מוסר משלנו: חכמה בגויים תאמין?

בשנים האחרונות מונכח באופן אינטנסיבי בשיח הציוני־דתי מושג חדש־ישן: "המוסר היהודי". לרוב מוסר יהודי זה מנוגד ל"מוסר הנוצרי" או "המוסר המערבי". השימוש בביטוי זה נועד לנמק עמדות דתיות, לרוב כאלה שמאותגרות בידי הציבור הישראלי החילוני, ולתאר אותן כעמדות יהודיות מקוריות, זאת בניגוד לעמדות אחרות. אולם, האם באמת קיים "מוסר יהודי" רציף, נפרד ולעומתי לזה המערבי, במחשבת רבותינו ובהיסטוריה היהודית הקרובה?

ניקח כדוגמה את אחת הסוגיות שבהן "המוסר היהודי" מוזכר באופן תדיר – מוסר מלחמה. במאמר שפרסם הרב ישראל רוזן בתקופת עימות מול רצועת עזה, הוא כתב:

אחת האמירות המשמעותיות של המוסר היהודי, בניגוד לזה הקרוי "מוסר נוצרי", טמונה בפסוק "ויגזול את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו". הווה אומר: להשתמש בנשק של האויב. כך בדיוק עשה דוד במלחמתו האגדית בגוליית… חכמי הדורות למדו מפסוקים אלו הנחיה לדורות: אל תחששו מלהשתמש נגד האויב בנשקו הוא. זו דרך לגיטימית, ולפיכך גם מוסרית.

כל מי שניחן בטיפת הומניות כלפי אחיו, כל מי שמשוחרר משנאת עמו ומתסביך הלקאה עצמית, כל מי ששואב השראה ממקורות היהדות לדורותיה… כל מי שחפץ חיים ושוחר טוב לעמו ולמולדתו – כל אלו מלווים את צה"ל בהמלצה רועמת: תותחים כנגד קסאמים, טילים כנגד גראדים. כמובן, כל אלו לאחר התרעה מתאימה ומתן דרך מפלט, כלשון ההלכה היהודית הקדומה.

במקום אחר התבטא אחד הרבנים הבכירים בציונות הדתית כך:

חשיבה נוצרית אומרת שהחסד הוא המוסר והצדק לא. שמעתי פעם מפקד בצה"ל שאמר: "אנחנו צריכים למצוא את דרך האמצע בין המוסר לבין צרכי הביטחון". איזה משפט מושחת. בעצם הוא אומר: "אני רשע, אני מרשה לעצמי להיות רשע". אם זה רשע לעסוק בביטחון, אז עדיף שתתאבד.

"המוסר היהודי" המתואר הוא אפוא כזה שמציב את הלאומיות במרכז, ומוחק בשמה את תחושת חוסר הנחת שחש אותו מפקד צבאי נוכח הריגת חפים מפשע. "מוסר יהודי" זה מוצג כמופיע ב"ספרות היהודית לדורותיה": כאילו קיים מושג יציב וקוהרנטי של "מוסר יהודי" בן אלפי שנים, שלפיו יש להתייחס לבני אדם לא כבודדים אלא כפרטים מתוך הקולקטיב הלאומי שלהם.

"אין תולין מוסטפה בשביל עבדאללה"

אולם האם באמת "מוסר יהודי" שכזה אכן עולה מ"הספרות היהודית לדורותיה"? מבט נוסף יַראה שהתמונה לכל הפחות מורכבת יותר. המקורות שיוצרים הפרדה בין מוסר אומות העולם ובין המוסר היהודי, מבצעים את ההפרדה הזו דווקא לכיוון ההפוך. ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק כתב כי "העמים בדתותיהן הנימוסיות יעשו יום הנצחון, יום מפלת אויבים, לחוג חג הניצחון. לא כן בישראל, המה לא ישמחו על מפלת אויביהם, ולא יחוגו בשמחה על זה" (משך חכמה שמות יב, טו).

גם כשמקורותינו מצביעים על מלחמת מצווה המצדיקה הרג חפים מפשע, הם אינם טוענים כי זהו המעשה המוסרי ביותר, אלא ערים לכך שזו דילמה מוסרית – כזו שגם בחירה בצד ה"צודק" שלה כוללת מחיר גבוה של אובדן חיי אדם. מעשה המלחמה מתואר כמעשה נכון, אך כזה שכולל בתוכו עוול.

