זה היה הדבר האחרון שאיש האס־אס, שָארְפיהְרֶר הוברט בּוּש, ציפה לו. מבחינתו לא ניצבו מולו בני אדם אלא "אוּנְטֶרְמֶנְטְשֶן", תת־אדם, נטולי רצון וחסרי רגשות, יצורים נחותים החייבים לציית ללא עוררין לכל פקודה. כשם שלא יעלה על הדעת שכלב מאולף יתנפל לפתע על בעליו, כך לא יעלה על הדעת שאסירים אלו ימרדו לפתע באדוניהם. ככלות הכול, מזה חודשים ושנים שהם מבצעים עבור הגרמנים את המשימות האיומות והבזויות מכול. הם עבדים במקום שבו מובילים את אחיהם למוות, לעיתים משקרים להם לגבי הצפוי להם בעוד דקות אחדות או מתעלמים משאלותיהם, צופים במערומיהם של גברים ונשים, סוחבים את גופותיהם, עוקרים את שיניהם, גוזזים את שערותיהם, שורפים את בשרם, מרסקים את עצמותיהם. אלו ירימו יד על בני הגזע העליון? לעולם לא.
אלא שזה בדיוק מה שהתרחש בשבת, כ' בתשרי תש"ה, 7 באוקטובר 1944. בשעת צהריים מוקדמת התחולל המרד היחיד בכל תולדות מחנה אושוויץ־בירקנאו, בית החרושת למוות הגדול והנורא ביותר שידעה האנושות. ולא סתם במחנה אושוויץ־בירקנאו, אלא בליבו של פס הייצור: בתאי הגזים. ולא סתם בתאי הגזים, אלא בידי האומללים שבאומללים, המדוכאים שבמדוכאים: אנשי הזונדרקומנדו.
בכל קנה מידה היסטורי רגיל, מרד הזונדרקומנדו היה אירוע קצרצר. מהרגע שבו הושלכה האבן הראשונה על אנשי האס־אס ועד לרגע שבו נשרפה גופתו של אחרון המתקוממים, חלפו כתריסר שעות. 12 שעות מתוך 12 שנות שלטון האימה הנאצי. שלושה אנשי אס־אס נהרגו ו־452 מורדים נטבחו. 455 מבין 60 מיליון קורבנותיה של מלחמת העולם השנייה.
אלא שאת מרד הזונדרקומנדו אין למדוד בקנה מידה רגיל. אושוויץ היה פלנטה אחרת, כדבריו האלמותיים של יחיאל דינור (ק. צטניק) במשפט אייכמן: "אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ, כל שבר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שמות, לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן; הם לא נולדו שם ולא הולידו; נשמו לפי חוקי טבע אחרים, הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו". בפלנטת המוות הזו, שבה שמות הומרו במספרים ובני אדם הפכו לאפר, המרד הזה זוהר באור יקרות מעל להבות המשרפות. במקום שבו תוחלת החיים נמדדה בימים וערכם של חיי אדם היה אפסי, המרד הזה הוא ניצחונה של הרוח על מי שקידשו את הגוף, ניצחונו של המוסר האנושי על מי שדגלו בטבע חייתי.
למרות ייחודו וחשיבותו של מרד הזונדרקומנדו, הוא טרם זכה למקום הראוי לו בתודעה הציבורית ובספרות המחקרית. צאו וראו: בנאום הפתיחה של התובע גדעון האוזנר במשפט אייכמן, הוזכרו בפירוט המרידות בטרבלינקה ובסוביבור, בעוד המרד היחיד בתולדות תשלובת אושוויץ הוזכר במילה בודדת.
לא היה להם מה להפסיד
הזונדרקומנדו ("הפלוגה המיוחדת") היו מאות אסירים יהודים, אשר אולצו בידי הנאצים – בדרכי רמייה ואימה – לבצע את "העבודה השחורה של השואה", כפי שכינה אותה אחד מן הניצולים הבודדים ביניהם, יעקב גבאי. את הרצח עצמו ביצעו תמיד אך ורק הגרמנים עצמם; חלק מרכזי בשרשרת הפעולות שבמרכזה תאי הגזים, נכפה על הזונדרקומנדו. היה עליהם להכניס את הקורבנות אל תאי ההתפשטות שבתאי הגזים, ולאחר רציחתם – להוציא את גופותיהם, לעקור את שיני הזהב, לגזוז את השיער, להשליך את הגופות לכבשנים ולרסק לאבק את העצמות שנותרו. למרות אימה בל־תתואר זו, הרוב המכריע של הזונדרקומנדו שמרו על צלם אנוש, וחלקם אף ניהלו חיי דת וטמנו רשימות בעלות חשיבות היסטורית שאין למעלה ממנה. והם גם היו היחידים מבין המיליונים שעברו בתשלובת המוות אושוויץ, אשר מרדו נגד הנאצים.
