הצדיק – הרבי, האדמו"ר – הוא הציר שכל חסידות סובבת עליו. גם כאשר חסידות מתנהלת בלא רבי חי, כמו ברסלב וחב"ד של הדור האחרון, היא סובבת סביב דמויותיהם של אדמו"ר מת או אדמו"רים מתים. תפיסה זו מלווה את החסידות מראשית דרכה, ונמשכת גם כיום. ואולם, גם אם תפיסת הצדיק עצמה מגלה יציבות כלל־חסידית מרשימה, התוכן של תפיסה זו אינו שווה בכל חסידות וחסידות. גם נסיבות הזמן משפיעות על האופן שבו החסידים תופסים את רבותיהם, ועל האופן שבו האדמו"רים עצמם תופסים את עצמם ואת סמכותם.
כוחם של דברים אלה יפה גם לזמננו. יש הטוענים כי באידיאולוגיה החסידית אין כל חדש, וכי אדמו"רי ההווה רק ממחזרים את דברי קודמיהם. אך מי שמעיין בחיבורים פחות מרכזיים עשוי למצוא רעיונות שלא בוטאו, לפחות לא באופנים הללו, בדורות העבר. חלק מהרעיונות הללו נוטים לכיוון יותר אוטוריטרי, וחלק לכיוון יותר ביקורתי. בשורות הבאות אנסה להציג בקצרה כמה חיבורים כאלה, כולם מעשרים השנים האחרונות.
הספר "שער לחסידות" איננו נפוץ, אך הוא ראוי להיחשב ליצירה חסידית רבת עניין. מחברו הוא הרב ישעיהו משולם פייש רוטנברג, האדמו"ר מרוזלא, מנהיגה של קהילה חסידית קטנה. הרב רוטנברג נולד בשנת 1962 ברובע ברונקס שבניו־יורק, כנצר לשושלת קוסון. לאחר נישואיו עלה לישראל, וכאן נעשה אחד מבכירי חסידיו של ר' שמואל יעקב קאהן, הרבי מתולדות אברהם יצחק. בשנת 2014 הקים בית מדרש בביתר־עילית, ומאז הוא נושא בתואר אדמו"ר מרוזלא.
באפריל 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה בישראל, פרסם ר' ישעיה מאמר המורה לפתוח בתי כנסת למרות איסור השלטונות. עם הגעת חיסוני הקורונה לישראל פרסם חיבור נוסף, שבו הוא מביע התנגדות להתחסנות. את "שער לחסידות" פרסם לפני כן, ב־2015, ונלוות לו הערות קצרות של רבו, הרבי מתולדות אברהם יצחק.
רק מקצת פרקי הספר אכן משמשים "שער" במובן של מבוא. רוב פרקיו הם למעשה תשובות על שאלות המטרידות את החסיד בן זמננו – שאלות שהמחבר נתקל בהן מן הסתם דווקא משום שבמשך שנים רבות לא היה חלק מחצר ממוסדת והיה קרוב אל ה"שטח". ואמנם הספר מוצג כלקט של תשובות לשאלות שהמחבר נשאל, כאשר חלקן עוסקות באדמו"רים, מעלתם ותפקודם. אם חסיד היה מקושר לאדמו"ר פלוני, ואדמו"ר זה נפטר, מדוע עליו להמשיך ולהיות מקושר דווקא לבנו? ומה יעשה אם הוא רואה ומרגיש שהבן אינו במעלת אביו, ואף אינו בעל מעלות כלל? ומדוע בכלל יש ערך בשושלתיות? רוטנברג מאריך ומבאר כי לכל יהודי יש שורש נשמה ועליו למצוא לו מורה רוחני המתאים לשורש נשמתו. מורה זה אינו יכול להיות אלא מורה חי, שאליו הוא יכול להתקשר בפועל. אין די בספריו של אדמו"ר שנפטר, עוקץ המחבר במרומז את חסידי ברסלב וחב"ד, אלא יש צורך באדמו"ר שאדם יכול להקביל את פניו.
