נשים חרדיות אימצו את הפמיניזם בדרך למאבקן על ייצוג פוליטי

לקראת הבחירות הארציות לכנסת בשנת 2013 הקימה קבוצת נשים חרדיות דף פייסבוק בשם “לא נבחרות לא בוחרות“, שקרא לנשים חרדיות בישראל שלא להצביע לש“ס וליהדות התורה כל עוד מפלגות אלו אינן מכלילות ברשימתן נשים חרדיות. לאחר הבחירות הללו הקימו אסתי שושן ורחלי איבנבוים את תנועת התארגנות השטח הראשונה של נשים חרדיות, והיא שימשה במה לדיונים ולפעולות בנושאים שונים הקשורים למעמד האישה החרדית.

התנועה, ששמה הנוכחי הוא "נבחרות", ביקשה להשמיע את קולה של קבוצה מושתקת בישראל, שלא נשמעה בעבר בזירה הציבורית בכלל והפוליטית בפרט – הנשים החרדיות. הקבוצה החלה לפעול ביוני 2013, כמעגל שיח של נשים חרדיות ממגוון הקהילות המרכיבות את המגזר. הצטרפו אליה נשים שונות בגילן, במעמדן האישי, בעיסוקן, בשיוכן החברתי והמגזרי ובהשקפת עולמן. הן מצאו שפה משותפת סביב שאלת מעמדן של נשים חרדיות בזירה הציבורית הישראלית, כמו גם בזירה החרדית הפנימית.

בין השאר עלו בקבוצה הנושאים הבאים: הדרת נשים במרחב הציבורי, ייצוג נשים בפוליטיקה, שיח בנושאים שבינו לבינה, קידום תמיכה לנשים חרדיות גרושות וחד־הוריות, שיח על השכלה רחבה לנשים שאיננה מוכוונת תעסוקה, וקידום תעסוקה איכותית המלווה בתחושת מימוש עצמי. יצוין כי הנשים החרדיות, שרבות מהן אימהות לילדים רבים או מפרנסות יחידות – מרוויחות כיום 46% פחות מנשים יהודיות לא חרדיות באותם עיסוקים, וחיות בחברה שהורות שוויונית פחות מקובלת בה. וכך, בשנת 2013 החל לצמוח בישראל פמיניזם מסוג חדש: פמיניזם חרדי.

קולוניאליזם תורני

לעיתים קרובות נטען כי השקפת עולם דתית־אורתודוקסית ורעיונות פמיניסטיים ליברליים אינם עולים בקנה אחד, ואף מתנגשים אלו באלו. מצד אחד, החברה האורתודוקסית אינה מכירה בערכים ליברליים ושוויוניים, ובהם הפמיניזם; מצד שני, פמיניסטיות רבות אינן מוכנות לקבל את אורח החיים הדתי־אורתודוקסי, שבעיניהן הוא מפלה ופטריארכלי. במחקר שערכתי, ושאציג כאן על קצה המזלג חלק ממסקנותיו, ביקשתי לבחון כיצד הנשים החרדיות מנסות ליישב את ההתנגשות שבין היררכיה לשוויון ובין המודרנה למסורת.

במסגרת המחקר ראיינתי 15 אקטיביסטיות פמיניסטיות חרדיות, הפעילות במסגרת המאבק לייצוג נשים חרדיות בפוליטיקה הישראלית, הארצית והמקומית כאחד. חלקן אף העמידו עצמן לבחירה בבחירות לרשויות המקומיות, ובבחירות מקדימות של מפלגות חילוניות. כמו כן, ניתחתי טקסטים של ניירות עמדה, קמפיינים, טורי דעה וריאיונות תקשורתיים של מובילות המאבק.

אחד הממצאים המרכזיים שעלה במחקר הוא שהדרתן ואפלייתן של נשים מזרחיות בחברה החרדית – הן על ידי גברים אשכנזים ומזרחים והן על ידי נשים אשכנזיות – היוו גורם משמעותי בהיווצרות הפמיניזם החרדי. ניתן לקשור אותו לניסיון לשבור את “הקולוניאליזם התורני“ של החברה החרדית האשכנזית כלפי החברה החרדית המזרחית, מונח שטבע ד“ר יעקב לופו.

שירה (כל השמות במאמר בדויים), חרדית מזרחית, אמרה לי כי זהותה המזרחית היא שהובילה אותה לאקטיביזם הפמיניסטי: “לימים הבנתי שהקריאה הפמיניסטית הזאת נובעת מהמקום המזרחי שלי. שם זה מתחיל. אני חושבת שאם למשל לא הייתי מזרחית, לא הייתי עושה את זה… כחרדית מזרחית, חוויית ההדרה והאפליה וההשתקה היא כפולה. קודם כול את מופלית כי קוראים לך חדד וצבע העור שלך הוא לא צבע העור של האליטה השולטת. זה הדבר הראשון שמזהים. אבל את גם אישה ויש לך מעמד מאוד מסוים. חברותיי האשכנזיות לא חוות את המקום הזה. אותי החוויה המזרחית מאוד מעצבת עד היום. אני רואה יותר ממשקפיים עדתיים ומגדריים את המצב של נשים גם בחברה החרדית“.

אחת המרואיינות האשכנזיות חיזקה טיעון זה. לדבריה, מתחים שנתגלעו בתוך התנועה הפמיניסטית החרדית ושפגעו במאבק בתחילת דרכו, נבעו מהעניין העדתי: “יש משהו מהכעס על האפליה של הנשים המזרחיות, שהוא מופנה כלפי האשכנזי כגורם מכליל. אתה יודע שהאשכנזי גרם לזה, והן לא מצליחות להפריד בין הנשים לגברים. הן לא רואות את האשכנזיות כשוות למאבק אלא כאיזשהו גורם שיש לו אחריות למצב, כ‘אחר‘ במובן מסוים. הרבה מהמאבקים נפגעו בגלל יחסים אישיים, שבמקור, ואני יכולה להגיד את זה, באו מהכעס העדתי“.

