מלבד הפצת סרטון אנימציה עוקצני, שבמרכזו עמדה הטענה כי בימינו קשה יותר לפטר עובד מלפרק משפחה, הקמפיין שהפיק ארגון חותם נגד הסכמי קדם־נישואין כלל גם סרטונים קצרים בכיכובם של רבנים מוכרים. "הביאו לפני הרבה סוגים של הסכמים, כשאתה רואה אותם אתה מבין שהם דוחפים את האנשים לגירושין", מתריע באחד מהם הרב שמואל אליהו. "זה נכון שיש בודדי בודדים שמעגנים את נשותיהם, אבל זה לא מגיע אפילו לעשירית האחוז, ובגלל זה לא צריך לעודד את כולם להתגרש".
הסכם קדם־נישואין הוא למעשה חוזה כלכלי בין בני זוג, המטיל תשלום מזונות מוגדלים על הצד שמסרב לדרישת הצד השני לקבלת גט, זאת במטרה לייצר תמריץ שלילי לסרבנות. גובה הקנס הוא סכום שנקבע מראש, או מחצית מההכנסה הממוצעת של הסרבן בחודשים האחרונים (הגבוה מבין השניים). ההיגיון פשוט: אדם סביר שייאלץ להיפרד ממחצית משכורתו, לא יגרור רגליים ולא יעכב את מתן הגט.
ההסכמים הקיימים כיום הם למעשה עיבוד מודרני לסטרטאפ הלכתי שהגתה כבר בשנת 1912 מועצת הרבנות החמישית של רבני מרוקו, ויש להם שתי גרסאות נפוצות. הראשונה, "הסכם לכבוד הדדי", נוסחה לפני למעלה מעשרים שנה על ידי הרב אלישיב קנוהל, הרב דוד בן־זזון והטוענת הרבנית רחל לבמור. השנייה, מ־2015, היא "הסכם מאהבה" של ארגון רבני צוהר, המבוסס על אותם עקרונות הלכתיים אך עם שינויים מסוימים. לצידם קיים "הסכם בצדק ובהגינות" של מרכז צדק לנשים, שלא התאמץ להתאים את עצמו לתפיסות הלכתיות מקובלות.
בעוד ארגון חותם מתאר את ההסכמים הללו כמעודדים פירוק משפחות, ארגון יד לאישה, שהגיב לקמפיין, מסר כי "תכליתם של ההסכמים למניעת סרבנות גט היא להבטיח כי בני הזוג לא יאחזו זה בזו בכוח במצב שבו ברי לכול כי הנישואים מתו. לא מדובר בעידוד גירושין, אלא בהצלת משפחות".
בעיית האסמכתא ופתרונה
הפולמוס סביב הסכמי קדם־נישואין מתנהל כבר שנים ארוכות, וההצתה המחודשת שלו בתקופה האחרונה היא הזדמנות לפרוס את היריעה ולהבין קצת יותר לעומק מי נגד מי ולמה. כפי שנראה בהמשך, הוויכוח מתנהל בשתי זירות מקבילות: הראשונה היא הלכתית, והשנייה פוליטית־השקפתית, הקשורה לשיקולי מדיניות ציבורית. נפתח בסקירה הלכתית קצרה.
עו"ד מוריה דיין, יד לאישה: עיקר כוחו של ההסכם הוא לפני שמגיעים בכלל לבית הדין. ברוב המקרים עצם קיומו מייצר הרתעה והצדדים כלל לא מגיעים לדיון אלא יושבים עם מגשר ומגיעים להסכמות. הם מבינים שאי אפשר להשתמש בגט כאמצעי לשיפור עמדות כלכלי, וזה הניצחון הגדול של ההסכם
מבחינה הלכתית, ההסכם מעלה שתי בעיות מרכזיות: "אסמכתא", וחשש ל"גט מעושה" שניתן בכפייה. בכמה סוגיות תלמודיות נידון מעמדה של ה"אסמכתא" – התחייבות התלויה בהתקיימות תנאי מסוים (אם יקרה כך וכך, אתן לך סכום מסוים). ההנחה היא שלא הייתה כאן כוונה אמיתית ו"גמירות דעת" מלאה להתחייב, משום שהאדם המתחייב היה משוכנע שהמצב העתידי יהיה שונה ושהוא לא יידרש לממש את התחייבותו. הביטוי "אסמכתא" מכוון לכך שהמתחייב סמך בדעתו על מצב מסוים, שלא התקיים בסופו של דבר. בתלמוד מופיעה מחלוקת האם התחייבות כזו תקפה ויוצרת מעשה קניין, ולהלכה נפסק כי "אסמכתא לא קניא".
