פרופ' חיים וייס התחיל ללמוד גמרא כבר בגיל צעיר, אך תהום מפרידה בין הגמרא שלמד בישיבה התיכונית ובין הגמרא שהוא עוסק בה כיום. וייס, חוקר ספרות חז"ל, ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, גילה את התלמוד מחדש כשלמד באוניברסיטה, ובעקבות זאת החליט להקדיש את המחקר שלו לסיפור התלמודי.
"הבנתי פתאום שיש חז"ל מתחת לחז"ל", הוא אומר כשאנחנו נפגשים בבית קפה בהרי ירושלים, לא רחוק מביתו שבצור־הדסה. "יש מערכת שלמה, עשירה ומרתקת, שקודם לא ראיתי אותה, וזו המערכת הסיפורית. למדתי להתבונן על הדבר הזה שנקרא אגדתא, שבדרך כלל ברחו ממנו או זלזלו בו, גם בעולם הישיבות וגם באקדמיה".
בימים אלו רואה אור, באנגלית, הספר "כשהרחוק הופך לקרוב", שכתב וייס יחד עם פרופ' מירה בלברג מאוניברסיטת קליפורניה בסן־דייגו, ועוסק בזקנה בספרות התלמודית. הספר, בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד, מאיר את יחסם של חז"ל לזקנה כפי שהוא מתגלה בסיפורים תלמודיים שונים, ונכתב מתוך לימוד אינטנסיבי משותף של וייס ובלברג, על הציר שבין סן־דייגו לבאר־שבע. וייס, מן הדמויות הבולטות בשדה הספרותי האקדמי היום, הבין בשנים האחרונות שהכתיבה בחברותא היא הדרך המתאימה לו. גם ספרו הקודם, "שובו של האב הנעדר", נכתב יחד עם עמיתה, ד"ר שירה סתיו.
גרביים בכניסה לישיבה
הוא נולד בירושלים ב־1969 למשפחה דתית־לאומית: אחיו הוא חוקר הקבלה פרופ' צחי וייס, ואחותו היא המשוררת וחוקרת התלמוד פרופ' רוחמה וייס. המשפחה התגוררה בגבעה הצרפתית, וילדותו של וייס נעה בין שני מוקדים – סניף בני עקיבא המקומי, והישיבה התיכונית חורב שבה למד. על השנים בחורב, שלא היו קלות עבורו, כותב וייס ממואר שיראה אור בשנה הבאה, ושני פרקים מתוכו כבר פורסמו בכתב העת "מאזניים".
"חורב של אותן שנים הייתה שריד אחרון לאגף היקי השמרני של הציונות הדתית", הוא אומר. "היקים כבר נעלמו משם, ונשארו מורים חרדים שהוחלפו אחר כך בחרד"לים. הרגשתי תחושה עמוקה של חוסר שייכות. זה היה מקום נטול ארוס, מקום מצמית ועצוב ששאב את כוחות החיות שלי ושל חבריי. העולם רגש סביבנו, אבל עלינו הכול נאסר. הסימבול הגדול ביותר של היבשושיות היה החובה ללכת עם גרביים בסנדלים. בכל יום כשגרבתי את הגרביים מתחת לסנדלים הרגשתי מושפל, כאילו אני זקן, לא נער צעיר. הייתי מסתובב עם גרביים בתיק, גורב אותם בכניסה לישיבה ומוריד אותם ביציאה".
קראתי את "רומן רוסי" של שלו ו"התגנבות יחידים" של קנז, הבנתי ששלו קבר את הציונות החילונית בנהלל והפך אותה למטפורה, ושצומחים שני כוחות חדשים – הציונות הדתית והשיח על המזרחיות. זה ריתק אותי. אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי דווקא אצל חז“ל"
לאחר כיתה י"ב למד בישיבת הקיבוץ הדתי בעין־צורים, אצל דמויות כמו אהרן שמש ויוסקה אחיטוב. "זה היה מקום מופלא", הוא אומר. "קראתי באותה תקופה מאות ספרים, מבוקר ועד ערב, למדתי גמרא באופן רציני, הכרתי מורים שאמרו לי 'לא אכפת לנו איך אתה נראה ומה אתה חושב, בוא ללמוד'. זו הייתה שנה מדהימה, ואני חייב למקום הזה הרבה".
