המילה ריבית היא מילה מעוררת קבס. בתורה היא מכונה “נשך”, והיהודי המלווה בריבית היה לדימוי החביב על האנטישמים בכל הדורות. דווקא מבור החושך הזה יצר פרופ’ אליעזר יפֶה מפעל חיים של אור והר של נתינה. “ריבית של מעשים טובים”, כך נקראת הביוגרפיה שכתב עליו ביד אוהבת אלישיב רייכנר, והיא מכוונת לפסגת העשייה החברתית שלו, הקמת האגודה הישראלית להלוואות ללא ריבית, לימים “קבוצת עוגן”.
יפה נהג לומר: “החיים הם הלוואה שיום אחד ניאלץ להחזירה עם ריבית, והריבית היא לעשות את העולם מעט טוב יותר מהעולם שאליו נכנסנו”. הספר שנכתב על אודותיו מגלה שהייתה לו יתרה גדולה מאוד בחשבון העו”שמיים שלו, בזכות שנים של ריבית וריבית־דריבית גדולות מאוד של חסד ומעשים טובים.
בעד הפנתרים השחורים
יפה היה חלוץ ציוני שבחר לפעול בתחום החברה, בשדה העבודה הסוציאלית, שדה שהעולם המודרני מעדיף להסיט לקצה המחנה. העובדים הסוציאליים נמצאים בתחתית טבלת השכר. התקשורת הממוסדת אינה אוהבת ולא מתעניינת בעוני ובבערות, הצופים לא אוהבים מחלות ונכות. בשעות השיא של הצפייה נקבל את סיפוריהם של המצליחנים הצעירים והיפים. את החלשים חברתית חושפים רק פעם או פעמיים בשנה, ביום פרסום דו”ח העוני או ערב החגים, כשעמותות הרווחה מבקשות לעורר את התורמים.
אליעזר יפה ראה את הנזקק ואת החלש, והאמין באדם וביכולותיו להרים את עצמו אם רק יקבל תמיכה, אם רק מאן דהוא יושיט לו יד אחות. את הרגישות לזולת קיבל מבית הוריו. הוא נולד בקליוולנד שבארה”ב בשנת 1933, למשפחה ציונית אוהבת חסד. האם נהגה להעמיד בסלון קערה גדולה ובה שטרות כסף, כדי שכל מתרים שדופק בדלת “לא יצא בידיים ריקות”. כמי שהציונות יקדה בליבו עלה יפה לארץ, לא לפני שסיים את הדוקטורט בתחומו, ומיד החל ללמד באוניברסיטה העברית. שם גם מצא אליעזר את רבקה, רעייתו לעתיד.
בניגוד לאנשי אקדמיה השקועים בשדה המחקר וההוראה בלבד, יפה חי ופעל בכל העולמות. הוא הקים איגוד מקצועי חדש לעובדים הסוציאליים, כדי לנער את האיגוד ההסתדרותי, והצליח בכך. הוא נענה לבקשת ראש עיריית ירושלים טדי קולק לנהל את מחלקת הסעד בעירייה, ומיד שינה את שמה למחלקה לשירותי קהילה ומשפחה. לראשונה בארץ, ביוזמתו, הופקה חוברת זכויות לאזרחים הזקוקים לשירותי הרווחה, ונוספו שירותי ייעוץ משפטי בלשכות הרווחה.
העבודה בעירייה נקטעה בשל מחלוקת בינו ובין קולק סביב פעילות הפנתרים השחורים. יפה, שהאיר פנים לבני השכונות, הציע לקולק לנהל עימם דיאלוג. בדיון בוועדת הכנסת אף אמר כי אנשים ונוער במצוקה זקוקים להתארגנות כזו על מנת להשתחרר ממצוקתם. קולק זעם, וזמן קצר לאחר מכן התפטר יפה על רקע מחלוקת בנושא תוספת תקציב למחלקה, שכן בעקבות חוברת הזכויות שפרסם, גברו הפונים הזכאים לתמיכה ולעזרה. לפני שההתפטרות נכנסה לתוקף, הקדים קולק והכריז על פיטוריו של יפה בשל האשמתו כאחראי לפרסום בעיתון של ממצאי דו”ח מבקר העירייה, שקבע כי מיליונים שהיו שייכים למחלקת הסעד לא הגיעו ליעדם ונעצרו אצל גזבר העירייה.