הבחירה ברבי תלויה בעיקרה בלב, מטעים המחבר, וכל אדם צריך לבחור לו צדיק ההולם את שורש נשמתו. זוהי הכרעה קשה מאוד, ועל האדם להתפלל שיזכה למצוא את הצדיק המתאים, ושיהיה זה "צדיק אמת". זאת ועוד, משעה שבחר החסיד ברבו, עליו לדבוק בו באופן מלא וללא סייג, להישמע לכל הוראותיו ולהאמין בכל דבריו. ואולם רוטנברג מדגיש תנאי נוסף: יש להידבק דווקא בצדיק מיוחס, דהיינו צדיק בן צדיק. ייחוסו של הצדיק מהווה ערובה לכך שהוא צדיק ראוי, הן בזכות אבותיו הקדושים, הן בזכות הכוח שניתן לו מצד הציבור.
טיעונו של הרב רוטנברג חושף מתח פנימי. מצד אחד הוא קובע כי מעלתו של הצדיק איננה תמיד מכוח סגולתו האישית, אלא מכוח האמון שהציבור נותן בו – "יש צדיקים שהמה קדושים ממה שיתאספו אליהם עדרים תלמידים וחסידים, וזה מביא להם קדושה ועל ידי זה הולך וגדול" (עמ' עב) – אך מצד שני הוא מדגיש כי החסידים לא יתאספו סביב סתם אדם, אלא סביב אדם בעל ייחוס אבות מפואר: "נכון להתאסף דייקא רק למי שהוא מיוחס והיו לו אבות קדושים, וזה יש לו ענוה הכשרה בזכרו מעשה אבותיו שהוא בערך מעשיהם הטובים כאין ואפס" (שם, עמ' עג־עד).
אכן, לפי הגיונו של הרב רוטנברג – המנוגד לדעה המקובלת – דווקא המיוחסים ישמרו על ענווה, בראותם את קטנותם לנוכח אבותיהם, בעוד שחסרי הייחוס ייטו אל מדת הגאוה, שהיא מן המידות הרעות ביותר במוסר היהודי. לפיכך אין ראוי להמליך אדמו"ר חסר ייחוס שיידרדר אל מידת הגאווה, אלא אדם מיוחס שיעמוד בצל אבותיו.
בהמשך דבריו מסביר המחבר כי בשל מוגבלותו של האדם, רק עבודה רוחנית משותפת של אבות ובנים יחדיו יכולה לחולל את התיקון הנדרש בעולמות העליונים, ודווקא בנים יכולים להצטרף למעשה אבותיהם משום שיש להם שורש נשמה משותף. לפיכך גם החסיד חייב להמשיך אצל בנו ויורשו של רבו, מתוך הנחה שהוא זה שירש גם את כוחותיו הרוחניים, וגם את הציבור שחיזק בו כוחות אלה. וגם אם רואה אדם שהצדיק החדש אינו גדול כאביו, אל ילך אחר מראה עיניו אלא ידבק בצדיק היורש בכל מקרה. כמה טעמים לדבר:
גם אדם פשוט מישראל, אפילו שיהיה עץ יבש, ברגע שעשרה מישראל מינו אותו עליהם לראש וקצין, הרי שהוא מקבל את הכוחות הדרושים להמשיך להם כל ההשפעות שמקבלים מרבי, ואם כן מה בכך שבן הרבי שכפי שאתה מכירו אינו באותו מדריגה שיהיה ראוי להמשיך?… גם אצל הבן הזה לא יחסר לך כלום אם תכניע [עצמך] ותתקשר בו באמת.
שנית, אולי תרצה לבחור לך את ה'צדיק אמת' לפי דעתך, אבל (א) מי אומר שהוא באמת צדיק אמת? הרי אי אפשר לדעת זאת אפילו לא בעל רוח הקודש; (ב) מי אמר לך שזה אכן מקומך הראוי לך, ואולי במקום שתתעלה על־ידי זה עוד תיפול, כי מהשורש התנתקת ואל מקומך לא באת? (שם, עמ' פט־צ).