לעומת חוויית ההדרה הכפולה של הנשים המזרחיות, המרואיינות הליטאיות תיארו גורם מניע אחר לפמיניזם שלהן. הן דיברו על אידיאל “חברת הלומדים“, הקיים בחברה הליטאית יותר מבחברה החסידית והספרדית. בחינוך שהן קיבלו, תפקידה הרוחני של האישה מסתכם בסיוע ללימוד התורה של בעלה, כמפרנסת וכמטפלת בילדים ובבית. מודל זה יצר אצלן תסכול והביא לתגובת נגד.

תמי, חרדית ליטאית, תיארה זאת כך: “בעלי היה אברך בזמנו, והמסר שהגבר במרכז ואת עושה הכול כדי שהוא ילמד תורה, וזה הייעוד שלך כאישה – ממש הופנם בי והציק לי מאוד. הציק לי להיות המקום המשני. וכשהיו פתאום תהליכים שהוא עוזב את הכולל, ואז מה קורה פה, אין לי שום יכולת בחירה לגבי החיים הרוחניים שלי. זה הוא, זה שלו“.

גם שרי, אף היא חרדית ליטאית, העידה כי מודל חברת הלומדים הביא אותה למקום הפמיניסטי שלה: “בחינוך שקיבלתי אישה צריכה לעשות הכול בשביל לפרנס ולתמוך בבעלה שיושב ולומד. היא יכולה להיות הכי מוצלחת ויכולה להגיע גם למשרות בכירות, אין בעיה, אבל היא תדע תמיד שהיא משנית. ניסיתי להחזיק מעמד עם הגישה הזו ולא ממש הצלחתי. אמרתי שלא מתאים לי מה שלימדו אותי, אני רוצה קצת דברים אחרים“.

נורמות חברתיות, לא הלכה

נקודה נוספת שעלתה במחקר היא שגירושין הם מניע משמעותי להצטרפותן של נשים לתנועה הפמיניסטית החרדית. חלק מהמרואיינות עברו תהליך של גירושין, ואף כי חלקן נישאו מחדש, הן ראו קשר ישיר בין דחייתן מהחברה החרדית והקשיים שהגירושין הביאו עימם, ובין רצונן לפעול למען ייצוג פוליטי לנשים חרדיות, אשר יסייע בהתמודדות עם נושאים שנשים חרדיות רבות ניצבות מולן לבד.

כך למשל העידה רוחמי: “הייתי אומרת שעצם היותי גרושה גרם לי להבין שהמאבק הוא מאוד מוצדק, שבאמת חסר מקום לאישה להביע את עצמה במוקדי קבלת החלטות. לא ידעתי אז להגיד ‘מוקד קבלת החלטות‘, אבל ידעתי לומר שאם אני רוצה להיאבק על חוק המזונות – אני אגיע לכנסת ולא יהיה לי עם מי לדבר“.

נושאים נוספים שנבדקו במחקר, ושמפני קוצר היריעה לא אוכל להתייחס אליהם כאן, הם מידת הזהות השמרנית/מודרנית והשפעתה על ההשתתפות בפמיניזם החרדי, תחושת חוסר הייצוג ושאלת מי יכול לייצג קבוצות שונות, היכולת של חברת כנסת חרדית להשפיע מתוך מפלגה חילונית, ועוד.

אם כן, האפליה העדתית, תגובת הנגד למודל חברת הלומדים הליטאי ודחיקתן של נשים גרושות לשולי החברה החרדית, בנוסף להדרה מגדרית וחוסר ייצוג פוליטי – היו בין הגורמים להיווסדות וצמיחת הפמיניזם החרדי. הפמיניסטיות החרדיות אינן מבקשות לפרק את מבנה המשפחה החרדית או את מבנה הקהילה, אלא לאפשר לנשים מקום רחב ומשמעותי יותר במרחב הציבורי והפוליטי, ללא התנגשות עם ההלכה. בעיניהן, דרישתן לייצוג פוליטי איננה מנוגדת להלכה אלא לנורמות חברתיות בלבד שנוצרו בעולם החרדי.

ניתן לומר כי הפמיניסטיות החרדיות המזרחיות מאמצות למעשה את הפמיניזם המזרחי, אשר מציב במרכז גם את האפליה העדתית ולא רק את זו המגדרית. מנגד אפשר לטעון כי הנשים הליטאיות, ובמידה מסוימת כלל הפמיניסטיות החרדיות, אימצו באופן זה או אחר את גישת הפמיניזם השמרני, שצמחה בתגובה לזרמים פמיניסטיים רדיקליים, ומשכה קהלים שמרניים ונשים שלא ראו עצמן חלק מהתנועה הפמיניסטית. הפמיניזם השמרני ראה בחיוב את המבנה הקלאסי של התא המשפחתי ושלל את ההנחה בדבר קיומה של “מלחמת מינים“. הוא אפשר בידול בין המינים, והדגיש תכונות הקשורות לאימהות ולתפקיד האישה כרעיה וכאם. מרכיבים מסוימים של פמיניזם מסוג זה קיימים גם בפמיניזם החרדי, המבקש לשמור על מבנה המשפחה היהודית־חרדית.

הפמיניזם החרדי החל את דרכו רק לאחרונה, אך נראה כי בשנים הבאות הוא ימשיך להתפתח, להתרחב ולעצב את עצמו ואת החברה החרדית.

אשר סוזין הוא דוקטורנט בבית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, ומרצה בחוג לתקשורת ופוליטיקה במכללה האקדמית הדסה