על רקע מגפת הקורונה והתנהלות החברה החרדית מולה, בלטו בהנהגתם העצמאית שני אדמו"רים חסידיים – כל אחד לכיוון שונה ומנוגד מרעהו. האדמו"ר מבעלז הרב ישכר דב רוקח (73) התבלט בהתעלמותו הגורפת מתקנות הקורונה, כאשר חצרו הגדולה המשיכה להתנהל ולקיים תפילות ואירועים כמימים ימימה. מנגד האדמו"ר מקרלין, הרב ברוך שוחט (66), התפרסם בהיצמדות חסרת פשרות להנחיות ואף החמרה עליהן.
העצמאות וההחלטיות שהפגינו שני האדמו"רים הללו אינן עניין חדש שנולד בתקופת הקורונה. מדובר בשני מנהיגים חסידיים שמוכרים זה מכבר ברחוב החרדי כבעלי קו עצמאי, וכמי שאינם חוששים לחרוג מהתלם המקובל בשלל תחומים. והנה, בבואנו לאתר את שורשיה של העצמאות הזו ולעמוד על מקורות הנביעה שלה, ראוי לתת את הדעת לפרט ביוגרפי יוצא דופן, שאף הוא משותף לשניהם. הן הרבי מבעלז הן הרבי מקרלין נמשחו לגדולה בגיל רך, והחלו לכהן כאדמו"רים כבר בשנותיהם הצעירות. לתופעה זו יש כמה תקדימים בעולם החסידי, והיא מכונה בו "יַנוּקָא" – תינוק בארמית, ביטוי המופיע בספר הזוהר, כתיאור לילד קדוש בעל יכולות פלאיות.
האם אכן ניתן לקשור בין ההכתרה החריגה בימי העלומים, לקו העצמאי והנחוש ששני האדמו"רים הללו מפגינים כמנהיגים בוגרים לאלפי חסידים, כאמור עוד הרבה לפני הקורונה? כדי להשיב על השאלה הזו ננסה לשרטט קווים לדמותם של שני ה"ינוקות" הללו – כבר מזמן אנשים בוגרים; נשוב אל אופן התקבלותם באותם ימי בראשית, ונהרהר מעט על טיבה של מנהיגות שראשיתה בשנות ילדות ונעורים.
הקהילה הסגפנית שהפכה לאימפריה
האדמו"ר הקודם מבעלז, הרב אהרן רוקח, נפטר בכ"א באב תשי"ז (1957). ילדיו נרצחו בשואה, והוא לא הותיר אחריו צאצאים. אחיו ר' מרדכי, הרב מבילגוריי, נפטר שבע שנים קודם לכן, והשאיר אחריו את אלמנתו מרים ואת ילדו הקט בן השנתיים, ישכר דב רוקח. כאשר דודו הנערץ נפטר היה הילד ישכר דב, שסומן כיורש העצר הבעלזאי, בן תשע בלבד.
כדי להכשירו לתפקידו הרם נלקח ברל'ה הצעיר, כפי שכונה אז, מחיק אימו לטובת ישיבת בעלז בירושלים. הוא הובדל מחבריו רוב שעות היום, והוצמדו לו מחנכים מיוחדים וחברותות שנבחרו בקפידה. סדר יומו האינטנסיבי כלל לימוד רצוף במשך שעות רבות. הוא לא התגורר עם חבריו בפנימיית הישיבה, אלא בדירה נפרדת שהוקצתה לו. אימו, שהאפוטרופסות על בנה ניטלה ממנה למעשה, פתחה במאבק משפטי כדי להשיבו לסמכותה, אך לבסוף הרימה ידיים. מעדויות שונות עולה כי היא ביקשה לחנכו ברוח מודרנית יותר ולהעניק לו השכלה כללית. מפי גורם בחסידות למדתי שהאם, שנפטרה בשנת 2017 בגיל 96, מעולם לא השלימה עם הפקעת חינוך בנה מידיה, ונהגה להתמרמר על כך לעיתים מזומנות.
אף שטרם הוכתר רשמית – לאורך תקופת בחרותו, ולמעשה כבר מעת פטירת הרבי הקודם, שימש יורש העצר הצעיר כמעין אדמו"ר. ה"ינוקא" בירך את מחלי פניו, ישב בראש השולחן באירועי הקהילה, וערך התוועדויות בסעודה שלישית. מדי שנה סביב אירועי ההילולה של הרבי הקודם, היה מתעורר ויכוח בצמרת הקהילה האם כבר הגיע הזמן להכתיר את העלם הרך לאדמו"ר, או שיש להמתין עוד.