לבסוף, מדגיש רוטנברג, לא מראה העיניים הוא הקובע: ישנם צדיקים הנראים כחסרי מעלות ובעצם הם בעלי מעלות גדולות ורק מסתירים אותן בשל ענוותם, וישנם כאלה הנראים כצדיקים חדורי עוצמה והתלהבות אך בעצם הם צבועים. "גם מי שמבחוץ נראה לנו כצדיק גדול, הרי שחלילה הוא יכול גם להיות מה'שידין יהודאין', ולא נדע כלום מזה" (שם, עמ' צג). במהלך מתוחכם מביא אפוא הרבי מרוזלא את הקורא לידי ספק קונסטרוקטיבי: אין הוא יכול להשתחרר מן החובה לקבל על עצמו רבי, משום שחובה זו הכרחית ונצחית; אך הוא יכול וצריך להימנע מכל שיפוט על הרבי, משום שכושר השיפוט שלו מוגבל מעיקרו. המסקנה המתבקשת היא אפוא המסקנה השמרנית: עליו לדבוק ברבי ה"ממסדי", ולהימנע מלבחון אותו או להרהר אחריו.
אידיאל ה"שוואנצנות"
ר' מנדל'ה הגר הוא האדמו"ר של אחד מפלגי חסידות ויז'ניץ, המכונה "ויז'ניץ מרכז". ר' מנדל'ה פיתח גישה קיצונית ביותר בכל הנוגע לעקרון ההתקשרות לצדיקים. בניגוד לדימוי שלו בחוגים מסוימים, הוא אדם מוכשר. יש לו זיכרון מרשים (הוא מכיר את כל חסידיו – כ־700 בתי אב – בשמותיהם) וידע תורני נרחב, במיוחד במדרשים ובספרי אדמו"רי השושלת. הוא מצטיין ברטוריקה רהוטה, מרתקת ולעיתים אף סוחפת, ויודע להעביר מסר באופן עקבי ולגעת ברגשות מאזיניו. מבחינות רבות הוא איש של ניגודים: חסידיו מספרים כי הוא אדם חם, לבבי ואמפתי, שמסוגל לתת לאדם תחושה של שותפות מלאה בבעיותיו. מצד שני, יש המתארים אותו כאדם המרוכז מאוד בעצמו. ככלל קשה מאוד להגיע אליו, ואנשים עשויים להמתין שבועות ארוכים בטרם יוכלו להתקבל אצלו.
את קבוצת מעריציו גיבש כאשר שימש כרב של שיכון ויז'ניץ בבני־ברק ונחשב ליורש עצר. היה זה כאשר אחיו הגדול, ר' ישראל (סרולצ'ה) סולק בבושת פנים מתפקיד זה ומבית אביו האדמו"ר ר' משה יהושע הגר, בעיקר בלחץ אימו, והחל תקופה של "גלות". כאשר הוחזר האח, שבו מרבית החסידים אל הבן האובד שבמשך שנים חונכו לראות בו בן סורר ומורה. ואולם קבוצת המעריצים שטיפח ר' מנדל'ה המשיכה לדבוק בו. בשנות מחלתו של אביו כבר הכינו שני האחים את חצרותיהם לעתיד, אך בהתאם לאתוס החסידי לא הוכתרו רשמית. היו אלה שנים קשות ומאתגרות עבור ר' מנדל'ה, אך אף שזכה בחלק הקטן יותר של החסידים, הוא בנה את קהילתו במסירות.