חזה את הקמת ש”ס
כראש ועדת הקבלה של בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, החליט יפה כי המדינה זקוקה לעובדים סוציאליים הבאים משכבות מוחלשות. לכן הוא יזם את פתיחת שערי האקדמיה לבוגרי בתי ספר בפריפריה, שלהבנתו לא זכו לקבל הזדמנות שווה במערכת החינוך שבה למדו ולכן לא התקבלו ללימודים גבוהים. הוא הקצה אחוז מסוים לסטודנטים “טעוני הזדמנות”, כאשר הוא היחיד מבין המרצים היודע מי מהסטודנטים התקבל בדרך זו ומי בדרך המלך, השיג להם מלגות וחונכים וחקר את התקדמותם. תוצאות המחקר גילו פערים קטנטנים בין הקבוצות (לימים חלקם הפכו לחברי סגל מובילים), אך האקדמיה הישראלית טמנה את הראש בחול מול הממצאים החותכים והפסיקה במימון היוזמה. רק אחרי שנים, עם הקמת המכללות, נפתחה הדלת לאוכלוסיות אלו, שבעבר הודרו בפועל מהעולם האקדמי.
בימים שבהם “ישראל השנייה” הייתה התרחשות בפועל ולא תיאוריה פוליטית, זיהה פרופ’ יפה את הפערים העדתיים כקריטיים לחוסנה של החברה הישראלית. הוא העלה במחקריו כי תפיסת כור ההיתוך הציונית רמסה את המזרחים, וחזה את הקמת הכוחות הפוליטיים המזרחיים, תמ”י וש”ס. לקראת הקרנת סדרת התעודה “עמוד האש” אף הצטרף לעתירת קבוצה של יוצאי עדות המזרח מהאקדמיה כנגד הדרת יהודי ארצות המזרח מהסדרה, מסקנה שאחרי שנים ארוכות הגיעה אליה גם ועדת ביטון.
במסגרת המעקב אחר הרמיסה של אוכלוסיית יוצאי ארצות המזרח, חקר יפה את שיקום שכונת ימין־משה בירושלים ואף פרסם על כך ספר. הוא חשף את העוול שנעשה לדיירים המזרחים שהודרו מהמקום, שהופקע ונהרס לטובת שכונה חדשה לאמנים ולתושבים עשירים מחו”ל. מממצאיו עלה כי מול האוכלוסייה עתירת הממון שזכתה בשכונה החדשה מול החומות, חיי הדיירים הוותיקים נפגעו. הם פוצו רק באופן חלקי, רבים מהם נקלעו לחובות והשתכנו בשכונות עוני. לחשיפת העוולות בימין־משה הייתה השפעה על פרויקט שיקום השכונות בכל רחבי הארץ.
יפה לא נח. בשנים הבאות הוא עמל על הסדרה חוקית של אימוץ ילדים ממדינות זרות, ויחד עם פעילים חברתיים, חברים לדרך, הקים את זהב”י – ארגון זכויות המשפחות ברוכות הילדים. הוא גם היה אחראי להקמתו של אתר “נתינה בתבונה”, שנתן במה לעמותות. המטרה בהקמת האתר הייתה להביא את אתר גיידסטאר לארץ, ומשהדבר קרה סגר יפה את האתר שלו והעביר את כל המידע לגיידסטאר, צעד שתרם תרומה מכרעת לשקיפות בעולם העמותות והמלכ”רים.
סיוע למפוני גוש קטיף
השיא בפעילותו של פרופ’ יפה היה הקמתה של “האגודה הישראלית להלוואות ללא ריבית”. הוא ייסד אותה בשנת 1990, לאחר שמצוקתם של העולים החדשים הרבים ממדינות בריה”מ לשעבר ומאתיופיה נגעה לליבו. הם לא זכו לקבל הלוואות מהבנקים, ויפה החליט לעמוד לימינם. חזונו נבע מתוך שמונה מעלות הצדקה של הרמב”ם, שהגדולה שבהן היא “זה המחזיק בידי ישראל שֶׁמָך, ונותן לו מתנה או הלוואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו, עד שלא יצטרך לבריות” (הלכות מתנות עניים, י, ז).