החלטתו של הרבי מקרלין לנטוש את ירושלים ולהקים את מרכז החסידות בגבעת־זאב, יישוב לא חרדי מעבר לקו הירוק, גם היא צעד נון־קונפורמיסטי מובהק. חסידיו, בני היישוב הישן, התקשו לעכל את הצעד. הרבי, בעל נטיות ציוניות וימניות מובהקות, נצפה באירועים כגון עצרת תפילה בכותל נגד ההתנתקות
בגיל 16 התארס הינוקא מבעלז עם נכדתו של הרבי מוויז'ניץ דאז, אחותם של אדמו"רי ויז'ניץ הנוכחיים. בחתונתו, שזכתה בתקשורת לכינויים כמו "חתונת הדור" ו"חתונת הינוקא", השתתפו אלפים והיא סוקרה בפירוט בעיתונות הישראלית של אותם ימים. תחת הכותרת "פרוות הינוקא", תיאר כתב מעריב צבי לביא אפילו את הכנת הפרווה למעילו של החתן הצעיר. בדיווח אחר במעריב צוטט מן ההזמנה ששלח רב־סרן הרב יהושע ורטהיימר, איש ויז'ניץ שפיקח על סדרי החתונה, למפקדו לשעבר אלוף אברהם יפה, ובה נכתב בין השאר: "מטה מבצע הינוקא יקבל אותך כאוהד". על פי הידיעה, הזמנה נשלחה גם לרמטכ"ל דאז, יצחק רבין.
שנה לאחר נישואיו, והוא בן 18 בלבד, מונה ר' ישכר דב באופן רשמי לאדמו"ר מבעלז, במעמד הכתרה שהתקיים על קבר דודו ר' אהרן.
עצמאותו הציבורית והפוליטית של האדמו"ר מבעלז באה לידי ביטוי פעמים רבות במהלך שנות מנהיגותו. אחד משיאיה התרחש לקראת מערכת הבחירות ב־1998, שבה פרשו הליטאים לראשונה מאגודת ישראל והקימו את מפלגת דגל התורה. בצעד חריג ומפתיע בחר הרבי מבעלז להצטרף למהלך שהוביל מנהיג הציבור הליטאי הרב שך, ועורר עליו את זעמם של עמיתיו בעולם החסידי.
כעשור לפני כן הוא היה האדמו"ר הראשון בירושלים ששבר את המונופול של בד"ץ העדה החרדית והקים גוף כשרות מתחרה, צעד שהוביל למערכה סוערת ותקיפה מצד העדה החרדית ופטרוניתה האמריקנית, חסידות סאטמר. בדרשה סנסציונית שנשא אז, והוא בן 32 בלבד, תקף האדמו"ר את חסידות סאטמר ושיגר שורה של עקיצות גם לעבר מנהיגה המנוח ר' יואל טייטלבוים – דמות נערצת בעולם החרדי והחסידי, גם אם דרכו האנטי־ציונית לא התקבלה בזרם המרכזי.
גם בתוך ביתו פנימה גילה הרבי הצעיר נחישות ועצמאות. כבר סמוך להכתרתו בגיל 18 מיהר לסלק מעל פניו חלק ממחנכיו שהכשירוהו לתפקיד, שהתקשו אולי להפנים את היפוך היוצרות ואת מעמדם החדש כחסידים צייתנים ולא כמתווי דרכו של האדמו"ר. בתיאורים פנימיים מתקופת הכתרתו מופיע שוב ושוב הביטוי "מרן ציווה", ונדמה שכבר אז הייתה סמכותו טבעית ובלתי מעורערת.
בעוד דודו, הרבי הקודם, התאפיין בסגפנות קיצונית ובפסיביות מסוימת, תחת הרבי הנוכחי חסידות בעלז היא אחת הקהילות החסידיות הגדולות והחזקות בישראל, שנייה בכוחה רק לגור. עצמאותה באה לידי ביטוי, בין השאר, בקיומן של מערכות אוטונומיות בכל תחומי החיים, כולל בית דין, בית הוראה ועיתון עצמאי הרואה אור פעם בשבוע. האימפריה הקהילתית של בעלז כוללת גם ארגון לסיוע רפואי בראשות הרב אלימלך פירר, מוסדות להחזרה בתשובה ועוד.
ביוזמת הרבי נבנה בית מדרש ענק ומפואר בקריית בעלז בירושלים, הנשקף אל המגיעים לעיר מאזור השפלה (לפי בדיחה רווחת בעולם החסידי, בחב"ד זיהו את המשיח ואילו בבעלז כבר בנו בית מקדש…). בסמוך אליו נבנה בית רחב מידות לשימוש האדמו"ר ומשפחתו. לדברי גורם בחסידות, ניצני המהפכה הבעלזאית נבטו במחשבתו של הרבי עוד בהיותו ינוקא. אדם שלמד איתו בחברותא באותן שנים ידע לספר כבר אז על תוכניתו להקים לחצר "בניין", בית דין והכשר.
הרבי מבעלז נחשב למתון ביחסו לאקדמיה, והקהילה מלאה בבוגרי ובוגרות תארים בשלל תחומים. עם זאת, במישורים מסוימים עדיין מתקיימת השמרנות הבעלזאית הישנה במלוא עוזה. אחד מהם הוא קוד הלבוש: הגברים בבעלז חובשים משקפי פלסטיק ומגדלים פאות ארוכות, הנשים מכסות את הפאה בכובע ועוד. כך נוצר בבעלז שילוב לא שגרתי של חסיד אדוק, "חניוק", שעובד לפרנסתו כעורך דין או כאיש הייטק.