בשנת 2012 נפטר האב, ור' מנדל'ה הוכתר רשמית לאדמו"ר מויז'ניץ־מרכז (אחיו מכונה האדמו"ר מויז'ניץ באופן סתמי). הוא המשיך לגבש את הקהילה, אך בהדרגה החל להשמיע מסרים שמרניים ותובעניים יותר. הוא דרש להקפיד יותר על לבוש הנשים (ואף השמיע דרישות אלה באזני הנשים עצמן), מן הגברים תבע לדקדק בפריטי לבוש מסוימים (כגון המשקפיים), ועוד. עם הזמן החל הדגש בשיחותיו לעבור למרכזיותו של האדמו"ר. הוא דרש להסתכל באדמו"ר ולא בסידור בשעת התפילה והטיש, ותבע מן החסידים להאמין ברבם גם כאשר הם רואים דברים תמוהים. הרבי, כך חינך את חסידיו, עומד מעל להשגתם, ואם רואים אצלו דברים לא סבירים – אין זה אלא משום שאינם מבינים אותו.
הוא תבע מהם לחנך גם את ילדיהם לאור ערכים אלה, ובתלמודי התורה של החסידות משננים הילדים מעין עיקרי אמונה הממוקדים כולם ברבי. במקביל החל לדרוש מהם סכומי כסף גדולים לצורך מוסדות החסידות. כך הלך ויצר לעצמו חבורה של מעריצים נלהבים, "מעריצים מטורפים שיהיו מוכנים להתאבד בשבילו", כלשון אחד האנשים שעמם שוחחתי.
ואולם בכך עדיין לא הגיע השיא. בשנת 2016 עבר הרבי ניתוח לקיצור קיבה. לאחר שחזר הביתה, החל לגלות עצבנות כלפי סביבתו וכלפי חסידיו ולזרוק מרה בסובביו, ונראה כמי שחושש מאיבוד שליטה על צאן מרעיתו. זמן לא רב לאחר מכן הגיעה תקופה חדשה, תקופת "השיטה הקדושה". ר' מנדל'ה הציג אותה כשיטתו של אביו המנוח (אף שהלה לא ביטא אפילו שמץ ממנה), והסביר כי האב נמנע מלהציגה בגלוי משום שהזמן עוד לא היה ראוי לכך, אך תמיד החזיק בה. עיקריה של שיטה זו: החסיד צריך לראות עצמו כ"שוואנץ" – מילולית ביידיש: זנב, אך משמעות המילה קרובה ל"אפס" בעברית – ולבטל עצמו כל כולו לרבו. מכאן שהאידיאל הוא "שוואנצנות", "זנביות" כביכול.
הרבי צריך להיות הציר שסביבו סובבים כל חייו של החסיד, וכל מחשבותיו צריכות להיות מוקדשות לו. ר' מנדל'ה הציג דרך זו כהתמסרות לוהטת של חסידים אמיתיים, הלקוחים את החסידות עד הסוף. כניגוד לה הציג את דרכם של ה"באטשיס" – מן המילה ההונגרית bácsi (דוד) – כלומר הבעלי־בתים הפושרים, השבעים והבורגניים, שאינם מסוגלים להקדיש עצמם בלהט ובהתמסרות טוטלית לעבודת השם, כלומר להתקשרות לצדיק.
על פי ר' מנדל'ה הגר מוויז'ניץ, הרבי צריך להיות הציר שסביבו סובבים כל חיי החסיד. הוא מציג דרך זו כהתמסרות לוהטת של חסידים אמיתיים, בניגוד ל"בעלי בתים" הפושרים
"ועוד איך אני משוגע"
הרבי הלחין שיר חדש, "די שיטה הקדושה", שהפך כעין המנון של חסידי ויז'ניץ מרכז. הוא פתח קו טלפון לדברי חיזוק לנשים, שכל כולו סביב גדולתו של הרבי, ובעיקר דרש לחנך את הילדים לאור "השיטה הקדושה". ברחוב החרדי הלכו ונפוצו דברי לגלוג ואף בדיחות על הרבי ועל "שיטתו". לעומת זאת, בוויז'ניץ־מרכז טוענים כי "אדמו"רים אחרים מקנאים בנו ומחקים אותנו".