הניצול פיליפ מילר: "450 איש אלו לחמו באומץ ומתו בכבוד, לאחר שסירבו להיכנע לגורלם. הם היו מוכנים להגן על חייהם עד נשימתם האחרונה, אירוע ייחודי בהיסטוריה של אושוויץ"
בשני המחנות העיקריים של תשלובת אושוויץ – מחנה האם (אושוויץ 1) ובירקנאו (אושוויץ 2) – פעלה תנועת מחתרת בינלאומית. באומץ שאין דומה לו עסקו אנשיה באיסוף ידיעות על המתרחש במחנה והברחתן אל מחוצה לו, בארגון בריחות, בסיוע הדדי במזון ובתרופות, וגם בתכנונו של מרד. במחתרת זו – שהקיפה לכל היותר כמה מאות מבין האסירים – היו עשרות אסירים יהודים, כולל חלק מאנשי הזונדרקומנדו. אלא שהיה פער בלתי ניתן לגישור בין היהודים ובין יתר חברי המחתרת. האחרונים תכננו למרוד רק ברגע האחרון – כלומר, או כאשר יגיעו למסקנה שהגרמנים עומדים לחסל את כולם, או לקראת השחרור המקווה. ליהודים לא הייתה אפשרות להמתין, משום שהם נדונו למוות ברגע שבו הגיעו למחנה, והרגע האחרון שלהם היה יכול להגיע בכל יום.
אנשי הזונדרקומנדו ידעו טוב מכולם מה צופן להם העתיד. לא רק משום שהם היו עדי ראייה יומיומיים לרצח, אלא שעדות זו הפכה אותם למי שמבחינת הגרמנים אין כל אפשרות להשאירם בחיים. לכן, ואולי באופן אבסורדי משהו, דווקא התפקיד האיום שמילאו והזוועות שבהן חזו, הפכו אותם למי שלא היה להם דבר להפסיד – ולפיכך גם לחדורי הרצון העז ביותר למרוד. הם הקימו קבוצות מחתרתיות בכל ארבעת תאי הגזים של בירקנאו, אשר היו בקשר עם המחתרת הבינלאומית.
המחשבות הראשונות על התמרדות צצו ככל הנראה בשלהי 1942 ולכל המאוחר בתחילת 1943, אך המחתרת הבינלאומית דרשה מהזונדרקומנדו להמתין. באמצע 1944, כאשר הצבא האדום הלך והתקרב לאושוויץ, התגבשה תוכנית למרד כולל בשני המחנות – כחלק מהתקוממות כוללת בפולין של "ארמיה קְרַיוֹבָה", המחתרת הכפופה לממשלה הגולה בלונדון.
על פי התוכנית, המרד אמור היה להתחיל באחד מימי חודש יוני בארבעת תאי הגזים, ולהוביל להשתלטות על עמדות השמירה ולבריחה המונית מן המחנה. לחברים היהודים במחתרת נועד תפקיד מפתח: להשיג חומר נפץ ממפעל "אוּנְיוֹן מֶטָאל וֶרְקֶה" ששכן בסמוך למקום שבו ניצב כיום מוזיאון אושוויץ. במפעל זה הועסקו עשרות אסירים ואסירות יהודים, וחומר הנפץ היה נחוץ להרס תאי הגזים. קומץ של אסירות יהודיות, בראשותה של רוּזָ'ה רוּבּוֹטָה, השיגו את חומר הנפץ והבריחו אותו אל אנשי הזונדרקומנדו. אולם הנהגת המחתרת ביטלה את המרד ברגע האחרון; הסיבה לכך אינה ברורה עד היום. ככל הנראה הייתה כוונה לבצע את המרד בחודש אוגוסט על פי אותה תוכנית, אך גם הוא בוטל ברגע האחרון, ושוב הסיבה אינה ברורה.
אש בתאי הגזים
המרד שלא אירע הוביל במישרין למרד שכן התרחש, באוקטובר 1944. לאנשי הזונדרקומנדו היו כעת חומר נפץ, תוכנית מפורטת להתקוממות – וגם הכרה ברורה בכך שאם לא יפעלו בעצמם, הם עלולים להגיע לתאי הגזים בטרם יצליחו לעשות דבר. אבק השריפה שהבריחו האסירות ממפעל אוניון שימש להכנת רימונים מאולתרים. סכיני חלות לשבת, שנמצאו בחפציהם של הנרצחים, הפכו לכלי נשק. כסף וחפצי ערך, שהגיעו גם הם מרכושם של הנרצחים, אפשרו לקנות כמה אקדחים ותחמושת באמצעות פולנים שעבדו בסמוך למחנה.