האדמו"ר מתכתב במייל
שנה וחצי לפני פטירתו של ר' אהרן מבעלז, בכ"א כסלו תשט"ז (1955), נפטר בארה"ב האדמו"ר מקרלין ר' יוחנן פרלוב. הוא השאיר אחריו את בתו פייגה, חתנו עזרא שוחט ובנם התינוק בן השנה, ברוך יעקב מאיר. חסידי קרלין המתינו לגדילתו של הנצר לבית פרלוב, וניהלו מגעים עם אימו בנוגע לדרכי חינוכו והכנתו לתפקיד. כאשר בגר מעט, נשלח צוות מחנכים מארץ ישראל לארה"ב כדי לחנך את הילד ברוח קרלין סבא – שהוריו, שאימצו אורח חיים מודרני, לא ממש צעדו לאורה – ולהכינו לתפקיד בבוא היום.
בשנת תשכ"ב (1962), בהיות הילד ברוכ'ל נ"י – כפי שכונה בפי החסידים – בן שבע, התרחש פיצול. קבוצה מחסידי קרלין שכונתה "הזקנים" ("די אלטע", אם כי בפועל ההתפלגות לא הייתה גילאית באופן מובהק), פרשו מהקהילה עקב היעדר אדמו"ר, וקיבלו עליהם את מרותו של אדמו"ר חיצוני, ר' משה מרדכי מללוב. נאמני שושלת פרלוב הקרלינאית נלחצו מהמהלך, ובתגובה דאגו למלא באופן מיידי את החלל המנהיגותי שנוצר. כך הפך הילד ברוכ'ל בן התשע לאדמו"ר הלובש כובע וחליפה ארוכה, עורך "מסע קודש" לחיזוק החסידים בארץ הקודש, מחלק ברכות ו"שיריים", מבקר בבתי אדמו"רים ועוד כהנה וכהנה. כמו בבעלז כך גם בקרלין, ההכתרה הרשמית כאדמו"ר המתינה עד גיל 18 – אם כי בניגוד לבעלז, הרבי מקרלין היה עדיין רווק בעת הכתרתו. הוא נישא לבת דודתו, אך לאחר שנתיים הם התגרשו והוא נישא בשנית. בראשית שנות התשעים עלה הרבי לישראל, וכיום מרכז החסידות הוא בגבעת־זאב שליד ירושלים.
לעומת מעורבותו הפוליטית העזה של הרבי מבעלז, עצמאותו של הרבי מקרלין מתבטאת בגישה הפוכה בדיוק: מעורבות פוליטית אפסית, הסתייגות עמוקה מהזירה הציבורית החרדית ובריחה מפרסום. הוא אף נמנע מלהשתתף בישיבות מועצת גדולי התורה, למעט מקרים חריגים. קהילת קרלין בהנהגתו אינה כפופה כלל למוסכמות השוררות בעולם החסידי והחרדי. כך למשל, הוא האדמו"ר היחיד שמתיר בגלוי לחסידיו להשתמש בסמארטפון (מסונן). הרבי מקרלין הבין בשלב מוקדם שהאינטרנט כאן כדי להישאר, ויזם פיתוח אפשרויות סינון לתכנים. כשהראו לו חתימות של רבנים בעולם החרדי נגד השימוש באינטרנט, הגיב שכאשר האינטרנט יהפוך בהכרח לנחלת הכלל, אותם רבנים יתביישו בחתימה זו. הוא זמין ומשיב לחסידיו בדואר אלקטרוני, דבר שאין לו אח ורע בעולם החסידי־חרדי. באופן חריג בעולם החרדי, הבנות במוסדות קרלין לומדות למבחני הבגרות.
החלטתו של הרבי לנטוש את ירושלים ולהקים את מרכז החסידות בגבעת־זאב, יישוב לא חרדי מעבר לקו הירוק, גם היא צעד נון־קונפורמיסטי מובהק. חסידיו, שרובם בני היישוב הישן הנוטה לקנאות ולהתבדלות מהמדינה, התקשו לעכל את הצעד. הרבי, בעל נטיות ציוניות וימניות מובהקות, נצפה באירועים כגון עצרת תפילה בכותל נגד ההתנתקות, חיזוק חיילים פצועים וביקור אצל משפחות הנערים החטופים.
לאחר אסון מירון מתח האדמו"ר מקרלין ביקורת חריפה וגלויה על תרבות הזנחת הבטיחות בעולם החרדי. כאשר פחות מחודש לאחר מכן, בכניסת חג השבועות, התרחש אסון הטריבונה בבית מדרשו החדש בגבעת־זאב שבו נהרגו שלושה מן החסידים ונפצעו עשרות, מבקריו בציבור החרדי מיהרו לפרוע את חובם. היו בהם שהביעו את אמונתם בכך שמשמיים רצו "להוכיח" לאדמו"ר מקרלין ולחסידיו שאסונות מעין אלה הם גזירה מלמעלה, ואינם קשורים להקפדה על כללי בטיחות. אחרים אף גרסו שאסונה של קרלין בא עליה בעקבות אי־התנזרותה מפגעי הטכנולוגיה.