פולחן האישיות של הרבי הלך ועלה מדרגה לדרגה. כמה מן הניסוחים שיצאו על הרבי ממעגלי ויז'ניץ־מרכז הם כאלה ששמורים בדרך כלל רק לקב"ה. הרבי הפעיל חסידים מן השורה בגיוס כספים ובשאר פעילויות, והורה לנשותיהם לשמוח בכך שבעליהן הם חסידים נאמנים. תלמידים צעירים נדרשו לשנן משפטים המדברים על מעלתו ועל דאגתו לחסידיו, כמו גם על התבטלותם המוחלטת לפניו.
כמה מחסידיו של ר' מנד'לה שהתקשו לסבול את "השיטה הקדושה" עזבו למקומות שונים. קצתם עברו אל אחיו, קצתם לחסידויות אחרות, ואחרים עדיין לא מצאו את מקומם. מדובר בכמאה משפחות, חלקן מן החשובות והבולטות בקהילה. הרבי לא ראה בכך מכה אנושה, או לפחות זו החזות שהציג כלפי חוץ. בשיחות עם חסידיו הסביר כי המהלך היה נדרש כדי להעמיד את המחנה על הגרעין הקשה והטהור, של אלה היודעים לעמוד בכל ניסיון ושדבר לא ישבור את אמונתם בצדיק. גם את הביקורת ברחוב החרדי הסביר ר' מנדל'ה כניסיון המעמיד במבחן את מידת דבקותם ברבם.
הרבי מגלה מודעות ערה לביקורת עליו. הוא לא מתגונן מולה אלא להפך, מדגיש כי יצא מן העדר ופנה לדרכו העצמאית. הוא ער לכך שרבים מדברים בגנותו בשל הליכותיו ותביעותיו הבלתי־שגרתיות: "יגידו הוא משוגע, הוא מעשן. הו, ועוד איך אני משוגע, ואני אמצא חן רק בעיני המשוגעים. אני לא אמצא חן בעיני השיטה הטמאה, שיטת הבאטשים, בשום פנים ואופן".
ר' מנדל'ה מודע גם לכך שהקולות הביקורתיים עליו אינם באים רק מן החוץ, וכי גם בקרב חסידיו יש מי שמרננים עליו: "לרבי יש שגעונות, לרבי יש משקעים". אך הוא אינו נרתע מדימוי זה: "משוגע צרוף – זהו השיא" ("א ריינע משוגענער – דאס איז דער שפיץ"). הוא אף מתלונן על כך שבין אלה הבאים אליו הגיעו גם "כמה פשרנים כדי לתמוך בשיטה הטמאה, שיטת הבאטשים". והוא זועק על כך: "היו לא תהיה! אתם לא מכירים את הרבי שלכם, המשוגע!… ממילא קוראים לי משוגע, אז אני יכול להיקרא משוגע".
כל מי שמכיר את שיגם ושיחם של אדמו"רי החסידות מכיר מיד כי סגנון זה איננו מצוי בדברי תורתם של אדמו"רים. אכן, היו בתולדות החסידות לא מעט צדיקים שדיברו רבות על מעלת נשמתם (ידועים במיוחד ר' נחמן מברסלב ור' ישראל מרוז'ין, אך היו נוספים), והיו גם אדמו"רים שתבעו התבטלות מלאה לצדיק, גם כאשר מעשיו ודיבוריו נראים תמוהים. ואולם רק לעיתים נדירות הם מדברים על עצמם במפורש כעל שליטים (גם אם הדברים רמוזים במשתמע), ורק לעיתים נדירות הם קוראים תיגר במפורש על ההנהגה החסידית שמסביבם. באופן מפתיע, דרכו של ר' מנדל'ה זכתה לא רק להתנגדות אלא גם להשפעה, וגם בחסידויות אחרות החלו לאמץ סממנים כאלה ואחרים מן "השיטה הקדושה".
