"האמירה המוסרית הזו סמויה אך מחלחלת מבעד לפרטי הסיפור"

את גיבורת הספר אנחנו פוגשים לראשונה בשתי סצנות שמופרדות זו מזו ומנוגדות ניגוד חד האחת לאחרת. בתמונת הפרולוג אנחנו פוגשים את הגיבורה, דבורה ירון־קדמי, במלוא נוכחותה והדרה, במראה שיש בו שפע של אמירות אסתטיות וסמליות. התמונה הזו, של האישה התמירה בחלוק הלבן התיאטרלי, שניצבת מול נוף קדומים כמעט־תנכ"י ומלטפת את קרניו של יעל ענק, נצרבת בזיכרון עם כל ההוד והעוצמה הכאילו־נצחית הגלומות בה. זה המפגש הראשון שלנו עם השופטת הבכירה לענייני פלילים, וכך רוצה הסופרת שנַפְנים אותה. לפחות בינתיים.

התמונה השנייה של הגיבורה, המכונה דבורי, מופיעה בפרק השני, לאחר שהכרנו שורה של דמויות שנפגוש בהמשך, ובראשן פקד שולי ברזני. אנחנו פוגשים אותו דווקא בביתו, בערב, כשהוא עומד במרפסת ומגיף את התריסים, אך אינו מצליח להביס את שונרא, החתול הערמומי שמסתנן תמיד לדירתו. כשמציבים זו מול זו את דמותה של השופטת המלווה ביעל הענק, ואת דמותו של הפקד שולי שנכשל מול חתול – ברור מי חזק ומרשים יותר. ובכל זאת, במפגש השני שלנו עם דבורי הכול ישתנה. "קרוב למדרגות הבריכה צפה דמות לבושה חלוק רחצה לבן. פניה ורגליה היו שקועות במים… ומעבר לגדר עמד יעל גדול וצפה במתרחש…".

עד מהרה יתברר לנו כי אותה רומנטיקה של געגועים אל הטבע והשאיפה להתמזג ביופיו ובשלוותו האינסופית, אשר הביאו את השופטת אל "מלון במדבר" לימים אחדים של חופשה ספונטנית, מרגוע והרפיה מהמתחים הסמויים של חייה – דווקא הם המיטו עליה את מותה. ההייתה זו תאונה? טביעה? התאבדות? או אולי רצח מידיו של מי שעיניו צרות בה ובמעמדה?

על החקירה "הרגישה והמורכבת" מופקד ברזני, והיא מתנהלת תחילה כחקירת מוות רגיל. אפילו כשמתברר שלא מדובר בתאונה או בהתאבדות אלא ברצח, עדיין הדברים מתנהלים בשגרה יחסית ובלי לחץ. עד שמתברר לחוקרים שדבורה ירון־קדמי הייתה מועמדת לכהונה בבית המשפט העליון. כאן כבר נזעקים כולם ועוקבים בדריכות אחר התקדמות החקירה. לרצח כזה עלולות להיות משמעויות והשלכות לא רק בתחום עולם הפשע והפלילים, אלא גם פוליטיות. מי יודע אלו תיבות פנדורה, קיני צפעים ותככים אפלים עלולים להיחשף? עולם המשפט כולו עלול להישאב אל האירוע, וכולם עלולים להיחשב לחשודים.

מארג מפורט ומתוזמן

מהלך החקירות, הנע בין מצפה־רמון למשרדי היאחב"ל בלוד, מפגיש אותנו עם צדדים שונים בחיי הנרצחת. תחילה אלה הצפויים: משפחתה, חיי הנישואים המאושרים והאלמנות הפתאומית, בתה ענבל ובעלה. ואז נחשפים גם צדדים ומעגלים אחרים, חלקם בהחלט בלתי צפויים, ואף סמויים ואפלים: דבורי, השופטת המוערכת, הבוטחת בעצמה והמרשימה, היא גם אלמנה בודדה שחרדה מאובדן הנעורים ומתמכרת לניתוחים פלסטיים שהופכים אותה כביכול לצעירה מגילה האמיתי. פתאום מתגלה מנתח פלסטי שווייצרי, ד"ר לוגאן, שטיפל בה וביצע ניתוחים יקרים, נדירים ומסוכנים ושהיה בקשר אינטימי איתה. תחת ידה של הסופרת לובשת דמותה של השופטת המתה מלבושים שונים ואפילו סותרים: עוצמה וחולשה, פסגות ותהומות, חברוּת ואימהוּת, אהבות וקנאות ושנאות שרחשה לאחרים ואחרים רחשו כלפיה.