דוד המלך, שמלחמותיו הן סמל ומופת למלחמות המנוהלות באופן ראוי, אינו יכול לבנות את בית המקדש משום שידיו מלוכלכות בדם אויביו (דברי הימים א, כב). הקב"ה גוער במלאכים על כך שהם מבקשים לומר שירה בעת טביעתם של המצרים, רודפי ישראל, בים סוף (מגילה י, ע"א). המדרש מתאר זיקה בין משה רבנו ההורג את המצרי, ובין האדם הרוצח בשגגה (דברים רבה ב, כט; תנחומא ואתחנן ד). הווה אומר: חכמינו לא ראו בהרג פעולה נקייה ונטולת טרגדיה. הם החזיקו בקרבם את חוסר הנוחות של אותו מפקד, בין הצורך הלאומי ובין החמלה על האנושי.

אם ברצוננו לשמור על מגע ישיר עם החברה הישראלית, עלינו לנהל דיון אינטליגנטי עם הטענות הסובבות אותנו. חכמינו שבדורות הקודמים לא הגדירו "מוסר יהודי" סגור, ולא ראו במוסר הנוצרי או היווני בלתי קביל

גם בהיסטוריה הקרובה של רבני הציונות הדתית, השימוש במושג "המוסר היהודי" הפוך מהשימוש שעשה הרב רוזן באותו מושג עצמו. כך, ביחס לשאלת ההבלגה מול האויב הערבי בתקופת המנדט, קרא הרב אברהם חן במלוא העוז:

הנקודה היסודית אצלנו היא: "לא תרצח!". לא תרצח, בלי כל חשבונות של ריוח והפסד… הריגת כל אדם שאינו בא ממש להרגך, ולא באותה שעה ממש שבא להרגך, הוא הוא כל עיקרה ומהותה של תועבת הרציחה. אין תולין מוסטפה בשביל עבדאללה! אנשים אינם טיפות מים, המתערבות זו בזו ונעשות סוף סוף גוש אחד. כל אחד הוא עולם מלא וגמור בפני עצמו (במלכות היהדות, עמ' 155).

גם הרב משה אביגדור עמיאל, מראשי תנועת המזרחי ורבה של תל אביב, הבהיר מעל דפי הצופה:

גם בזמן שהציבור שרוי בצער אסור לו לעשות מעשה פראות ולהשיב לצורריו מידה כנגד מידה ברציחת חפים מפשע… זה גם המוסר של הלאומיות של ביסמארק והיטלר. המוסר המיוסד על הכלל שהמטרה מקדשת את האמצעים. ואילו מוסר היהדות מלמדנו ממש הפוך: האמצעים המגונים מחללים גם את המטרה הקדושה. גם התועלת של הכלל אינה מתירה את הרציחה של יחיד, יהיה איזה שיהיה (הצופה, 27.7.1938)

טענות מסוג זה מהוות, על פי הרב רוזן וחוגים אחרים בציונות הדתית העכשווית, סמל לחשיבה נוצרית מעוותת, הלקאה עצמית וחריגה מהמסורת היהודית בת אלפי השנים. אולם בעיני ההוגים שציטטנו, מהמרכזיים שבהוגי הציונות הדתית בדור הקמת המדינה, הן התגלמות של "המוסר היהודי" המדובר. האם לא די בכך כדי לערער על התמונה החדגונית המוצגת כ"מוסר יהודי" בלעדי וסגור?

רומנטיקה גרמנית

טענת "המוסר היהודי" מקפלת בתוכה תפיסה עמוקה של לאומנות רוויה. ללאומנות זו שני פנים: מבחינה מעשית, הרג חפים מפשע השייכים לעם השני הוא מעשה מוסרי שאין בו ממד של צער או טרגדיה. מבחינה יסודית יותר, העמדה כוללת דטרמיניזם לאומני־תרבותי חריף: הטענה המובנית היא שהתרבויות הלאומיות השונות הן בלתי ניתנות לתרגום זו לזו. על העם להתייחס לתרבותו שלו בלבד, כאשר כל טענה מתרבות אחרת נפסלת באופן קטגורי. כל טענה מוסרית שפותחה בידי נוצרי, מערבי ואפילו רומי או יווני – חשודה מיד ונדחית מחוץ לדיון כלא רלוונטית. רק מוסר שפותח בידי יהודים, על ידי יהודים ולמען יהודים יכול להיחשב "יהודי". כך, הדיון של אותו רב בכיר איננו כולל שיח ענייני מול הטענה של אותו מפקד, אלא מתאר אותו כ"בעל חשיבה נוצרית" וכ"מושחת", ובכך דוחה אותו על הסף.

שני מרכיבים אלו – מחיקתו של היחיד לטובת הקולקטיב, והדטרמיניזם התרבותי החריף – אינם המשך ישיר של מוסר יהודי קוהרנטי ויציב, אלא לכל היותר בחירות פרשניות של הדגשת מקורות יהודיים מסוימים והתעלמות מאחרים.