החסידות כקופת חולים
באמצע שנות השמונים של המאה הקודמת התחולל מאבק בין חסידות קרלין־סטולין ובין מוסדות "העדה החרדית" בירושלים, ארגון הגג של החוגים הקיצוניים. קרלין, שרשמית עדיין נחשבה חלק מן "העדה". החלה לקחת כספים מן המדינה. עסקני העדה החרדית יצאו למאבק בוטה נגד חצר קרלין והעומד בראשה, האדמו"ר ר' ברוך שוחט. גם מאבק זה נשא לא אחת אופי אלים, ובשיאו ניסו קנאים לפגוע בכבודו של הרבי, ואף בגופו.
זמן קצר לאחר מכן פרשו תומכי הקו הקנאי מקהילתו, לאחר שכבר קודם לכן היו להם הסתייגויות מדרך הנהגתו הפתוחה מדי לטעמם, והקימו חבורה חסידית משל עצמם. "קהל חסידי ירושלים", כפי שנקראה החבורה החדשה, שבעת פרישתם לא מנו יותר מכמה עשרות משפחות, הקימו עם הזמן בית מדרש משלהם בפאתי שכונת הבוכרים בבירה.
אף שהוקמה כקבוצה חסידית, "קהל חסידי ירושלים" לא מינתה לעצמה אדמו"ר. אחד החסידים הבולטים בקבוצה זו הסביר זאת באוזניי באומרו: "כבר היה לנו ניסיון מר עם רבי אחד". לא היה זה עניין של מה בכך: העמדת אדמו"ר נחשבת יסוד מוסד של ההוויה החסידית, ועל כן נשמעו בעולם החסידי תהיות האם חבורת "קהל חסידי ירושלים" ראויה להיחשב חסידות. אחד החסידים, ר' אברהם שמחה חנון (נולד ב־1955), מונה כ"משפיע" ובהמשך תואר בעיתונות גם כמנהיג החבורה, אבל מעמד האדמו"ר על כל המשתמע ממנו – חצר, "טיש", קבלת קוויטלאך, פדיונות ו"התקשרות" מצד החסידים – לא ניתנו לו לעת עתה.
עם השנים גברו הלחצים למינוי אדמו"ר בקהילה, וכנגדם גברו קולות המתנגדים. לפיכך הוחלט ששאלת מעמדו של הרב חנון תוכרע בבחירות, ואלה התקיימו בראש חודש ניסן תשס"ז. שלא כבמקרים קודמים, כאן לא עמדה לדיון השאלה מי יהיה האדמו"ר או מי יהיה זכאי לשאת את השם ההיסטורי של החסידות, אלא השאלה העקרונית: האם בכלל ימונה אדמו"ר.
על פי עדויות שהופיעו באתר אינטרנט חסידי, כמאה ושישים חסידים – כולם כמובן גברים בעלי משפחות – היו בעלי זכות הבחירה. כמה עשרות לא באו להצביע, צעד שהתפרש כהחרמת הבחירות. מאלה שהצביעו, למעלה ממאה במספר, רוב של כשבעים אחוז תמך במינוי הרב חנון לאדמו"ר, וכשלושים אחוז התנגדו. על פי אתר אחר, שיעור המחרימים הגיע לכחמישים אחוז, אחוז שאינו עולה בקנה אחד עם המספר המשוער של המשפחות בקהילה זו. קולות בודדים נמנעו. ההכרעה נפלה אפוא לטובת המינוי, וסמוך לאחר ספירת הקולות מונה הרב אברהם חנון לאדמו"ר "קהל חסידי ירושלים" ללא טקס הכתרה חגיגי. כצפוי, לאחר מכן נשמעו מחאות וטענות על זיופים, אך הקהילה שמרה על ליכודה הפנימי ולא התפצלה.
זמן קצר לאחר מינוי הרב חנון פרסם אחד מאנשי האופוזיציה בקהילה הקטנה סדרה של קונטרסים בעילום שם. אחד מהם נשא את הכותרת "חסידות או מפלגה". זהו טקסט רהוט ומרשים שיש בו כתב אישום נוקב על דרכה של החסידות בדורות האחרונים, התולה את הקלקלה באופי שקיבל מוסד האדמו"רות. המחבר פותח בסקירה היסטורית על תרומתה של החסידות לשיקום העם היהודי לאחר פרעות ת"ח־ת"ט ונפילת השבתאות. הבעש"ט, טוען המחבר, לא בא לחדש אלא להכניס רעננות וחיוניות ב"עצמות היבשות".