איך זה קשור להסכמי קדם־נישואין? הטענה היא שאם גבר או אישה היו יודעים שההסכם שעליו חתמו כשהיו מאוהבים לפני הנישואין, אכן יבוא לידי מימוש – ויום אחד הם ימצאו עצמם עם חובות כבדים בהוצאה לפועל בעקבות סכסוך גירושין שהסתבך – הם לא היו חותמים. אמנם על פי חלק מהפרשנים אין בעיה של אסמכתא כאשר התנאי תלוי במעשיו של המתחייב, וכאשר ההתחייבות אינה מוגזמת באופן קיצוני ביחס לנסיבות, ולכן אין להקיש מהימורים – שלדעת חלק מהפוסקים גם הם כלולים בהגדרת "אסמכתא" – לסרבנות גט. בניגוד למהמר שתלוי במזל, הסרבן תמיד יכול לתת גט ולהיפטר מתשלום הקנס. מאחר שיש לו שליטה על התהליך, אי אפשר לומר שלא הייתה לו גמירות דעת להתחייב. אלא שההבחנה הזו לא מקובלת על כל הפוסקים.
כיצד פותרים את בעיית האסמכתא? ר' יוסף קארו קובע בשולחן ערוך שאם קניין האסמכתא נעשה "מעכשיו", ובשטר נכתב שהוא "נעשה בפני בית דין חשוב" (גם אם בפועל הוא לא נחתם מול בית דין) – ההתחייבות תהא תקפה. על בסיס הקביעה הזו נוצר "שטר חכמי ספרד". זוהי יצירה של חכמי ספרד שביקשו לעגן התחייבויות של גברים לשאת את ארוסותיהן. השיטה: במעמד האירוסים האיש חותם על שטר שבו הוא מתחייב לשלם לאישה סכום גבוה. במקביל, האישה "מוחלת" על החוב כל עוד החתן לא נסוג מהבטחתו לשאת אותה. אין פה "אסמכתא", מאחר שלא מדובר בהתחייבות עתידית ספקולטיבית אלא בהתחייבות שחלה מיד. הסכמי קדם־נישואין עושים שימוש באותו מנגנון משפטי: כל אחד מהצדדים מתחייב לשלם לזולתו דמי מזונות גבוהים לאלתר, והצד השני "מוחל" עליהם כל עוד שורר שלום בית בין הצדדים ואין ביניהם תביעת גירושין.
שאלת הכפייה
הבעיה ההלכתית השנייה היא "אונס ממון". כידוע, בניגוד לשיטת הרמב"ם שמאפשרת כפיית מתן גט גם בעילת "מאיס עלי", שיטת הפסיקה האשכנזית מבית מדרשו של רבינו תם מצמצמת מאוד את המקרים שבהם בית הדין כופה גט, וגורסת שככלל, "גט מעושה" פסול. הכפייה התלמודית מתייחסת ככלל לענישה גופנית, והראשונים נחלקו בשאלה האם גם הטלת קנס כספי גבוה ("אונס ממון") נחשבת כפייה. להלכה נפסק שאונס ממון הוא אונס, ועדיין נותרה שאלה פתוחה: מה הדין במקרה שבו האדם לא נתון לכפיית ממון חיצונית, אלא "אנס את עצמו", כלומר התחייב בעצמו לשלם סכום גבוה בהתקיים תנאי מסוים.
לרוב השיטות (תשב"ץ, מהרי"ק, בית יוסף) אין בעיה של גט מעושה כאשר האדם מטיל את החיוב הכספי על עצמו, כמו במקרה של הסכם קדם־נישואין. מול הסוללה הזו ניצבת דעת יחיד אחת – הרשב"א (ר' שלמה בן אברהם אדרת, 1235־1310) – שקבע שגם אונס ממון עצמי פוסל את הגט. הבעיה היא שהעמדה הזו הוזכרה כאופציה ב"מפה" – קובץ ההערות ההלכתיות שהוסיף לשולחן ערוך הפוסק האשכנזי ר' משה איסרליש: "ויש מחמירים אפילו בכהאי גוונא, וטוב לחוש לכתחילה ולפטרו מן הקנס".