מבחינה אישית נחשב הרבי מקרלין לאדם בעל אופקים רחבים, סקרנות רבה והשכלה אישית מפותחת. הוא אספן יודאיקה וכתבי יד, מנגן על כלים שונים ומטייל ברחבי העולם, בין השאר כדי לבקר בתערוכות תעופה. כך למשל, הוא האדמו"ר הראשון והיחיד עד כה שניצל את פתיחת קו ישראל־דובאי כדי לבקר שם עם משפחתו, מיד כאשר מגבלות הקורונה אפשרו זאת. במהלך השנים הטמיע האדמו"ר, יליד ארה"ב, בקהילתו שמורכבת ברובה מבני היישוב הישן, שינויים תרבותיים שונים ובהם הקפדה על זמנים, טיפוח אישי והיגיינה, לצד השקעה רבה בלימוד תורני אינטנסיבי המכוון לתוצאות מדידות. כתוצאה מכך, אברכי קרלין בולטים כדיינים, רבנים ומחברי ספרים.
הפער התרבותי בין אדמו"ר יליד ארה"ב לקהילה של בני היישוב הישן גרם לכך שבשנת תשמ"ה (1985) פרשו כמה משפחות מהקהילה בעקבות הכרעתו בעד קבלת תקציבים מהמדינה, עניין שהיה קשה לעיכול למי שחונכו על בדלנות מהמדינה הציונית. מדובר באותן משפחות שראשיהן נאבקו קשות בעד הנהגת הינוקא בשנות השישים. אדמו"ר בן תשע הן היו מוכנות לקבל; אדמו"ר שלוקח כסף מהמדינה – כבר לא.
לעומת פתיחותו בנושאי תעסוקה, השכלה וטכנולוגיה, האדמו"ר מקרלין מגלה שמרנות רבה בנושאי לבוש והנהגות צניעות. גורם בחסידות מספר שהרבי מתנגד לשינויים בלבוש המסורתי, ותובע מחסידיו הנשואים הנהגות קדושה שונות. כמו כן, הוא חש מחויבות רבה לשמר ככל האפשר את מנהגיו של הרבי הקודם בסדר התפילה והטישים, ואף את התנגדותו חסרת הפשרות לצילום פניו באירועים. מטעם החסידות חל איסור מוחלט לפרסם תמונות של הרבי, ובאירועים רבים הוא נצפה יושב כשידו על המצח, בניסיון לכסות את פניו מפפראצי מזדמן.
ניתן לומר אפוא ששני האדמו"רים שאנו עוסקים בהם משרטטים קו עצמאי ויוצא דופן בהתנהלותם הציבורית, עם תמהיל מורכב וייחודי של פתיחות ושמרנות. נשוב אפוא אל התהייה שבה פתחנו: האם נכון לחפש את שורשי עצמאותם כמנהיגים בוגרים, בהכתרתם כילדים ונערים צעירים?
כמו בשושלות מלוכה אירופיות
תופעת הינוקא, הכתרתו של ילד או נער צעיר, לאדמו"ר, מתקיימת בעולם החסידי – אם כי במקרים חריגים – כמעט מאז ראשיתה של האדמו"רות הממוסדת והתורשתית. המקרה הראשון הוא של ר' אברהם מפרוהוביטש, שבשנת 1803 הוכתר לאדמו"ר בהיותו בן חמש־עשרה בלבד. הוא לא האריך ימים, ובמקומו מונה לתפקיד אחיו בן השש־עשרה ר' ישראל, שהיה למייסד שושלת רוז'ין המפורסמת.
גם בתוך חסידות קרלין עצמה, הרבי הנוכחי איננו הינוקא הראשון בשושלת. בשנת 1881 הוכתר ר' ישראל פרלוב, אבי סבו של הרבי הנוכחי מקרלין, לאדמו"ר מסטולין (עיירה הסמוכה לקרלין). הוא היה אז בן 13, גיל מצוות, אך מתיעודים שונים עולה שחסידיו ראו בו אדמו"ר בפועל כבר שבע שנים לפני כן, כשהוא בן שש בלבד. מעניין לציין כי התיאורים המצויים בידינו על אודותיו דומים להפליא לדמותו המוכרת של נינו, הרבי מקרלין הנוכחי. הספרות החסידית והמשכילית כאחד מתארות את הינוקא מסטולין כבעל השכלה נרחבת ותחומי עניין חריגים. הוא מיעט לדבר בדברי תורה, תפילתו הייתה מהירה, לבושו מודרני, וכל הנהגתו בסתר ובבריחה מפרסום. הוא אף נמנע מחברות והשתתפות באגודת ישראל. כל אלה מתקיימים גם אצל נינו.