מחבר הקונטרס מתאר את גדולי החסידות כמעין "מפקחים רוחניים" על שמירת המצוות המעשיות בקרב יהודי מזרח אירופה, ואופייה המיסטי של החסידות המוקדמת מוקהה במידה רבה. אבל גם הוא מודה בכך שאחת המטרות (אם כי האחרונה ברשימה…) בפעולות אלה הייתה "להעלותם למדרגות גבוהות של אהבת ה' מתוך דביקות ומסירות נפש תמידית". הצדיקים לא היו תמיד יושבי חצר, והיו בהם שנסעו ממקום למקום, וגם ההתקשרות אליהם לא הייתה ממוסדת: רבים מן החסידים, ואף מן הצדיקים עצמם, נהגו לנסוע אל אדמו"רים רבים. כאשר נפטר צדיק לא בהכרח היו חסידיו ממנים את בנו, וגם אם מינוּ, לא כל החסידים נשארו אצל הבן. איש לא ראה ערך בכך שבנו ישתייך לאותה חסידות שהוא היה שייך אליה.
ואולם, טוען המחבר עלום השם, המצב השתנה במרוצת המאה ה־19. במלאות 150 שנה לחסידות רווחה ירושת האדמו"רות ברוב מחנות החסידים, הצדיקים התרבו לאין מספר, התחרות ביניהם גדלה, וההתקשרות לרבי נעשתה עניין טכני־מוסדי ולא רוחני־פנימי. במיוחד העמיק השפל לאחר השואה; יהודים התקבצו מחדש במרכזים חדשים, גדולים, ושיקמו את חיי הדת באמצעות קהילות מאורגנות, "וכך התפתחו מוסדות וקהילות – שהפכו למשך הזמן לכעין 'מפלגות' – אשר בו מקבל היחיד תמיכה רוחנית וחומרית. וכפי שנהוג היום לכנותם במליצה 'קופת חולים'".
"מליצה" זו היא ביטוי חסידי אירוני, נפוץ למדי, לכך שהחסידות משמשת עבור החסיד כגוף מספק שירותים. עקב, כך, טוען המחבר, "כל קהילה מנסה לגרוף אליה כמה שיותר 'חברי מפלגה', על ידי פרסום רועש עד כמה שאפשר, כל קהילה כפי האמצעים והדרכים העומדים לרשותה". לצורך הצלחתן ה"מסחרית" העמידו הקהילות גם אדמו"רים בראשן. המחבר קובע כי הכול הפך לעניין מפלגתי, וגם השתייכות לחסידות אינה נקבעת על פי הצורך הרוחני אלא על פי הזיקה "המפלגתית" של הבית בו גדל החסיד.
הוא מתפלמס עם אלו המכירים במצב אבל סבורים שאין דרך טובה יותר, ושמכל מקום טוב יותר להיות קשור לאדמו"ר מסוג כזה מאשר לא להיות קשור לאדמו"ר כלל. לדעתו המצב הנוכחי גורם נזק של ממש לדרך החסידות. לשם כך, הוא טוען, קמה חבורת "קהל חסידי ירושלים". כמי שהפיקו את הלקחים מניסיונות קודמים, ביקשו חבריה ליצור מסגרת קהילתית מסוג אחר: חסידות ללא אדמו"ר, שקיבלה על עצמה "שלא להיכנס מלכתחילה בבעיה מסובכת זאת, והעמידו עליהם ועל זרעם שלא להגרר אחר ה'מאדע' [=האופנה] של האדמו"רות והמנהיגות הנפוצה כהיום, מחמת שראו בזה הרס וחורבן והיפך מכל מה שרצו לבנות ולראות בחבורת יראים זו" (שם). לטענת המחבר זו הסיבה ש"קהל חסידי ירושלים" נמנעו מהקמת מוסדות משלהם, כדי שההשתייכות לקהילה לא תתבסס על צרכים מנהליים.