ובסוף השנה הזו עזבת את העולם הדתי.
"זה היה תהליך טבעי עבורי. מגיל צעיר ידעתי שלא אשאר דתי. הפריעו לי הפיקוח, הציפייה שנהיה טובים מאחרים, תחושת הנבחרות, הצנזורה וההוראה מה לקרוא ומה לא. זה לא שמהצד השני התגלה עולם אחר, קסום, אבל הרגשתי חופש, שחרור אינטלקטואלי".
באותן שנים גם פגש את הספרות העברית החדשה. "תמיד קראתי המון ספרים, הם היו המפלט שלי. הייתי הולך לחנויות של ספרים משומשים בירושלים וקונה בכמויות. כך פגשתי את קנז, את עגנון, את חנוך ברטוב, את חיים באר".
בהתאם, בשנותיו הראשונות באוניברסיטה העברית – שבה עשה את שלושת תאריו – ביקש וייס לעסוק בפרוזה ישראלית. "כשקראתי את חיים באר הבנתי שיש לקונה, שאני בא מעולם שלא מתואר בספרות, ושבאר מתחיל להכניס אותו פנימה. לא היו לי דמויות ספרותיות שיכולתי להתבונן עליהן. לצד 'עת הזמיר' של באר קראתי את שני הספרים הגדולים האחרים שיצאו באותה שנה – 'רומן רוסי' של מאיר שלו ו'התגנבות יחידים' של יהושע קנז, והבנתי שמאיר שלו קבר את הציונות החילונית בנהלל והפך אותה למטפורה, ושצומחים שני כוחות חדשים – הציונות הדתית, שמבקשת להיכנס פנימה, והשיח על המזרחיות, שמבקש למצוא את דרכו ומופיע בספר של קנז. זה ריתק אותי. אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי דווקא אצל חז"ל".
נאחז בבליטה הקטנה
את עולם ספרות חז"ל פגש וייס בשיעורים של מוריו, אביגדור שנאן וגלית חזן־רוקם, שהייתה המנחה של וייס בדוקטורט. "מאז הרמב"ם, הסיפורים התלמודיים הם עניין שלרוב לא יודעים מה לעשות איתו. זו ספרות פנטסטית, משונה, שבוראת עולמות מוזרים וחיה בחוקיות משל עצמה. היא קצרה, דחוסה, עמוסה מאוד ומופרכת. יש שם חירות אדירה לדבר על הכול – על תשוקות, על חרדות, על מאבקי כוח, על הורים וילדים. הכנות הזו מדהימה. אני חושב שיש משהו מופלא בסיפור הקצר מאוד, הדחוס, שדורש מהקורא להיכנס לתווך הזה ולהבין למה הוא אמר את זה ולמה הוא אמר את זה, מה התפקיד של כל אחד מרכיבי הסיפור, ואיך אפשר לפענח את המנגנונים השונים באמצעות מעט מאוד סימנים. לא פעם נשארת בסיפורים איזו בליטה קטנה, שאפשר להתעלם ממנה ולהגיד 'טוב, ככה הם מדברים', כאילו אין לזה חשיבות, אבל ההנאה שלי כחוקר היא להיאחז בזיז הזה, ולנסות להבין דרכו את הסיפור.
"קח למשל את הסיפור ממסכת בבא קמא, על רב כהנא ורבי יוחנן. רב כהנא עולה לארץ ישראל וכובש בסערה את מקומו בבית המדרש, ורבי יוחנן, שמתואר כזקן, יושב בבית המדרש על שבע כריות. בכל פעם שרב כהנא שואל שאלה ורבי יוחנן לא יודע לענות, התלמידים מושכים כרית אחת מתחתיו. למה צריך לתאר את הכריות? למה התלמידים מושכים אותן? מה המשמעות של כל זה? אני חושב שהסיפור מנסה להגיד עוד משהו – לא רק על המתח בין בבל לארץ ישראל, או בין רב ותיק לרב צעיר, אלא גם על זקנה ועל הפחד מפניה. הניסיון שלי הוא להסתכל לאו דווקא על העניין המרכזי של הסיפור, או על הסיבה ה'רשמית' שבגינה הוא הופיע, אלא על הפינה הנסתרת כביכול, הצד השולי של הסיפור, שדרכו אפשר להבין משהו נוסף עליו".
