אן ז’אק רוסו טען כי “היהודים מספקים לנו מחזה מדהים: חוקי נומה, ליקורגוס, סולון מתים; חוקי משה, הישנים הרבה יותר, עדיין חיים… כל אדם, חייב להכיר בכך כפלא ייחודי, שסיבותיו, אלוהיות או אנושיות, בהחלט ראויות ללימוד והערצה של חכמים”. קופל נענה לקריאה זו, בניסיונו להבין את פלא הישרדותה של היהדות. גם אם יש מקום לבקר פרטים אחדים בניסיון זה, הגישה עצמה חדשה ומרעננת. שימוש זה במדעי החברה כדי להבין מוסדות חברתיים ששרדו לאורך זמן, הוא בדיוק השימוש שאליו הטיף האייק.

שימען התהלך בינינו עד לא מזמן. מי שלא זכה לפגוש אותו בשטיבל במנהטן, זכה לפגוש אותו בבית הכנסת בנחלאות. אצל השימענים האלה אפשר היה להבחין בחכומת חיים ואמת אותנטית לגבי דרך החיים היהודית. בין אם זכיתם להכיר שימען שכזה במהלך חייכם ובין אם לאו – הספר הזה הוא עבורכם.

לחיות כמו יהודי
מדוע תמשיך המסורת לקבור את מנבאי מותה
משה קופל
שיבולת, 2021,
208 עמ’