מלבד שני הינוקות שמאמר זה עוסק בהם, שלושה אדמו"רים בדורנו הוכתרו לתפקיד בשנות העשרים לחייהם: הרבי מסקווירה בארה"ב (הוכתר בגיל 28, כיום בן 80), הרבי מבויאן (הוכתר בגיל 23, כיום בן 62) והרבי מסדיגורה, שהכתרתו לפני שנה בגיל 24 והסכסוך המשפחתי המר שפרץ בעקבותיה עוררו הדים גם בתקשורת החילונית. עם זאת, השניים שעומדים במרכז מאמרנו שימשו באופן כלשהו באדמו"רות בגיל צעיר בהרבה, עוד בהיותם ילדים.
לריבוי מקרי הינוקות בזמננו יש הקשר היסטורי רחב, והם כרוכים באופן מובהק בקורות העם היהודי במאה העשרים, ובראשן השואה ותהליכי המודרנה. צאצאי הרבי הקודם מבעלז שהיו עשויים למלא את מקומו נרצחו בשואה, ואילו האדמו"רים מקרלין ומבויאן השאירו אחריהם בת יחידה וחתן שכבר לא צעד בדרך החסידית. כך הפך האחיין או הנכד לנצר היחיד שעשוי להמשיך את השושלת. עקיפת דור הביניים, שלא צעד בדרך החסידית, והעברת שרביט האדמו"רות לדור הנכדים, התקיימה בחסידויות נוספות בדורנו ובהן אמשינוב, בוהוש, טאלנה ועוד.
תופעת הינוקא בעולם החסידי מעוררת סקרנות, תהייה ואף לגלוג. מה גורם לאנשים בוגרים לנהות אחר ילד צעיר? וכיצד בדיוק המודל המנהיגותי הזה עובד בפועל? במאמר מקיף שפרסם בכתב העת "ציון", עוסק חוקר החסידות ד"ר גדי שגיב בכמה ינוקות לאורך ההיסטוריה החסידית, ומציע כמה הסברים לתופעה: החל מאמונות דתיות בדבר "ילדים קדושים", המהדהדות כאמור כבר בספר הזוהר ושהתקיימו גם בנצרות ובאסלאם; דרך השוואה לשושלות מלוכה אירופיות שגם בהן התקיימו תופעות דומות; וכלה במאבקים פנים־משפחתיים, כגון רצון לסכל מועמד אחר (לעיתים אחיו של הרבי המנוח) ואפילו מתן שליטה וכוח לאימו של הילד.
אם הכתרת ינוקות עוררה תמיהה וגיחוך בעבר, הדבר קשה לעיכול שבעתיים כאשר מדובר בתופעה שהתרחשה בתקופתנו המודרנית, ושגיבוריה עדיין חיים בינינו. חלק מן החסידים שקידשו את דמותו של הילד הצעיר – בקרלין ובבעלז – עודם פוקדים כיום בזקנתם את היכלו של הרבי המבוגר. כיצד חשו חסידי בעלז וקרלין כאשר השתתפו ב"טיש" בראשותו של ילד צעיר?
"מסע הקודש של כ"ק ברוכ'ל"
מסמך פנימי נדיר שהתגלגל לידי בעבר עשוי לשפוך אור על השאלה האחרונה, ולהעניק צוהר לזווית הראייה של החסידים באותם ימים. זהו יומן אישי שכתב אחד מחסידי קרלין, ובו הוא מתאר את מסעו של הרבי הינוקא בארץ בשנת תשכ"ד (1964), ומבטא בכנות אותנטית את רגשותיו החסידיים. הינוקא היה אז בן תשע, ומסעו נועד לחזק את שורות החסידים ולגבש את הקהילה שהתמודדה כאמור עם מחלוקת ופרישה. יצוין כי היומן אינו תחת ידי כיום, אך בשעתו קראתי בו שוב ושוב. בקטעים הבאים אצטט משפטים ואמירות שגרמו לי השתאות רבה, ושלא נמחו מן הזיכרון עד היום; עם זאת, לא מדובר בציטוט מילולי מדויק.
בכתב יד עגלגל ונאה מגולל החסיד דנן על פני עשרות עמודים את "יומן מסע הקודש של כ"ק ברוכ'ל נ"י בארץ הקודש". הוא מדייק בכל פרט ומתעד כל התרחשות, קטנה כגדולה: החל מרגע הנחיתה בארץ, כשהחסידים קיבלו את פני הינוקא בהתרגשות, תוך ש"ברכות שהחיינו חמימות נשמעות מכל עבר", ועד חזרתו לבית הוריו בארה"ב. הכינוי שהוצמד לילד לאורך היומן הוא "כ"ק" (כבוד קדושתו).
מי שנוכחותם לא קיימת כלל לאורך היומן הם הורי הילד. התמונה המצטיירת היא של ילד בן תשע שחינוכו הופקע לחלוטין מידי הוריו הביולוגיים, והוא מודרך אך ורק על ידי "זקני החסידים" וצוות המחנכים. הללו דיברו אליו בגוף שלישי, וטרחו להתאים את הילד לתפקידו. הם הלבישו אותו בכובע ובחליפה ולימדו אותו לנהוג באיפוק, לא למחוא כף בהתלהבות כשהחסידים שרים, ואף לא לצאת למרפסת הפונה לרחוב. הילד התרגל למחוא כף מתחת לשולחן, ותבע ממחנכיו לפתוח את התריס כך שיוכל לפחות להציץ מהמרפסת (לפני שאתם שוקלים להגיש תלונה למועצה לשלום הילד, נעדכן שהמחנכים הללו כבר אינם בחיים..).