יתירה מזאת: הזיהוי של הרב עמיאל את המוסר הזה כ"מוסרו של ביסמארק והיטלר" מעורר טרדה עמוקה בהרבה. כמובן, אין כוונתי לטעון שהמוסר של הרב רוזן הוא נאצי, חלילה; אולם הייתכן שחלק ניכר מעמדות אלו אינן אלא השפעה של רומנטיקה גרמנית, שהדגישה את מושג ה"פולק" (עם) וטענה לקולקטיביזציה של החברה ולדטרמיניזם לאומני־תרבותי?

גם אם התשובה איננה חיובית, דומני שכיוון מחשבה זה מחייב את נושאי דגל "המוסר היהודי" לקיים רפלקסיה וחשיבה זהירה על המושגים שהם משתמשים בהם. אינני טוען שתוכן טענותיו של הרב רוזן שגוי בהכרח. אולם הצורה שבה הוא מציג את הדברים, כממשיכו של המוסר היהודי מאז ומקדם, שאין לו דבר וחצי דבר עם המוסר המערבי – היא ששגויה בעיניי. הדיון יכול להישאר ענייני, מבלי לאפשר לטיעון כמו "זה נוצרי" לדחות את הטענה מכול וכול. אולם במקום שיתקיים דיון ענייני בעמדות המוסריות, דגל "המוסר היהודי" מונף מול כל טענה נגדית ומסווג אותה כדחויה על הסף בשל חשד ל"חשיבה נוצרית מעוותת".

אם בדברי הרבנים שציטטנו הטענה הזו עדיין מעודנת באופן יחסי, בדבריהם של אנשי מפלגת נעם, שפרצה למרחב הפוליטי הישראלי לפני כשלוש שנים, היא עברה רדיקליזציה חריפה. בשמו של "מוסר יהודי" הוצגו עמדות שעד לא מכבר היו רחוקות מאוד מהציבור הציוני־דתי. הגברים נקראים ל"גבריות מתוקנת" המאופיינת באומץ, מצוינות ותחרותיות, בעוד הנשים נקראות ל"נשיות מתוקנת" – ולהימנע משירות צבאי, השכלה מקצועית ופיתוח קריירה. אמפתיה לבעלי מוגבלויות, אולי מסמלי הציונות הדתית הבולטים בדור שעבר, הפכה לאקט המסמל ניוון תרבותי. קריאות למיליטריזם גבוה, בחסותו של "ערך הניצחון", הופכות לקול הבולט – כאשר הבעת אמפתיה מול הרג חפים מפשע מתוארת כניוון וכ"השפעות פוסט־מודרניות".

עמדות אלו מוצגות כברירת מחדל, בשמו של "מוסר יהודי" מקורי כביכול. אולם כפי שהראינו אלו הן לכל היותר בחירות פרשניות, שאולי מושפעות בעצמן מזרמים מודרניים. הבחירה להציגן כ"מוסר יהודי" איננה תמימה. מול כל טענה נגדית נשלף אוטומטית דגל ה"מוסר היהודי", לא אחת לצד בן־דודו "הנדסת תודעה", והאשמות ב"חשיבה נוצרית". ה"מוסר היהודי" הופך, בחסות הדטרמיניזם התרבותי, לחשדנות נשכנית כלפי כל טענה שהדובר חולק עליה.

חברה בחיכוך גבוה

יש להבהיר: קריאה לדיון מוסרי עצמאי, הנבדל ממסורות חשיבה מערביות, היא עמדה שאפשר אולי לקיים באופן מסוים, תוך הנמכת מגע עם תרבות המערב. מוסר עצמאי כזה מתקיים במידה מסוימת בחברה החרדית, הנמצאת בחיכוך נמוך יחסית עם התרבות הסובבת אותה. אולם החרדי איננו מתרגש מטענות על המשפחות החדשות או על מוסר מלחמה; הוא קנאי לזכויותיו  שלו כמיעוט, ותו לא. לעומת זאת בציבור הציוני־דתי, המצוי בחיכוך גבוה עם התרבות החילונית הישראלית – פתרון כזה איננו אפשרי. לא ניתן לאחוז במושכות ההנהגה של מדינת לאום מודרנית, ובו־בזמן לטעון לעצמאות מחשבתית המתעלמת כביכול מהמסורת המערבית.

לתהליך זה יש גם השפעות מוסריות מעשיות. מי שעד לפני עשרים שנים נחשבה קבוצת קצה, מוקצית מחמת מיאוס מוסרי – רצה עכשיו בפתק אחד עם מפלגת הציונות הדתית. כל טענה לחמלה על היחיד, למבט מורכב יותר על השאלה הפלסטינית, על סוגיית הלהט"ב או על שלל נושאים בוערים אחרים – נדחה מיד בצירופים שונים של "הנדסת תודעה", "התרבות הגויית", "פוסט־מודרניזם" או "חשיבה נוצרית".