יפה הצליח לגייס את התורמים, תוך שהוא משכנע אותם כי הכסף שיתרמו ומצוות הצדקה שלהם אינם מתת חד־פעמית אלא נתינה כפולה ומכופלת, שכן אחרי החזרת ההלוואה היא תסייע לעוד אנשים, וכך באמצעות כספי התרומות יגדל מספר הזוכים בתמיכה ובסיוע. יפה הקפיד על כללי האגודה, כמו למשל העמדת ערֵבים להלוואה ויכולת החזר, אך כאשר אישה מבוגרת שנזקקה להלוואה לא הצליחה לגייס ערב, הוא הסכים לשמש ככזה עבורה ולבסוף גם שילם את חובה לאחר שלא עמדה בפירעון ההלוואה. האגודה להלוואות ללא ריבית סייעה לנפגעי הגירוש מגוש קטיף, לחקלאים ולבעלי עסקים שנפגעו ממלחמות, ונתנה יד בכל מקום שהמדינה לא הגיעה אליו בזמן.
כך, מתוך דירה קטנה בירושלים וקרן שהתחילה בסכום צנוע, הפכה האגודה במהלך השנים לקבוצה פיננסית־חברתית המונה חמישה ארגונים ללא מטרת רווח העוסקים במתן אשראי, ליווי ומנטורינג למשפחות, יחידים, עסקים קטנים ועמותות. בהשראתו של פרופ’ יפה חותרת הקבוצה להפוך בקרוב לבנק החברתי הראשון בישראל.
יפה היה מופת לעולה חדש שעלה לבדו מארה”ב למדינת ישראל הצעירה. חלוץ ציוני חברתי, שמהרגע הראשון שלו כאן ועוד קודם לכן כיוון את חייו סביב שאלה אחת: מה אני יכול לעשות למען החברה ולמען המדינה? מה בידי לעשות לצמצום הפערים החברתיים בתוכה?
האח שנשאר בחו”ל
כדמותו של אליעזר יפה, כך גם הספר, נכתב בעין טובה ובנדיבות, תוך הבאת אנקדוטות, סיפורים ותמונות ממשפחתו ומחייו האישיים של יפה, שהיה חובב מושבע של סרטים מצוירים ואוכל אמריקני ובעל חוש הומור משובח. מתחת לפני השטח פועם סיפור נוסף, שאותו ראוי אולי לפתח לספר פרוזה, והוא הקשר בין אליעזר לאחיו הגדול יצחק (יִיץ), ציוני נלהב שתכנן לעלות עמו לארץ אך נשאר בארה”ב לאחר מות האב כדי לפרנס את משפחתו ואת אמו, ולבסוף נרצח שם בידי שודד. את מכתביו ליצחק הוציא אליעזר כספר. במובנים רבים, שלומו של אליעזר קשור היה בחוט לשלומו של יצחק. בעת עשייתו הציונית של אליעזר כאן בארץ, חש כי הוא מייצג את יצחק ועושה זאת גם בשמו.
אלישיב רייכנר הוא עיתונאי בעל רגישות חברתית גבוהה, המבקש לשים את הזרקור על המחוזות הרחוקים מן העין ולעיתים גם מן הלב. מקריאת הספר ניכר שהכותב מזדהה עם גיבורו ומשתאה מול מושא כתיבתו, פעלתנותו, היצירתיות שלו והצלחתו לשנות את העולם. כמו בחייו אף במותו ממשיך יפה בנתיב החסד, כשההכנסות מהספר מוקדשות לקרן על שם אליעזר ורבקה יפה.
פרופ’ אליעזר יפה היה מהמובילים בתחום העבודה הסוציאלית בישראל. אישים מקבילים לו בעולמות הכלכלה, הצבא, הפוליטיקה והרבנות מוכרים לציבור פי כמה ממנו. בעוד ידוענים נוצצים, שפרסומם אינו נובע מתרומתם הגדולה לחברה, זוכים לכתבות ולחשיפה תקשורתית, בוני העולם כמו פרופ’ יפה – על אף זכייתו בכמה פרסים ואותות והיותו אדם מעורר השראה – זוכים לחשיפה פחותה בהרבה. חסד עשה איתנו רייכנר שאִפשר לנו הצצה לחיים מלאי משמעות של יזם חברתי, חלוץ ופורץ דרך.
ריבית של מעשים טובים
סיפורו של פרופסור אליעזר יפֶה
אלישיב רייכנר
דפוס פִּתרונים, תשפ"א,
220 עמ'