החינוך השיטתי עשה את שלו, והילד נכנס לתפקידו המנהיגותי. אחרי אחת התפילות, מתואר ביומן, העיר הרבי לילדים בני גילו על תפילתם ה"חלשה" ודרש מהם שמחר יתפללו בעוצמה רבה יותר, בהתאם למנהג קרלין להתפלל בצעקות. באירועים שהתקיימו במסגרת הביקור ידע הילד לתפקד היטב על פי כללי הטקס, לחלק "שיריים" ולקחת חלק בניהול הטיש כאדמו"ר לכל דבר ועניין. בסבב ביקורים אצל "עמיתיו" האדמו"רים הוא הפגין נימוסים והשמיע דברי חוכמה ילדיים ותורניים, שאף הם מצוטטים ביומן בחיבה ובגאווה.
עיני החסידים לא משו מרבם החינני, ועקבו אחר כל תנועה שלו. ביומן מתואר כיצד לפני קריאת התורה בשבת עלה לבימה אחד מעסקני הקהילה ודיבר על חשיבות העמידה המגובשת ב"מערכה", כאשר הכוונה היא למאבק נגד ה"זקנים" שפרשו מהקהילה. הדיבורים על מאבק אודות הנהגתו הביכו את הילד, והוא השפיל עיניו וקרע פיסות – בשבת – מעטיפת החומש שבידיו. במהלך ביקור של הפמליה בקבר רשב"י במירון הניח הילד את ידו על מצחו, ואז "חלפה התרגשות בליבות כולם כי זו התנועה הידועה של סבו הקדוש זיע"א".
למרות גילו הצעיר, לינוקא הקרלינאי היו גם עקרונות. כך למשל, החסיד הנאמן קלט שיחת נזיפה שלו באחותו הצעירה, שפנתה אליו בשפה האנגלית. "הלא סיכמנו שבארץ ישראל לא נדבר באנגלית", הזכיר לה. בהמשך השיחה פסק הינוקא שהמילה "אוקיי" איננה נחשבת לדיבור באנגלית, והיא מותרת לשימוש גם בארץ ישראל. באחת הפעמים, מציין הכותב, הזכיר הינוקא לציבור ליטול ידיים לפני התפילה, "דבר שגם המבוגרים לא תמיד זוכרים", וכמו כן, "הקפיד כ"ק להסתכל בסידור בשעת ברכת כהנים".
האגדה מספרת שחסידי קרלין הנלהבים הביאו את הילד למעונו של הרב פנחס אפשטיין, ממנהיגי העדה החרדית בירושלים. כאשר נשאל הרב אפשטיין לאחר הביקור על התרשמותו מהילד, תשובתו של הרב ה"מתנגד" הייתה: ילד ככל הילדים, ואדמו"ר ככל האדמו"רים…
אכן, עם כל הכבוד לחינוך ולהכשרה שעבר הינוקא הצעיר, ילד נשאר ילד, ולפעמים הוא איבד את סבלנותו לתפקיד הטקסי המייגע שהוטל עליו. כך למשל מתואר ביומן כיצד בחלק מימי החנוכה "כ"ק הדליק את הנרות וזימר את המזמורים בסבלנות", ואילו בחלקם הוא בירך והדליק בלבד ללא שום טקס. והנה עוד התנהגות ילדית טבעית, שכותב היומן לא חשש לתעד: בדרך לבית הכנסת לתפילת קבלת שבת, "היה שרוי כ"ק בשמחה יתירה והלך בדילוג, פסיעה אחת על המדרכה ופסיעה אחת על הכביש". האופן שבו כל זה מתואר ביומן מלמד על אמונתם התמימה והנלהבת של החסידים.
מפיו של אחד מזקני חסידי קרלין שמעתי על "מופת" שהתרחש עמו בעת ביקור הינוקא בארץ. אותו אדם היה אז אב צעיר לכמה בנים, והוא ביקש מהינוקא ברכה להולדת בת. הינוקא השיב לו שיזכיר שוב את הבקשה בשעת אמירת "לחיים" בטיש של זאת חנוכה (היום האחרון של חנוכה), בהטעימו שזוהי עת רצון. החסיד עשה כמצוות הינוקא, ובאותה שנה נולדה לו בת. שנה אחר כך, השיח לי האיש לפי תומו, "כבר ידעתי שהרבי (בן העשר, כן?) גדול כוחו בזאת חנוכה, ועל כן קיבצתי את כל הזקוקים לישועה להתברך מפי הינוקא בלחיים של זאת חנוכה". כך ישב הינוקא כשמאחוריו אברך נמרץ הלוחש באוזנו "זה זקוק לשידוך, זה זקוק לרפואה", וכן הלאה. העניין הציק כנראה לילד, והוא גער באברך: "אתם יכולים אולי להניח לנו?" (בקרלין נהוג שהרבי מדבר על עצמו בלשון רבים). האיש סיים את סיפורו בהנאה גלויה ובגאווה אבהית על עוצמתו של הינוקא.