וייס אומר שהדבר נכון לא רק במקרים של אגדה תלמודית מובהקת, אלא גם בדיונים הלכתיים, שבהם מופיעים לעתים קרובות תרחישים קיצוניים במיוחד. "הגמרא הולכת הרבה פעמים למקומות בלתי אפשריים, רק כדי לבדוק שאלה הלכתית", אומר וייס. "יש למשל דיון בשאלה מה קורה כשמחברים רחמים של שתי פרות, והעובר נע מרחם לרחם – האם הוא יכול להיחשב כבכור אם הוא עבר מרחם לרחם? את הדבר הזה אי אפשר לפטור כ'טוב, ככה הם מדברים', או כניסיון פשוט לבחון תרחישים הלכתיים. אין כאן מעבדה שבודקת מקרים שונים, אלא בני אדם שחשבו על התרחישים האלה. תלמידי חכמים ישבו בבית המדרש וניסו לדמיין מה קורה כשעובר נע מרחם לרחם. למה דמיינו את הדבר הזה? למה הסיפורים על כיבוד הורים נראים לפעמים תמוהים ולא הגיוניים? למה כשחז"ל שואלים מדוע נחרב בית המקדש, הם עונים את מה שהם עונים? אני לא שואל האם הדברים האלה קרו או לא, אני עסוק בשאלה איזה עולם נוצר בטקסט הספרותי".
למה בחרתם לעסוק דווקא בזקנה?
"הזקנה היא נושא שלא כל כך נדרשו אליו בחקר ספרות חז"ל, אולי כי זה נושא לא נעים, שמזכיר לנו את הסופיות שלנו עצמנו. גם העיסוק ההולך וגובר בגוף אצל חז"ל קשור בעיקר לגוף הצעיר, הפורה, נושא שיש בו אופטימיות ורעננות מסוימת. אבל הזקנה נמצאת שם. מה שמעניין הוא שכשמסתכלים על חז"ל, וגם על הוגים רומיים מאותה תקופה, הם מדברים על זקנה באופן אידיאלי. ישנו הזקן החכם שיושב ומביט על העולם ומחלק עצות, והתפיסה היא שהזקנה הנכונה היא תולדה של חיים נכונים – תחיה נכון, תנצל את חייך לדברים טובים, וגם הזקנה שלך תהיה טובה. זה הדיבור המפורש, הישיר, על הזקנה.
"אנחנו התעניינו בדיבור העקיף על הזקנה, מקומות שבהם הזקנה מתחבאת כשמדברים על משהו אחר. בשיח הזה עולות החרדות, עולה ההבנה שאנשים לא רוצים ללכת בשקט אל מותם ולהיות 'זקנים טובים'. כשחז"ל עוסקים בזקנה לא מתוך המקום ה'רשמי', אפשר לראות שהנושא מדאיג אותם. חשוב לזכור שהזקנה של חז"ל איננה הזקנה שלנו. בתקופתם הסיכוי להגיע לגיל שישים נמוך מאוד, המערכות הקהילתיות שיכולות לטפל או לתמוך בזקנים כמעט לא קיימות, ואין את מעמד הביניים של בגרות טובה, של גיל ארבעים, חמישים, שישים – כשגבר או אישה בריאים ונהנים מחייהם. היית ילד, צעיר – ואז זקן.
"אני בתחום הזה כבר עשרים שנה, ואני עדיין מופתע, בכל פעם מחדש, מכך שהכול נמצא בתלמוד. כשאני מלמד ספרות חז"ל באוניברסיטה, סטודנטים בשנה ראשונה אומרים לי לא פעם בפליאה: 'אבל זה טקסט דתי!'. יש סט של ציפיות מהגמרא. את חלקן היא מממשת, אבל לא את כולן. ואז נעשים ניסיונות להתחמק ולא לקרוא את מה שכתוב בסיפור, אבל חז"ל מכריחים אותנו להיות נוקבים, להתבונן בדברים כמות שהם, גם אם הם לא נעימים.