גם דמויות אחרות בספר אינן יוצאות מקופחות: החוקרים הכפופים לפקד ברזני עוטים תווי היכר ואישיות והופכים מסתם שמות לדמויות אינדיווידואליות ומזוהות, שונות ומבודלות זו מזו. כל אחד ואחת עם רקע משלו, סגנון התנהגות ואופן התייחסות שונה לנחקרים, ותרומה ייחודית להתקדמות החקירה. הרגישות האנושית והעין הבוחנת שמאחורי תיאורי האנשים וההשקעה הרבה בעיצובם, הם חלק ממה שהופך את הספר מסתם מותחן לספרות יפה אמיתית.

ראויה לציון גם שיטת הרצח יוצאת הדופן, המורכבת והמתוחכמת, שהמחברת בחרה להציג. בחירה זו מחייבת אותה לטוות סביב הגיבורה והרצח שלה מארג מפורט ומתוזמן, של פרטים קטנים ומדויקים, כדי לנמק את הרצח, לבנות את ביצועו המוצלח ולהבטיח את גילויו. זהו אחד הפשעים המורכבים והמתוחכמים שנתקלתי בהם בסוגה ספרותית זו, וניכרת בספר ההשקעה בלימוד לפרטי פרטים של כל צדדי מעשה הרצח ודרכי חשיפתו.

לא כולם פושעים

מלאכת הסיפור ברומן שלפנינו מציגה התייחסות מקצועית  לכל ההיבטים הרבים של בניית הסיפור, הדמויות והעלילה. כל המרכיבים בנויים היטב, מקבלים את המשקל היחסי הראוי להם וגם משתלבים יחד למארג יציב ורבגוני, כמו החיים האמיתיים. אפילו התרת הפשע נעשית באופן מקצועי ויסודי, שלב אחר שלב, ללא קיצורי דרך וללא אותה תחושה של קוצר רוח ורצון לסיים מהר ולסגור עניין שמאפיינת ספרי מתח רבים. זו גורמת לא פעם לחוסר בהירות או להטלאות שרירותיות של מרכיבים ספרותיים, ומקלקלת את ההנאה מהקריאה והפיענוח.

ועוד מאפיין ראוי לציון בכתיבתה של לוי־שלו: הפשע, שלכאורה הוא מוקד הספר, משולב במרכיבים אנושיים ובהווי חיים נורמלי של חברה שבה אנשים רגילים חיים את חייהם השגרתיים. באופן זה הרבגוניות הקליידוסקופית הופכת את הסיפור לא רק למעניין ומרתק יותר במישור הספרותי, אלא גם מאזנת היטב את הרושם שמשאירים לא מעט ספרים וסדרות בלש כאילו כל העולם הוא בימת פשע. האמירה המוסרית הזו סמויה אך מחלחלת מבעד לפרטי הסיפור, והיא חשובה מאין כמותה.

שאלה לסיום: האם העובדה שפתרתי את חידת הרצח בשלב מוקדם למדי, מעידה שאני קוראת יותר מדי מותחנים ושרכשתי מיומנות מסוימת, או שהרמזים היו מכוונים ומודעים לסופרת? כך או כך, גם אם מנחשים את הפתרון, הספר כשלעצמו מרתק ובעל ערכים־מוספים ספרותיים, וקשה להניחו מהיד עד סופו.

ידי הכובסת
מיכל לוי־שלו
כנרת זמורה־דביר2021
300 עמ'