אקורד הסיום של התורה מטלטל:
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים. לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ. וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.
הפתיחה מובנת – נבואתו של משה, גדול הנביאים, עדיפה ונעלית על נבואת שאר הנביאים. ההמשך מובן אף הוא – יציאת מצרים היא אירוע לאומי דרמטי ובעלת משמעות לדורות. הזכרת מצרים כאן באה להדגיש כי התורה ניתנה אמנם לעם ישראל, אבל המטרה העליונה היא להראות העמים והשרים וכלל האנושות את גודלה. אבל הנקודה השלישית, החותמת, קשה להבנה: מהי היד החזקה, ומהו המורא הגדול שעשה משה?
המדרשים מייחסים את הביטויים הללו לענני הכבוד, למתן תורה, לקריעת ים סוף, להנפת לוחות הברית ועוד. אבל רש"י בחר להביא דווקא דרשת חז"ל אחרת, "שלילית" לכאורה:
לעיני כל ישראל – שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר "ואשברם לעיניכם", והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר "אשר שברת", יישר כחך ששברת.
סתירת זקנים בניין
על דברי רש"י אלה אני מבקש להציע הסבר, שאת יסודו שמעתי ממו"ר אבי הרב נחום נרי'ה. משה רבנו לא קיבל הוראה לשבור את הלוחות; הוא עושה זאת מדעתו, על בסיס קל וחומר. אף שבדרך כלל מידת "קל וחומר" מבוססת על היגיון פשוט, הקל וחומר שעושה משה איננו כזה:
אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה כאן, וישראל משומדים – על אחת כמה וכמה! (שבת פז, ע"א).
בחטא העגל מתו כשלושת אלפים איש מתוך קהל של מיליונים, ואף על פי כן קורא משה לכל בני ישראל "משומדים". מדוע? הרי היו שם גם אנשים יראים ושלמים שלא טעמו טעם חטא! מדוע לא ניתנה להם התורה, ועל החוטאים ירחם ה'?
אלא שמשה רבנו מבין שהתורה היא חיבור חי לעם ישראל, וכאשר יש בעם ישראל חוטאים, אף שאינם רבים, אי אפשר לקבלה. בהחלטה שקולה ובדעה צלולה הוא שובר אפוא את הלוחות ומחליט לא לתתם לעם ישראל, והקב"ה מסכים על ידו. זוהי אולי נקודת העומק הראשונה של אזכור מעשה השבירה של הלוחות בסיום חמשת חומשי תורה.
אך לא זו בלבד. נחשוב כמה אומץ צריך בן אנוש כדי לשבור לוחות שהם מעשה א־לוהים. כמה ביטחון צריך משה רבנו בהיגיון הבריא שלו, כמה אמונה. זוהי נקודת העומק הנוספת שעולה מן הפסוקים. התורה באה ללמדנו את יסודה וסודה של תורה שבעל פה. אף פעם לא נשכח את חובתנו לשקול, לגזור קל וחומר. אף פעם לא נשכח שיש צורך להתאמץ ולהבין את דבר ה', ומה באמת רצונו מאיתנו עכשיו.
השבירה של הלוחות הראשונים אינה זוכה רק ל"יישר כח ששברת", אלא נכנסת להיכל הנצח, לזיכרון הלאומי, בחתימה של תורה א־לוהית נשגבה ומרוממת. התורה שבכתב מסתיימת בחיבור עמוק לצורך בהיגיון האנושי, אבל כזה של משה רבנו דווקא. לא כל הרוצה לשבור יבוא וישבור. יש שועלים קטנים שמחבלים כרמים. רק שבירה כזו של אדם גדול כמשה, היא המקור לכך שסתירת זקנים בניין. זוהי הדרכה לדורות. בכל דור צריכים מנהיגי הדור לראות האם ואיך יש צורך לעשות מעשה דרסטי ועוצמתי לעיני כל ישראל, כדי לעורר את העם שסטה מהכיוון הרצוי.
ממשה ועד משה
אכן, שנים לאחר מכן אנחנו מוצאים את חזקיהו המלך שאינו חושש לנפץ מה שצריך ניפוץ למרות ההרגל של העם:
יחזקיהו מלך יהודה עשה ארבעה דברים והסכימה דעתו לדעת המקום. גנז ספר רפואות… כתת נחש הנחושת… והסיר את הבמות והמזבחות… סתם מי גיחון, והסכימה דעתו לדעת המקום (אבות דרבי נתן נוסחא א פרק ב).
בהמשך הדורות, רבי יהודה הנשיא, מכוח הנימוק של "עת לעשות לה' הפרו תורתך", כותב את התורה שבעל פה, אף שכשמה כן היא, אמורה להיות בעל פה.
אולי זו הסיבה לכך שכאשר רבן של ישראל, הרמב"ם, מרגיש שעליו לחבר ספר שיאגד בתוכו את כל ההלכות – חידוש שלא נעשה עד אז – הוא קורא לחיבורו "היד החזקה". אין זה רק י"ד ספרים, אלא המשך ישיר של תורת משה: כאשר יש צורך לפעול – פועלים, ולא נרתעים ונמנעים. אולי זו הסיבה הנוספת לאמרה העממית "ממשה עד משה לא קם כמשה". אבל כאמור, לא השבירה עיקר ולא כל הרוצה לשבור יבוא וישבור. רק כאשר אנשים גדולים שוברים מוסכמות, זהו בניין לדורות.
והנה נקודת העומק האחרונה שאני מבקש להצביע עליה. באותו קל וחומר של משה הוא התלבט בין תורת ה' ובין מצבו של עם ישראל. בדעתו הרמה הוא הכריע שישראל ואורייתא חד הוא, ואם ישראל חוטאים על הלוחות להישבר.
אנחנו קיבלנו את הלוחות השניים. לוחות אלו נחצבו על ידי משה ונכתבו על ידי הקב"ה. מהותם היא החיבור בין אדם לא־לוהים, ומאז מוטלת עלינו החובה לחבר בכל דור ודור בין עם ישראל לתורה. התורה חפצה שלא רק השבירה תהיה לעיני כל ישראל, אלא גם החיבור לתורה ולימודה יהיה שייך "לעיני כל ישראל", שייך לכולנו. זהו המסר הנסתר הפנימי בסיום התורה: אנחנו לא מוותרים על אף יהודי, את כולם עלינו לחבר למקור. לעיני כל ישראל.
אנו מודים לרב יצחק נריה שעיוניו ליוו אותנו במהלך ספר דברים, ומקדמים בברכה את מירון ח' איזקסון, משורר, סופר ופרופסור לספרות באוניברסיטת בר־אילן, שילווה אותנו במהלך ספר בראשית