מאחר שקו הפסיקה האשכנזי הוא הדומיננטי במערכת בתי הדין הרבניים, הדיין הרב שלמה דיכובסקי כתב כי "לאור דברי הרשב"א והרמ"א, ברור שאין מקום לסנקציה כספית עצמית מצד הבעל, המאלצת אותו לתת גט לאשתו, מחשש גט מעושה. משום כך, אין לקבל סעיף כזה בהסכמי גירושין, ובתי הדין לא יבצעו את הגט במקרים כאלו".
המצדדים בהסכמים מזכירים שהרמ"א עצמו קבע שגט שניתן בדרך זו כשר בדיעבד, ובעיית סרבנות הגט הופכת את כל מערך הגירושין לכזה שמצדיק פתרונות בדיעבד. אולם גם ללא הטענה הזו, מנסחי ההסכמים צעדו צעד אחד קדימה, ולדעתם השימוש בטכניקת "שטר חכמי ספרד" שהוזכר לעיל פותר גם את בעיית אונס הממון, שכן הוא מנתק בין הקנס ובין מתן הגט. בן הזוג מתחייב כבר משעת הנישואין לתשלום חודשי קבוע של מזונות גבוהים, אלא שהצד השני "מוותר" על ההתחייבות כל עוד שורר שלום בית. ההסכם לא קושר בין ההתחייבות לבין הגט, ולכן לא מדובר באונס ממון. כחיזוק לשיטתם הם מביאים את דברי הפוסק הנודע הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, שכתב בספרו "ערוך השולחן" שכפייה על תשלום מזונות או תשלום כתובה אינה נחשבת לאונס ממון. עד כאן תמצית הסוגיה ההלכתית.
מה שטוב לאמריקאים
מהסקירה התמציתית שפרסנו עולה שעל פניו המכשולים ההלכתיים אינם גבוהים מדי, וניתן להתגבר עליהם. מדוע אפוא מערכת בתי הדין הרבניים מתנגדת להסכמי קדם־נישואין באופן כמעט גורף? הפוסק הבולט הבכיר ביותר שאישר שימוש בהסכמים כאלו היה הרב שלום משאש. הוא התבסס על תקנת מועצת הרבנות החמישית של רבני מרוקו משנת 1912, שהוזכרה לעיל. התקנה קבעה שכל חתן יתחייב טרם חופתו לשלם קנס גבוה במקרה שבני הזוג יתגרשו אזרחית והוא יעכב את מתן הגט.
בעיני הרב משאש, הצורך לפתור את בעיית העגינות גובר על המחסום שהציבה שיטת הפסיקה האשכנזית, שמקורה ברשב"א. "אם באנו לצאת ידי חובת כל הפוסקים בעניין זה, לא נמצא ידנו ורגלנו בבית המדרש", כתב הרב משאש בפסק דין. "לכן אמרתי שאף שישאר איזה צד חומרא או פקפוק מחמת דעת הרשב"א המחמיר, עם כל זה בנדון דידן דיש עיגונא דאיתתא (=שיש עיגון של אישה; י.י) וגם חשש או ודאי ממזרות, ראוי להעמיד הדבר על עיקר הדין בלא חומרות ולחשוב זה כדיעבד".
הפסיקה המרוקאית לא הכתה שורש בארץ, והרב משאש נותר כמעט בודד בעמדתו. כבר בשנות השמונים קבע הרכב דיינים שכלל את הרבנים יצחק ניסים, יוסף שלום אלישיב ובצלאל ז'ולטי כי "לכתחילה יש לחוש בכל מקרה לחשש גט מעושה, ויש להימנע מלאשר הסכם של גירושין אשר בו מתחייב הבעל בקנס אם יתחרט מלתת את הגט". בשנת 2013 סירבו הדיינים גורטלר, שחור ואשכנזי לסדר גט בתיק שנחתם בו הסכם קדם־נישואין. בערעור שהגיע לבית הדין הגדול באותה שנה סידרו הדיינים בוארון, חדד ושחור גט אף שהיה הסכם בין בני הזוג, רק לאחר שהצדדים הגיעו לפשרה ביחס לחובות שנוצרו מחמתו. בפסק הדין הם הבהירו יותר מפעם אחת שהם לא כפו על הבעל לתת את הגט. באמרת־אגב שכתב הדיין שלמה שפירא, בוגר מרכז הרב, בשנת 2015, הוא ציין כי להסכם ממילא אין תועלת, שכן גם אם יוטל חוב גבוה על האיש, הוא יתנה את מתן הגט בוויתור על החוב. בתיק אחר, בשנת 2017, קבעו הדיינים לביא, תם ומלכא שיש לבטל את ההסכם לפני סידור הגט.