אמת, לעת עתה תופעות אלו אינן מתקיימות במיינסטרים המרכזי של הציונות הדתית, שעודנו אוחז בפירורי טוב הטעם והדעת; אולם בכך שציבור זה מקבל באופן כללי את החלוקה בין "מוסר יהודי" ל"מוסר כללי", הוא מאפשר לעמדות הקיצון של נעם ושל עוצמה יהודית לרוץ עמו בפתק אחד, תוך שהוא משמיע קול ענות חלושה בלבד. גופה של הטענה ל"מוסר יהודי" לעומתי מתקבלת גם בחוגים המרכזיים של הציבור, ואינה מותירה מקום לשום דיון ענייני או לביקורת עצמית.

אם ברצוננו לשמור על מגע ישיר עם כלל החברה הישראלית, עלינו לנהל דיון אינטליגנטי של ממש עם הטענות הסובבות אותנו. חכמינו שבדורות הקודמים, מריה"ל והרמב"ם ועד חכמי איטליה, ליטא וגרמניה, לא הגדירו "מוסר יהודי" סגור, ולא ראו במוסר הנוצרי או היווני בלתי קביל. שמונת הפרקים של הרמב"ם הם אולי הדוגמה המובהקת לשאיבה ישירה של מושגי אתיקה מהאתיקה הניקומאכית של אריסטו.

גם בחוגים אחרים, פילוסופיים פחות, איננו מוצאים הפרדה דיכוטומית הטוענת לקיומו של "מוסר יהודי" עצמאי. בספר חסידים, למשל, נקראים היהודים הנודדים בארץ ותרים אחר מקום מגורים לעיין במנהגיהם של הגויים המקומיים, שכן "בכל עיר ועיר, כמנהג הגויים כן מנהג היהודים שעמהם ברוב המקומות". הטענה לאוטרקיות של הקהילה היהודית כבעלת מוסר עצמאי איננה קיימת. להפך; ר' יהודה החסיד מכיר בהשפעה ההדדית הקיימת בין גויים ויהודים.

יש מה ללמוד מאירופה

העובדה שטענה מסוימת היא "מודרנית", "מערבית" ואף "נוצרית" אין בה לבדה כדי לפסול אותה. אולי דווקא להפך: הציונות, היינו השאיפה המעשית (להבדיל מזו התיאורטית, שהיא עתיקה יותר) למדינת לאום מודרנית יהודית, היא השקפה בת פחות ממאתיים שנים; לעומתה, המערב מנהל דיונים על מוסר מלחמה ופילוסופיה פוליטית מזה מאות בשנים. אירופה עברה ניסויים שונים ומשונים – מונרכיה, ליברטריאניזם, קומוניזם, פשיזם וכו' – שכולם היוו ניסיונות שונים לנהל מדינה. האם נוכל ללמוד דבר או שניים משכנינו האירופים בעלי הניסיון, מבלי לקבל אותם כמובנים מאליהם? בדבריי אלו אני מציע להישען על דבריו של ר' יצחק עראמה, המבקש להסתמך על חכמי הפילוסופיה הפוליטית היוונית, כיוון שזו היהודית צעירה ופותחה בתנאי גלות ומצוק:

והנה החכמים ההמה השתדלו מאד לסקל את הדרך ולישר הנתיבות ויסדו להם ספרים הרבה בהנהגת חיי האדם, והיתה חכמה מפוארת אצלם הפילוסופיא המדינית, ושמוה ראשית ומעולה על כל זולתה מהחכמות, להיותה מישרת ומכינה הדרך אל תכלית האדם והצלחתו. והמעולה שבכלם הספר שחובר במדות האדם עצמו הוא ספר המדות לארסטו שהוא רגיל אצלנו בספר הזה. ועם שאלו הענינים כלם ימצאם המתבונן מפוזרים בתורה ובנביאים ובכתובים ובדברי חז"ל, כמו שאנו רגילין לבאר אותם בכל מקום שנזכירם, מ"מ יש להחזיק טובה למחברים אותם כסדרם ומתפלספים בהם לתת טעם שכלי לכל דבריהם (עקידת יצחק, וישלח, שער כז)

הדיון עשוי להתבסס על מקורות היהדות מבלי לקבל את מסגרת "המוסר היהודי" כסגורה ורוויה, ובמקביל לשמוע מלקחי המסורת האירופית מבלי לקבל אותה כמובנת מאליה. אפשר לקבל גם את האמירה שיש להסתמך פחות על ספרים אירופיים אלו מסיבות כאלו ואחרות. אולם העיקר – לבל ניפול במלכודת "המוסר היהודי", המהווה כלי נשכני לדחיית כל דיון ענייני בשאלות מוסר.

שחר אדלמן הוא תלמיד בישיבת או"ת מחניים. המאמר נכתב במסגרת תוכנית בית המדרש הגבוה למחשבה של הישיבה