במקביל נזקקו הגרמנים להרבה פחות אסירים בזונדרקומנדו, משום שמבצע הרצח הענקי של יהודי הונגריה הסתיים, הרייך השלישי הלך והצטמק, ולא נותרו תחת ידיו קורבנות פוטנציאליים רבים. זה היה החשש הגדול ביותר של הזונדרקומנדו: שהם יירצחו כאשר שוב לא יהיה בהם צורך. ואכן, בספטמבר 1944 נלקחו 300 מהם ונרצחו ליד המחנה הראשי. הנותרים דרשו מן המחתרת הבינלאומית להתקומם, אך שוב נענו שטרם הגיעה השעה לכך.
בתחילת חודש אוקטובר הודיעו הנאצים שהם זקוקים ל־300 איש נוספים מבין הזונדרקומנדו לעבודות באחת הערים הסמוכות. האסירים לא האמינו לאף מילה והבינו היטב שמדובר בחיסול המוני נוסף. הם לא התכוונו למות ללא מאבק, וככל הנראה החליטו לבצע את תוכנית המרד שלא בוצעה בחודשים הקודמים: להשתלט על אנשי האס־אס בעת מִפקד הערב, ליטול את כלי הנשק שלהם, לחסל אותם, לחתוך את הגדרות (שהיו מחושמלות רק בלילות) ולברוח מן המחנה. גם הפעם, הניסיון לרתום להתקוממות את המחתרת הבינלאומית לא עלה יפה.
המרד נקבע ל־7 באוקטובר, ואמור היה להתחיל בשעה 16:00. אולם בשעה 12:00 נערך מִפקד בלתי צפוי בין תאי הגזים 4 ו־5 (אשר שכנו מדרום לתאי הגזים 2 ו־3, שהריסותיהם הידועות מצויות בקו ישר משער הכניסה לבירקנאו), ולזונדרקומנדו היה ברור שזוהי סלקציית המוות: כעת יילקחו מאות מביניהם ויירצחו. איננו יודעים מי נתן את האות להתקוממות; מכל מקום, אנשי האס־אס נרגמו באבנים מתוך שורותיהם של אנשי הזונדרקומנדו שנבחרו לגירוש. אחרים התנפלו עליהם מצוידים בסכינים, בפטישים ובמוטות ברזל, והיו אף שתקפו את הגרמנים בידיים ריקות. הרימונים נותרו ללא שימוש, משום שהמרד פרץ מוקדם מן המתוכנן ולא הייתה שהות להוציא אותם מן המחבוא בתא גזים 4.
השומרים הופתעו לחלוטין. כמה מהם נפצעו, אך הם התעשתו במהירות, התחמקו מהאבנים, נסוגו לעבר הגדר ומאחוריה החלו לירות ללא אבחנה לעבר האסירים. שני אנשי אס־אס הצליחו להגיע לרחוב ההיקפי של המחנה, תפסו שני זוגות אופניים שנשענו על גדר ההסוואה, ורכבו במהירות לעבר מרכז המחנה כדי להזעיק תגבורת.
כעת התחולל האירוע שהפך להיות סמלו של המרד באושוויץ: האסירים הציתו את תא גזים 4. מזרוני הקש היו חומר הבעירה הראשוני, ומשם התפשטה האש במהירות לקורות העץ שתמכו בגג. תוך מספר דקות בער הגג במספר מקומות, להבות פרצו ממנו ועשן היתמר השמימה. פלוגת מכבי האש שהגיעה מהמחנה הראשי לא הצליחה להשתלט על השריפה. ארובה אחת קרסה. ענני עשן עלו מכל צידי תא הגזים, שהתמוטט כמגדל קלפים. רק אז השתרר שקט, והאש הלכה ודעכה. תא גזים 4 יצא מכלל פעולה, ולא שוקם עד להפסקת הרצח במחנה והריסת יתר תאי הגזים.
כעבור חמש דקות החלה האזעקה של המחנה ליילל. תוך זמן קצר הגיעו לתאי גזים 4 ו־5 כמה משאיות, ומתוכן זינקו כמה מאות אנשי אס־אס חבושים בקסדות ולבושים באפודי מגן. הם תפסו עמדות מסביב לחצר, הציבו מכונות ירייה ופתחו באש פראית ללא אבחנה. האסירים המבוהלים רצו לכל עבר בניסיון למצוא מחסה; חלקם התחבאו בתא גזים 5. עשרות נהרגו בשטח שבין שני תאי הגזים; איש לא הצליח לברוח.