מוריה דיין (45) היא עורכת דין וטוענת רבנית בארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון, הפועלת שנים ארוכות להרחבת השימוש בהסכמי קדם־נישואין. לטענתה, ההתנגדות להסכם איננה נובעת מסיבות הלכתיות אלא פוליטיות.
"עיקר ההתנגדות של הדיינים התעוררה אחרי שיצא לשוק ההסכם של ארגון רבני צהר, וזה לא סוד שבתי הדין הרבניים מאוד לא אוהבים את הארגון הזה", אומרת דיין. "אספתי את כל ההתבטאויות של בכירים בבתי הדין ביחס להסכמים, וראיתי שרובן היו אוהדות עד שנת 2015, שבה יצא ההסכם של צהר. גם המנכ"ל דאז הרב אלי בן־דהן וגם מנהל אגף העגונות אליהו מימון התבטאו בצורה חיובית על ההסכמים. המהפך התרחש בכנס הדיינים של 2015. בהרצאה המפורסמת של הרב אברהם שרמן, שבה הוא תקף את ההסכמים, הוא הזכיר במפורש את ההסכם של צהר.
"אבל זו לא רק ההתנגדות לצהר. כולם מבינים שמדובר פה בפתרון שמקטין מאוד את מוטת ההשפעה והשליטה של בתי הדין. בעצם העובדה שההסכם מציע פתרון שהוא חיצוני למערכת, הוא מבטא מבחינתם חוסר אמון של הציבור ביכולת של בתי הדין לפתור את בעיית סרבנות הגט. הם צודקים במובן הזה שההסכם מחליש אותם".
גם אם הלכתית זה היה אמור להיות פשוט, בפועל זה לא עובד. בתי הדין הרבניים לא מקבלים את ההסכמים הללו. אז מה התועלת בחתימה עליהם?
"יש גם קולות אחרים בבתי הדין. הדיין הרב יאיר בן־מנחם נתן הרצאה באוניברסיטת תל־אביב, הזכיר בה את פסק הדין של הרב משאש ותקנת רבני מרוקו, והודה במפורש שאין מניעה הלכתית מהותית לאישור ההסכמים. בפועל יש הרכבים שסידרו גיטין למרות שבני הזוג הגיעו עם הסכמים, החל מהרב חיים דוד הלוי משנות השמונים, ועד פסקי דין שונים בשנות התשעים
"חשוב לזכור שארגון הרבנים האורתודוקסי הגדול והחשוב ביותר בארה"ב – ה־RCA, שכולל למעלה מאלף רבנים – לא משיא אף זוג בלי להחתים אותו על הסכם. הנוסח שלהם אושר על ידי פוסקים גדולים בארץ כדוגמת הרב עובדיה יוסף. אב בית הדין של הארגון, הרב יונה רייס, אמר בראיון שלהסכם שלהם יש מאה אחוזי הצלחה ואפס מקרים של סרבנות.
"התמיכה שהרבנות פה נותנת להסכמים שנחתמו בחו"ל היא טענה חזקה מאוד. פרופ' עמיחי רדזינר פרסם מאמר ובו שאל שאלה פשוטה: אם ההסכם פסול הלכתית, איך אפשר לטעון שהוא פסול רק בארץ אבל לא בחו"ל? האם הגט הוא מצווה התלויה בארץ? בארה"ב אין לדיינים שיניים ולכן אין להם ברירה, אבל פה הם מעדיפים לשמור על הכוח שעוד יש להם".
קורבנות השלום
מדוע הפוסקים הספרדים נגררים אחרי האשכנזים, ולא תומכים בעמדת הרב משאש?
"יש בבתי הדין אווירה ברורה שקשה לצאת נגדה, אבל לדעתי הם פשוט לא למדו את הנושא לעומק. אם היו קוראים את הפסיקה של הרב עובדיה, שתמך ברבני ארה"ב בצורה מפורשת, הם לא היו מתבטאים בנחרצות כזו".
ההסכם של יד לאישה עמד במבחן בית הדין הרבני?