רגש של התאהבות
חסידי קרלין השתמשו בתקדים הבעלזאי כהוכחה לצדקת דרכם, אך נראה שבמידה רבה הם התעלו על המקור. לעומת הקרלינאים הנלהבים שנהגו בינוקא שלהם כאדמו"ר לכל דבר וכינו אותו בכתב "כ"ק", נדמה שבבעלז לא התייחסו לינוקא כאדמו"ר ממש אלא כמועמד לתפקיד, עם גינוני אדמ"ורות חלקיים.
לא ידוע לי על יומן בעלזאי משנות הילדות והנעורים של הינוקא, אבל מסמך בעלזאי פנימי בשם "קונטרס ההכתרה" מתאר את תהליך הפיכתו של הרבי לאדמו"ר בגיל 18. בעברית משובשת ובפירוט טרחני מתואר בו תהליך ההכתרה, כולל זהותם של העולים לתורה בשבת הראשונה. בדומה ליומן הקרלינאי, היומן הבעלזאי גדוש ביטויי התרגשות, שמחה והתלהבות סביב כל אירוע זוטר בתקופת ההכתרה. תהליך ההכתרה לווה בטקסיות רבה וחגיגית, רוויית פרסום והד ציבורי, כמו למשל מודעות ענק שהודבקו על האוטובוסים של שיירת החסידים שליוותה את "מרן שליט"א" למעמד ההכתרה.
עוד בולטת ביומן הבעלזאי שאיפתם של החסידים לראות את מנהיגותו של הינוקא כהמשך למנהיגותו של דודו הנערץ ר' אהרן. הכותב מדגיש שוב ושוב שכל בעלי התפקידים כעת הם אלה ששימשו אצל "מרן ז"ל", למן הקורא בתורה ועד מבשל הדגים לשבת. אפרופו דגים, גם מוכר הדגים לשולחנו של הרבי ידע לומר, על פי היומן, ש"מאז חיי חיותו של מרן זצ"ל לא היה לו דג זהב יפה כמו זה של עכשיו, וראו עין בעין כי חזרה העטרה ליושנה".
התמונה הפסיכולוגית העולה משני היומנים הללו היא מעין רגש עז של התאהבות. ההזדהות העמוקה עם השושלת והרצון לראות בשגשוג החצר, הצמיחו רומנטיזציה נרגשת סביב היורש שעושה את צעדיו הראשונים בהנהגתה. ובכל זאת, כשכתב מעריב ניסה לראיין את בחורי ישיבת בעלז אודות הינוקא, הם ניסו לטעון שברנ'יו חי חיים רגילים "כמו כולם, ואף יקבל גערה מהמחנך אם יאחר לשיעור". נראה שהם הבינו כי מנהיגותו של ינוקא אינה עניין להתפאר בו. לעומת זאת הקרלינאים הפגינו את התלהבותם מהינוקא ומקדושתו בלא מבוכה.
עם זאת, כיום חסידים משתי הקהילות ממעטים לדבר על שנות הנהגה אלה. כששאלתי את אחד מחסידי קרלין כיצד זה כינו ילד בן תשע "כבוד קדושת", הוא מיהר לפטור אותי בציניות: "הקדושה של ילד בן תשע איננה מוטלת בספק, לעומת זאת הקדושה של האדמו"רים המבוגרים מוטלת בספק גדול"…
מתחיל מחדש
למרות הלגלוג והתימהון שאפפו את הכתרת הינוקות בבעלז ובקרלין, כיום, עשורים רבים אחרי, לא ניתן לומר שמדובר בכישלון מנהיגותי. למעשה ההפך הוא הנכון: מדובר בשני אדמו"רים מצליחים, חזקים וכריזמטיים, שקהילותיהם פורחות ומשגשגות. אם הכתרתם לאדמו"רים בגיל כה צעיר נתפסה כעניין מוזר ומשונה, שלא לומר פרימיטיבי, כיום מדובר בשתי קהילות שמזוהות באופן יחסי דווקא עם גישה ריאלית, מתונה ו"שפויה" בתוך הציבור החרדי.
כיצד קרה הפלא? החסידים יסבירו זאת בכוחה של זכות אבות, ובסייעתא דשמיא שליוותה את המשך השושלת. אבל ייתכן גם שהמנהיגות העצמאית והנון־קונפורמיסטית שתיארנו קשורה דווקא באופן הדוק להכתרה בגיל צעיר. גם במבט להיסטוריה החסידית, הינוקות המפורסמים בלטו בדרכם הייחודית והלא שגרתית. כך, ר' ישראל מרוז'ין פיתח דרך חדשה בחסידות, "דרך המלכות", שעוררה גם התנגדות. גם התיאורים על הינוקא מסטולין נראים כטיוטה מדויקת של הנהגתו הייחודית של נינו הרבי הנוכחי מקרלין. להלן ננסה להציע כמה הסברים לקשר שבין אדמו"רות מגיל צעיר למנהיגות עצמאית.