"בעיניי גם הקריאות הדידקטיות של סיפורי חז"ל, שמנסות מיד לחלץ את המסר מתוכם, חוטאות להם. ספרות עושה יותר מדבר אחד, והיא יכולה לפעול בכמה מישורים. להעמיד אותה כספרות דידקטית בלבד פירושו של דבר להתעלם מיופייה, מהמורכבות שלה, מהעושר העצום שהיא מציעה, ולשטח אותה. על בורחס או על עגנון אנחנו לא שואלים מיד 'מה המסר', אנחנו מרשים לעצמנו להתפעל גם מהיופי, מהאמנות. כך צריך להיות גם כאן. ובכל זאת, כשאנחנו כן מנסים לשאול למה סיפורים כאלה מופיעים בתלמוד, לי נראה טבעי לגמרי שספרות תעסוק באזורים המורכבים ביותר של הנפש, האזורים הלא מדוברים. ספרות לא אמורה לעשות לנו נעים בגב – היא צריכה להיות מורכבת, תובענית, וכאלה הם הסיפורים של חז"ל".
פרויקט אחר שווייס עובד עליו בימים אלו הוא מחקר גדול על דמותו המשתנה והמורכבת של בר־כוכבא בתרבות היהודית. מילדות, מספר וייס, הוא נמשך לגיבורים, קרא באובססיביות ספרים על מאיר הר־ציון והמחתרות, וידע בעל פה את הלקסיקון לביטחון ישראל. העניין שלו בבר־כוכבא הוא המשך טבעי, מבחינתו, של המשיכה הזו. "בר־כוכבא, או בר־כוסיבא, הוא דמות מרתקת, משום שהוא מכל ריק", אומר וייס, "אנחנו יודעים שהוא היה קיים כדמות היסטורית, שהיה מרד, שהמרד כשל בצורה נוראית, ויותר מזה אין לנו הרבה ידע – אין יוספוס פלביוס שיתאר את מה שקרה. אם היית שואל יהודי בימי הביניים מה אומר לו השם בר־כוכבא – אלא אם כן הוא למד תלמוד וזוכר את השם, רוב הסיכויים שהוא לא היה יודע במי מדובר.
"במאה ה־19, עם התעוררות הלאומיות, יש חזרה לבר־כוכבא מתוך ניסיון לברוא עבר לאומי של גבר יהודי לוחם שמוביל קרבות נגד הרומאים. וכך דמותו של בר־כוכבא תופסת מקום דומיננטי מאוד, שהיא מעולם לא תפסה קודם לכן. דווקא בגלל שהידע ההיסטורי עליו כל כך מועט, אפשר להטיל על בר־כוכבא כמעט כל מה שרוצים. הוא היה סמל למשהו הרבה יותר גדול ממנו".
בלי אב גדול
כבר כמה חודשים שווייס ועמיתיו למחלקה לספרות עברית בבן־גוריון מלמדים פנים אל פנים, ולא בזום. "זה מאוד משמח", הוא מודה. "מדעי הרוח לא נועדו להילמד בזום. עשינו כמיטב יכולתנו, אבל הבנו שהכוח שלנו הוא לא רק בשיעורים עצמם, אלא במה שמסביב. הזום מייצר מין אתוס של תועלתנות, ורדוקציה שלנו, המרצים, לראשים מדברים ותו לא. יש בזום מבט מפקח, שהוא בעייתי, ואין חירות להגיד שטויות, להתבלבל, לטעות, או סתם להפליג ולסטות מהנושא.