"אני לא יודעת על הסכם שלנו שהגיע לבית הדין וסורב. ההסכמים שנפסלו בבתי הדין הם כאלה שלא נוסחו בדפוס דומה לזה של 'שטר חכמי ספרד'. בפועל אלפי זוגות חתמו על הסכמים, ובעיניי עיקר כוחו של ההסכם הוא לפני שמגיעים בכלל לבית הדין. ברוב המקרים עצם קיומו של ההסכם מייצר הרתעה על הצדדים והם כלל לא מגיעים לדיון, אלא יושבים עם מגשר ומגיעים להסכמות. הם מבינים שאי אפשר להשתמש בגט כאמצעי לשיפור עמדות כלכלי, וזה הניצחון הגדול של ההסכם. הוא הופך את המשא ומתן בין הצדדים למהיר ויעיל, ובכך הוא מונע סרבנות".
אם הדיינים ימשיכו לא לקבל אותו, מה הטעם בחתימה עליו?
"אני מאמינה שהמציאות היא זו שתכתיב את התוצאות. פרופ' רדזינר הביא לכך דוגמה מאלפת. בשנות השישים בתי הדין דנו בתביעות למזונות אישה בהיקף של פי שמונה מהתיקים שנדונו בבתי משפט, בשנות השמונים זה צנח לפי שלוש, ובשנות התשעים המצב התהפך ורוב התביעות הוגשו לבתי המשפט. כשהנדידה החלה, דיינים רבים התקוממו וסירבו לסדר גיטין לנשים שהלכו לתבוע מזונות בבתי המשפט. היום לא תמצא בית דין אחד שמסרב לסדר גט לאישה שתבעה מזונות בבית משפט אזרחי.
"גם מול הסכמי קדם־נישואין, הדיינים מנהלים היום קרב מאסף. הם מנסים לעמוד בפרץ, קוראים לעורכי דין לסרב ללקוחות שמבקשים לחתום על הסכמים, אבל ברגע שזה יהפוך למציאות נורמטיבית לא תהיה להם ברירה. הם לא יוכלו לבטל גיטין לאלפי זוגות".
אולי יש משהו בטענה של הדיינים, שברגע שהגירושין הופכים קלים לביצוע גדל התמריץ להתגרש?
"ההסכמים מנוסחים כך שהם מופעלים רק כשאין היתכנות לשיקום הנישואין. מהרגע שאחד הצדדים שלח הודעה שבה הוא מבקש גט ממתינים תקופה של חצי שנה, ובאחת הגרסאות לצד השני יש כוח לזמן את המבקש לשלושה מפגשים של טיפול זוגי מקצועי. אם המטפל יקבע שיש סיכוי לשיקום, פרק הזמן יוארך בתשעים יום נוספים שבהם בני הזוג יצטרכו להגיע לעוד שלושה מפגשים. ההסכם ייכנס לתוקף רק כשהמטפל יקבע שהמפגשים הטיפוליים מוצו ושאין עתיד לקשר. השילוב בין פרק הזמן של ההמתנה והמאמץ המקצועי לשקם את הקשר, מבטיח שההסכם לא יפרק מערכות משפחתיות שהיה אפשר להציל. ובלי קשר, כל זוג שמגיע היום לבית המשפט נשלח ליחידת הסיוע שבודקת את הזוג ושולחת אותם לשיקום הנישואין או לגישור לגירושין. אף אחד לא ממהר לפרק משפחות.
"בכל דיון צריך לחשוב גם על הקורבנות של השיטה הנוכחית. הייתה לי לקוחה עם תשעה ילדים, אישה חלשה מאוד, שהתחננה לגט בעילת 'מאיס עלי'. בית הדין לחץ עליה לנסות שיקום. היה לה קשה להגיד לא לסמכות, והיא חזרה לבעלה לחודש אחד שבמהלכו היא הרתה את ילדה העשירי. לילדים הללו אני קוראת 'קורבנות השלום'. כשהעסק התפרק שוב היא חזרה לבית הדין, והדיינים הקשו עליה: איך את טוענת 'מאיס עלי' אם שכבת עם בעלך והרית לו?
"אף אדם לא קם בבוקר עם מחשבה חדשה ומחליט להתגרש. זו תמיד תוצאה של תהליך ממושך מאוד, שיש בו הרבה לבטים, הרבה מאמצים והרבה ניסיונות. כשמישהו מגיע למסקנה שהוא רוצה להתגרש, צריך לכבד את זה".