מכאן ברורה גם התנגדותו למינויו של הרב חנון לאדמו"ר. המחבר כותב עליו בכבוד ובדרך ארץ ואינו מבקש לשלול ממנו את מעמד ההנהגה (הוא מכנה אותו "מורנו"), אלא רק את מעמד האדמו"ר:
צריכים אנו לדעת שסכנה גדולה היא להפוך את ההנהגה לצורה אדמורית, ושהיא עלולה לחבל ולהזיק במטרת הקהילה, ולהרוס את כל העמל והיזע שהשקיעו בה במשך שנים רבות (שם).
למרות זאת, מסוף דבריו נראה כי המחבר מבין שאת המינוי אין להשיב, והוא מבקש לכל הפחות לשכנע את האדמו"ר החדש ואת חסידיו שלא להפוך את האדמו"רות לעיקר, אלא לשים את הדגש על המאמץ "לפקוח עיניים עוורות, ולחזק ברכים כושלות, ואף לדאוג לחינוך הצעירים ברוח זה". רק אז תוכל הקהילה ללכת "בדרך שסללו לנו אבותינו ורבותינו זללה"ה, ולבסס את הקהילה ביתר שאת וביתר עז… ושתשמש לנו ככלי ראוי אל מטרתנו הגדולה בעבודת בוראנו ועשיית רצונו בלב שלם".
הקונטרס, שנועד להפצה פנימית, הגיע גם לידיים חיצוניות ואף לאתרי אינטרנט חסידיים, אבל הסערה זוטא שעורר לא שינתה את המציאות שהלכה והתבססה: הרב חנון פועל כאדמו"ר. עם זאת, הוא אימץ דגם "חברי" של אדמו"רות: מסביר פנים לחסידים, מצניע לכת ומתרחק מגינוני פאר והדר. הוא משתדל להקשיב לרחשי דעת הקהל של קהילתו הקטנה, לא להשתרר על אנשיה ולא לכפות את עמדותיו.
ברור לחלוטין שבבוא היום תעבור הנהגת הקהילה בירושה – שהרי זהו חלק אינטגרלי מ"זכויות היתר" שמקנה תואר האדמו"רות – אבל במצב הנוכחי נראה שגם מהלך זה יהיה זקוק לתמיכה מן הציבור. מוזר ופרדוקסלי ככל שיישמע הדבר, החסידות הקנאית והאנטי־מודרנית ביותר מחסידויות בית קרלין, אימצה את סגנון המנהיגות הפתוח וה"דמוקרטי" מכולן.
אם כן, סקרנו כאן שלושה חיבורים חסידיים משנות האלפיים. המסר של השניים הראשונים ברור למדי: דוקטרינת הצדיק של המאות הקודמות הגיעה לשלב רדיקלי יותר: ממוסד יותר, טוטלי יותר, כוחני יותר. שורשי הרעיונות היו מצויים אולי בעבר, אבל כעת הן נעו צעד קדימה, או לכל הפחות זכו לניסוח שיטתי מגובש ומפורש, העושה אותם לבעלי מטען חברתי ואידיאולוגי חזק יותר.
מנגד, החיבור האחרון מביע מסר ברור אחר, מנוגד תכלית הניגוד לראשון: דוקטרינת הצדיק של המאות הקודמות התנוונה, וכעת דרושה לה גרסה מחודשת: ממוסדת פחות, כוחנית פחות, חיונית יותר ועצמאית יותר. איזו משתי המגמות מייצגת יותר את החסידות בימינו? תלוי את מי שואלים. כך או אחרת, נראה כי עצם הקיטוב הזה הוא המאפיין הבולט ביותר של תמורות הדור האחרון.
פרופ' בנימין בראון מלמד מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. מאמר זה הוא פרק מקוצר מתוך הספר "המנהיגות החסידית בישראל", העומד לראות אור בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה.