"צורת ההוראה המקוונת הופכת את התלמידים לפסיביים, למעין צרכנים – המרצה מעניק את הידע, והסטודנט צופה בשידור חי או מתי שהוא רוצה, ואין מגע, אין אינטראקציה. מדעי הרוח בכלל ולימודי ספרות בפרט חיים ונושמים לא רק בשיעורים, אלא לפניהם ואחריהם, בשיחות המסדרון, בספרייה, על הדשא. לימודים אקדמיים הם חוויה מלאה, של היכולת לשבת ולדבר על ספרות בכל מיני מקומות ומרחבים. יש ארוס בתחום הזה, וקשה מאוד להעביר ארוס דרך הזום. אם אנחנו רק ספקי ידע, בסדר, אבל אם המטרה שלנו היא ללמוד יחד, זה חייב להיות פנים אל פנים. לכן, ברגע שאפשר היה לחזור, החלטנו לחזור".
בשנים האחרונות פועל וייס בשתי זירות נוספות – כעורך ספרותי, שערך בין היתר את "הבית אשר נחרב", ספרו של ראובן נמדר שזכה בפרס ספיר, ואת "נחמיה", ספרו של יעקב צ' מאיר; וכמבקר – לאחרונה הוא ייסד, יחד עם מוריה דיין־קודיש ונעם קרון, את "פנס", מוסף לביקורת ספרות, שרואה אור בתמיכת המחלקה לספרות עברית בבן־גוריון ומכון "הקשרים" לחקר התרבות והספרות היהודית והישראלית.
"אנחנו חיים בעולם ספרותי חדש", אומר וייס, "הבמות הן אינסופיות. כל מה שאתה צריך זה לפטופ ופייסבוק, ואתה מפרסם טקסטים שמאות ואלפים יקראו אותם. אפשר לנהל חיי קהילה כיוצר בתוך המון מרחבים שלא היו קיימים בעבר. לראשונה בספרות העברית אין אב גדול שעומד במרכז הבמה. עמוס עוז היה האחרון. יש סופרים גדולים, דמויות מוכרות, אבל אף אחד מהם לא תפס את המשבצת של עוז, או של עגנון לפניו. הסופרים הבולטים היום גם לא מבקשים להם את המשבצת הזו – העידן הזה חלף, והחליף אותו עידן של כאוס ספרותי, שהוא מרתק בעיניי ומייצר אופציות חדשות.
"פעם ידעת שיש מוקד של ספרות. יש יוצרים מרכזיים, יש מבקרים חשובים, יש מרכז ושוליים, והמערכת מתארגנת בהתאם. אם גרשון שקד או דן מירון היו מכריזים על ספר מסוים באחת הבמות, הוא היה נמכר בהתאם. היום זה לא כך. אני לא בטוח שיש קורלציה בין מאמר ביקורת ובין מספר העותקים שנמכרים, ויש אלף ואחד מוקדי ביקורת. כל אחד יכול להחליט שהוא פותח בלוג ביקורות ספרים, ואם יקראו אותו מספיק – הוצאות תשלחנה לו עותקים. אין שליטה על זה, ואין קובעי טעם שקובעים מי יכתוב ומי לא. הביזור הזה מפחיד אנשים מסוימים. יש אלפי מוקדי כוח, ולא ברור איפה הכוח מרוכז, וזה משגע אותם".
לאחרונה פרסם המשורר והמבקר יהודה ויזן מסה ארוכה בכתב העת שבעריכתו, "דחק", שבה הוא מסיר את הכפפות וצולף בכמעט כל אחת מהתופעות העכשוויות בספרות הישראלית – ועדות פרסים, ביקורות ספרות בעיתונים ופרסום שירה ברשתות חברתיות. "הטקסט של ויזן הוא דוגמה מובהקת להיעדר הבנה איפה הכוח נמצא", סבור וייס. "הוא יורה לכל הכיוונים, כי הוא לא יודע איפה נמצא מוקד הכוח. פעם היו שלושה־ארבעה מוקדי כוח, אפשר היה להיאבק בהם. היום כל עורך, בעל בלוג או משורר עם פייסבוק הוא מוקד כזה, והכול הרבה יותר מבוזר. אני ממש לא שותף לנהי ולקינות שעולים מתוך מאמרים כמו של ויזן. אנשים קוראים ספרים וכותבים על ספרים, יש היום יוצרים נפלאים שכותבים דברים נהדרים, והביזור הזה מאתגר, אבל גם מרתק ומשמח".