אין נוסחאות קסם
הרב אליעזר איגרא (67), דיין בית הדין הרבני הגדול, מסכים שהנקודה המרכזית בהסכמים שעברו דיוק וליטוש איננה הלכתית, אלא קשורה למדיניות ציבורית. "11 אלף זוגות מתגרשים מדי שנה, ואחוזי הסרבנות מזעריים. אגב, הרוב המוחלט של אוכלוסיית המעגנים הוא מהמגזר החרדי, שהפתרונות שמציעים ארגוני הנשים לא רלוונטיים אליו. אחרי שהורדת אותם תצטרך להוריד גם את הסרבנים הקשים, שגם מולם ההסכמים לא יועילו. טיפלנו בסרבנים משכילים ומבוססים כלכלית, שהיו מוכנים לברוח לחו"ל ולחיות כהומלסים ובלבד שלא ליתן גט. אדם כזה נמצא במצב קצה פסיכולוגי שתמריצים כלכליים לא ישנו. אתה נשאר עם מספרים זעומים, שלא מצדיקים שינוי מדיניות גורף שעלול לפגוע בהרבה מאוד זוגות אחרים.
"אנשים שוכחים שאין נוסחאות קסם, ולכל פתרון יש עלות. במהלך השנים עלו כל מיני הצעות לבעיית הסרבנות. הרב יואל בן־נון הציע שכל חתן יכתוב גט ויפקיד אותו. אמרתי לו, פרט לבעיות ההלכתיות החמורות שייתכן שכלל לא ניתנות לפתרון, אתה מבין מהן העלויות של כתיבת גט, כמה דיינים וסופרים תצטרך, ואיזה עומס כלכלי ומנהלי אדיר זה יטיל על המערכת? אם במדינה של עשרה מיליון יש כמה עשרות שמתים ממחלה נדירה מסוימת, אתה לא תפתור את הבעיה שלהם באמצעות תרופה ניסיונית שעלולה לפגוע ברבים אחרים. חייבים לנהל סיכונים".
אילו סיכונים יש בהסכם קדם־נישואין?
"הסיכון הוא פגיעה ממשית במצבן של נשים בגירושין", משיב הרב איגרא, ומציג את הצד השני של המטבע. מניסיונו, הוא אומר, עיכוב בהסכמת האישה לקבל את הגט עשוי במקרים רבים להגן על זכויותיה ולייצר גירושים הוגנים יותר. "ב־80 אחוז מהמקרים, הזוגות מגיעים עם הסכם מוכן ובית הדין רק מסדר גירושין. בוא נדבר על ה־20 אחוז הנותרים, וניקח מקרה טיפוסי: הגבר מצא 'אחרת נאה הימנה', האישה מטופלת בשלושה ילדים קטנים, והוא דורש לחלק את הרכוש ולמכור את הבית. כמובן שהוא גם דורש משמורת משותפת שבה היא לא תקבל מזונות, בהתאם למושגים השוויוניים החדשים. אם נפעל לפי מידת הדין ונעשה איזון משאבים מלא, האישה עלולה להתמוטט בקלות. כרגע זה לא המצב. ברוב רובם של המקרים הללו אין לאיש עילת גירושין מבוררת, ולכן הדיינים יכולים לדרוש ממנו להתאמץ יותר עבור האישה והילדים. הם יתבעו ממנו להשאיר לה את הדירה עד שהילדים יגדלו, או לשלם לה יותר.
"הגמישות הזו לא תהיה קיימת אם יהיה הסכם בתמונה. הדיינים יהיו נעולים, האישה תהיה במצוקה כלכלית ואף אחד לא יוכל לעזור לה. תחשוב על אישה שמטופלת בילדים עם צרכים מיוחדים. הבעל לא יכול להתמודד איתם, ומשאיר לה אותם. במקרה שבו ההלכה לא מאפשרת לכפות אותה לקבל גט, הדיינים יכולים להתנות את הגט בפיצוי כלכלי הולם. הכלי הזה ייעלם.
"לפי ההסכמים הללו נשים גם לא יכולות לתבוע כתובה, והדבר מרע את יכולתן במו"מ כלכלי. כשאתה מחייב את האישה להתגרש בפרק זמן נתון, אין משא ומתן אמיתי ואין אפשרות לשקלל נתונים מיוחדים כמו מצב הילדים או כושר ההשתכרות של הצדדים. התועלת של ההסכמים הללו שואפת לאפס והם מנוגדים לרוח התורה, 'שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה'.