הרבי מבעלז נחשב למתון ביחסו לאקדמיה, אך במישורים אחרים, כגון קוד הלבוש, עדיין מתקיימת השמרנות הבעלזאית הישנה. כך נוצר בבעלז שילוב לא שגרתי של חסיד אדוק, "חניוק", שעובד לפרנסתו כעורך דין או כאיש הייטק
שמרנותם של אדמו"רים נובעת במידה רבה מתחושת המחויבות שלהם למי שהוריש להם את התפקיד. אך במקרה של ינוקא, הרבי כלל אינו מכיר את קודמו, ולא חונך על ידו. הדבר בולט מאוד בבעלז, שבה הנהגתו של הרבי הנוכחי שונה עד מאוד מהנהגתו של הרבי הקודם ואיננה ממשיכה אותה בשום צורה. גם במקרה שבו הרבי מרגיש מחויבות לקודמו בתפקיד, כגון בקרלין, בכל זאת נוצר פער ברצף ההנהגה. מעת פטירתו של הרבי הקודם עד היותו של הרבי המחליף אדם בוגר ובר־דעת, מתקיים חלון זמן רחב שמטשטש את רישומי תקופתו של הרבי הקודם ומאפשר לרבי החדש גמישות רבה יותר כבר בתחילת דרכו. שינוי שרבי חדש מטמיע לאחר שחלפו שנים רבות מפטירת הרבי הקודם, מתקבל בהרבה פחות התנגדות.
בנוסף למחויבות לדור העבר שהוריש לו את התפקיד, לאדמו"ר יש מחויבות גם לדור הבא, שאמור לרשת אותו. ליורש העצר, שמכונה לרוב "הרב הצדיק", יש מעמד חזק בכל קהילה. הוא מחזיק בסמכויות שונות, לוחש על אוזנו של הרבי המכהן ומאזן את כוחו. לפעמים הוא אף הופך לגורם מתווך בין הרבי לחסידים, שכן ללא הילת האדמו"רות הוא נתון יותר ללחציהם ועשוי להיות קשוב יותר לרחשי ליבם. האדמו"ר הינוקא, לעומת זאת, מתנהל לא רק ללא דמות אב, אלא גם ללא "דמות בן" במשך שנים רבות. עד שהדור הבא גדל להיות לאיש, כבר הספיק הינוקא להטמיע את חותמו העמוק בקהילה.
ומהצד של הרבי לצד של החסידים: חסידיו של ינוקא הם כאלה שהוכיחו כי נאמנותם נתונה לרבי ללא תנאים. אם דבקותם בשושלת כה רבה שהם קיבלו אותו עליהם בגיל תשע, רק משהו חריג במיוחד יגרום להם לפקפק בו ולנטוש אותו. רבי שחסידיו נאמנים לו כל כך, נהנה מחופש פעולה גדול.
מטבע הדברים, ינוקא משמש כאדמו"ר זמן רב מאוד, שעלול להגיע אף לשמונים שנות אדמו"רות בפועל. פרק זמן ארוך כל כך מאפשר לו להוביל תהליכי שינוי משמעותיים. אגב, לנקודה זו יש השפעה גם על היקפה המספרי של החסידות. במקרים רבים בעולם החסידי, פטירה של אדמו"ר מביאה לפיצול הקהילה בין צאצאיו – לעיתים במחלוקת ולעיתים בהסכמה הדדית ובדרכי שלום. אך כאשר האדמו"ר יושב על כיסאו שנים רבות כל כך, החסידות איננה מגיעה ל"צומת" הזה. בבעלז העניין מועצם עוד יותר, שכן האדמו"ר הנוכחי הוא אב לבן יחיד, בן 45 כיום. ההתרחבות הכמותית נטולת המעצורים והפיצולים מחזקת את כוחה של החסידות, אך גם מציבה לפתחה אתגרים וקשיים רבים.
ככלל, הינוקא נדרש לקבל החלטות מגיל צעיר מאוד, ולומד להיות עצמאי בחשיבתו ובהחלטותיו. הוא אינו מכיר מציאות שבה הוא איננו מתפקד כאדמו"ר, וגם רוב החסידים אינם מכירים מציאות של אדמו"ר אחר, שהרי מנהיגותו מתפרסת על פני כמה דורות. התבשיל שמתקבל הוא מין אדמו"רות נצחית שאין בה זעזוע וערעור.
אז אין כאן כמובן המלצה לאמץ את המתכון האדמו"רי־מלוכני של טיפוח מנהיגים מגיל צעיר, אבל יש כאן ניסיון להתבונן על המנהיגות החסידית בימינו באמצעות סיפורם של שניים מהאישים הבולטים בה, והדרך שבה הפכו מ"ינוקות" לראשי אלפי ישראל.
משה שפירר הוא בוגר ישיבת קול תורה ובעל תואר ראשון בחינוך ותושב"ע