"ארגוני הנשים לא מכירים את היומיום בבית הדין. כאחד שישב עשרות שנים בדיונים, רוב התיקים המתעכבים לא סובלים מבעיית סרבנות עקרונית אלא ממצוקה כלכלית. הסכם קדם־נישואין משול לחיסון שאולי יציל מספר נפשות אבל יהרוג מאות. הוא ימנע מהדיינים את האפשרות לבחון כל מקרה לגופו, ולמצוא פתרון אנושי ראוי. הסכמים גנריים יוצרים רק אשליה של צדק.
"הציבור חושב שהמשפט האזרחי מביא בשורה של שוויון וקדמה, כשבפועל לא פעם החידושים שלו יוצרים תוצאות הפוכות. קח למשל את בעיית הניכור ההורי. אני טוען שהיא התעצמה מאוד מאז שבתי המשפט קבעו משמורת משותפת כברירת מחדל. כולם דורשים את זה היום, גם כשבפועל לצדדים אין את הכלים והמשאבים כדי לעמוס על שכמם את האחריות הזו. התוצאה היא פנקסנות בלתי פוסקת, שהילדים סובלים ממנה. סופרים כל ארוחת ערב וכל קנייה במכולת. האימא מרגישה שהיא נושאת בעול לבד, והזעם שלה על הגרוש עובר לילדים. כל דבר שהילד מבקש מהאימא היא מפנה אותו לאבא, ונוצרים חיכוכים אינסופיים".
במודל של הסדרי ראייה זה לא קורה?
"משמורת משותפת משמעה המשך של החיים המשותפים. היומיום צריך להיות מתואם עד לרמת השעות וחלוקת הנטל היא יומיומית, מי ייקח לרופא שיניים ומי לאספת הורים. יש זוגות שלא מסוגלים לזה מבחינה נפשית או אופרטיבית, וכך נוצרים אינסוף תיאומים ואינסוף חיכוכים. מי שמרוויח אלו רק עורכי הדין, שידיהם מלאות עבודה. בעולם הסדרי הראייה יש הרבה פחות חיכוכים כי יש פחות ערבוב, וחלוקת האחריות מוגדרת יותר: צד אחד נושא בעול הטיפול, והצד השני בעול המימון".
פרופ' שחר ליפשיץ: האקדמאים הליברלים מציעים לרבנים טכניקות כמו הפקעת נישואין, ומתעלמים משאלה ציבורית הרבה יותר גדולה: איך אנחנו מאזנים בין שמירה על ערך מוסד הנישואין, ובמקביל, במצב שהעסק הרוס, מאפשרים למי שרוצה לצאת לא להילכד בקשר
בחזרה להסכמים. אם הם כל כך בעייתיים, מדוע רבני ארה"ב מתעקשים עליהם?
"ברוך ה' שאנחנו לא חיים בגלות. בארה"ב אין לבתי דין סמכות חוקית, ולכן הבעל יכול להגיד לאישה: אנחנו מתגרשים אזרחית, ו'חפשי את החברים שלך'. אף אחד לא יגן עליה אם הוא יחליט לא לתת גט. עיקר התפקיד של ההסכם הוא ליצור מחויבות להגיע לבית דין מוסכם לשם סידור הגט. בארץ אין כמעט צורך בכך. לבתי הדין יש סמכות חוקית, והבעל יבוא על אפו ועל חמתו בצו הבאה ובסוף ייתן גט. חלק מהציבור לא מכיר בנס של הרבנות הראשית. מיליוני יהודים חיים בארץ ובעולם, זה לא מכיר בכשרות של זה, אבל כולם מקבלים הכרעות של בית הדין בענייני מעמד אישי. אלו ניסי ניסים.
"מדברים על היעילות של מערכת בתי הדין שלנו. אך לפי הפרסומים הרשמיים של מערכת בתי הדין ומערכת בתי המשפט, בתי הדין יעילים פי כמה וכמה מבתי המשפט לענייני משפחה. תמיד אפשר להתייעל ולהשתפר, ואכן המערכת כל הזמן משתפרת, אבל צריך גם לדבר על היעדר ההלימה בין כמות התקנים לצרכים בשטח. אי אפשר להשוות את היקף הגירושין היום למה שהיה בעבר. פרופ' בר־אשר סיפר לי על דיין מרוקאי מפורסם, שבמשך ארבעים שנות כהונה בבית הדין כתב שלושה גיטין בלבד. ואני מוסיף שדיין מתחיל היום כותב בשנתו הראשונה יותר גיטין ממה שר' עקיבא איגר כתב כל חייו. רוב הביקורת על המערכת איננה עניינית, היא נובעת מאג'נדה שמבקשת לקעקע את מוסד הנישואין היהודי".
מאבק בין תפיסות עולם
נקודת מבט נוספת על הנושא מציע פרופ' שחר ליפשיץ (51) מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן. "זו סוגיה מתעתעת", הוא אומר. "ברגע שהמתנגדים הם ארגון חותם השמרנים, אז קל לליברלים ללכת לכיוון של תמיכה גורפת בהסכמים. אבל לדעתי יש פה דילמה שמצדיקה דיון מעמיק. אם ניקח את סוגיית העגינות הקלאסית, נשות חללי הצוללת דקר לדוגמה, אין מחלוקת בהשקפת עולם בין פוסקי ההלכה. כולם מבינים שמדובר בטרגדיה אנושית שצריך לפתור, והמחלוקות יהיו טקטיות, עד כמה נועז הרב יכול להיות כדי לפתור את המצוקה. גם אלו שחלקו על המוכנות של הרב גורן ללכת רחוק מאוד למען העגונות, לא חלקו על האתוס שהתרת עגונות היא מצווה גדולה מאוד. המחלוקת, אם ישנה, מצומצמת לטכניקה".
ולדעתך לא נכון להקיש מעגינות לסרבנות גט?
"זו הטעות של האקדמאים הליברלים. אנשים כמו פרופ' ברכיהו ליפשיץ מציעים לרבנים טכניקות כמו הפקעת נישואין, ומתעלמים משאלה ציבורית הרבה יותר גדולה: איך אנחנו מאזנים בין שמירה על ערך מוסד הנישואין כמוסד יציב שמדגיש את ערכי היחידה המשפחתית, ובמקביל, במצב שהעסק הרוס, מאפשרים למי שרוצה לצאת לא להילכד בקשר. אם יציבות הנישואין היא ערך, אי אפשר לדחות בקש את המגמה ההלכתית שהשתרשה מאז רבינו גרשום, שקבע ששני הצדדים צריכים להסכים לגט. הדרישה להסכמה הדדית נועדה להגביר שוויון בין האיש לאישה, באמצעות הקשחת התנאים לגירושין".
העמדה שלו התקבלה להלכה, בניגוד לרמב"ם שדגל באסטרטגיה הפוכה, להרחיב את המקרים שבהם כופים מתן גט, ובכך להקל על שני הצדדים לצאת מהקשר.
"זה מאבק עקרוני בין שתי תפיסות עולם. ר' חיים פלאג'י מציע אופציה שלישית. הוא קבע פרק זמן של 18 חודש מהרגע שבו צד אחד דורש גט, שבו נותנים הזדמנות לשלום בית. רק כשמבינים שאין סיכוי, אז בית הדין יתערב ויוביל למתן גט".
לוחות הזמנים בהסכמי קדם־הנישואין שקיימים בשוק קצרים הרבה יותר.
"הרב אלישיב קנוהל בא להתייעץ איתי, ובנוסח הראשון היה רשום שאחרי שלושה חודשים מפעילים את מנגנון הקנסות. אמרתי לו שאפילו במדינות הכי ליברליות לא מתגרשים תוך שלושה חודשים. לאנשים אין זמן לנשום ולחשוב לעומק בפרק זמן קצר שכזה. אני מצר על כך שהארגונים הליברליים לא מניחים את השיקול הזה על השולחן, ומשאירים את ההתלבטות לשמרנים.
"בעיניי דווקא הגורמים הליברליים שמחויבים לשוויון צריכים לחשוב האם אנחנו רוצים לאמץ את התפיסה המערבית שלפיה פירוק המשפחה הוא הדבר הכי טבעי ואינטואיטיבי, ואין לנו שום ערך לנסות לחזק את המחויבות הזוגית. מפתה לומר שחותם הם פרמיטיבים ולא צריך להקשיב להם, אבל בעיניי יש ערך של הכרת הטוב למי שהלך איתך תקופה, לפחות ברמה של לתת צ'אנס לטיפול זוגי, ואם זה לא עובד אז לשחרר. בעיניי הוויכוח ההלכתי על ההסכמים הוא כסות למהות, והגיע הזמן שנפסיק להתעסק בטכניקה ונדבר על הדבר עצמו".