חופש קצר מאוד
אנשי הזונדרקומנדו בתאי גזים 2 ו־3 ידעו שעומד להתחולל מרד בתאי גזים 4 ו־5, אך כמו חבריהם שם, הם הופתעו מהמִפקד שנערך בשעה מוקדמת בהרבה מן הרגיל, ואשר הוביל לפרוץ המרד בפועל. על רקע זה יש להבין את הבלבול שאחז בהם ואת החלטתם של אנשי תא גזים 3 שלא למרוד, מתוך הנחה – סבירה בהחלט באותן נסיבות – שכל שישיגו יהיה חיסול מיידי והמוני בידי הגרמנים. האפשרות לברוח התבססה על פעולה מתואמת ורחבת היקף, אם לא של כל האסירים – הרי שלפחות של כל אנשי הזונדרקומנדו. ברגע שבו האסירים בתאי גזים 4 ו־5 נאלצו למרוד לבדם, בשל הקדמת המפקד, לא היו סיכויים של ממש להצלחת הבריחה. וכאשר בודדו הגרמנים את הזונדרקומנדו בתא גזים 2 מאלו שבתא גזים 3, דקות אחרי פרוץ המרד בשני תאי הגזים האחרים, הסיכויים הקלושים הפכו לאפסיים.
הזונדרקומנדו בתא גזים 2 חשבו אחרת. הם סברו שהעשן מתא גזים 4 הוא הסימן למרד הכולל, וחששו שהגרמנים יהרגו כעת גם אותם. לכן החליטו לברוח, אף שהסמטה בין שני תאי הגזים הייתה מלאה בגרמנים. הם הוציאו ממקומות המחבוא את שלושת רימוני היד ואת הנשק הקר שהכינו במשך חודשים ארוכים, וחתכו בעזרת צבתות בשלושה מקומות את גדרות התיל. אנשי אס־אס הקיפו אותם, ולפתע זרק מישהו רימון יד על הגרמנים הנדהמים. איש אס־אס אחד הושלך חי לתוך התנור, ואחד מחבריו הוכה למוות.
האסירים ניצלו את ההפתעה והחלו לברוח דרך הפרצות בגדר התיל. במקורות היהודיים לא נאמר מה היה מספרם; מקור גרמני נוקב במספר 80. ואולם, במקום לברוח לצפון־מזרח, לעבר נהר הסוֹלָה כפי שתוכנן במקור, הם החלו לנוס לדרום־מערב, לעבר הכפר רַיְיסְקוֹ, שם היה מחנה־משנה של אושוויץ. ייתכן שהם טעו, אך אפשר גם שקיוו כי יצליחו להגיע ליער ואולי אף לכפר עצמו, ולהיעזר בפרטיזנים בהתאם לתוכנית של מרד אוגוסט.
רובם המכריע של האסירים טעמו את טעמו של החופש לזמן קצר בלבד, לכל היותר שעות בודדות. מעגלי האבטחה של אושוויץ נכנסו מיד לפעולה. תגבורת הוזעקה מהעיר קטוביץ והבורחים נלכדו עד מהרה באסם בכפר שבו מצאו מחסה. הגרמנים העלו באש את האסם, והדבר אילץ את האסירים לצאת ממנו. הם ניסו להילחם בגרמנים בכל האמצעים שהיו בידיהם, אך עד מהרה נטבחו באש מכונות הירייה והנשק האוטומטי שבידי רודפיהם.
בימים הבאים ביצעו הגרמנים חקירות נמרצות כדי לגלות מי ארגן את המרד, ובעיקר – כיצד הגיע לידי המורדים אבק השריפה, ששרידיו נמצאו בין הריסות תא גזים 4. הם הצליחו לעלות על עקבותיהן של ארבע הבנות שהבריחו את חומר הנפץ, עינו אותן בצורה מזוויעה – אך הן לא גילו דבר והגרמנים לא הצליחו לחשוף את שמות מנהיגי המחתרת. הארבע נרצחו בינואר 1945 במחנה אושוויץ 1.
ב־24 השעות של ההתקוממות ואחריה נהרגו 452 אנשי זונדרקומנדו: 280 בתאי הגזים 4 ו־5, עוד 171 מתא גזים 3, ואחד מתא גזים 2 – פי 1.5 ממספר אלו שאמורים היו להירצח. "אבל", אמר בצדק הניצול והעד החשוב פיליפ מילר, "450 איש אלו לחמו באומץ ומתו בכבוד, לאחר שסירבו להיכנע לגורלם. הם היו מוכנים להגן על חייהם עד נשימתם האחרונה, אירוע ייחודי בהיסטוריה של אושוויץ". תא גזים אחד נהרס ויצא מכלל פעולה, שלושה אנשי אס־אס נהרגו ואחרים נפצעו. גם אם כל תאי הגזים היו נהרסים, מזכיר מילר, הדבר לא היה עוצר את ההשמדה; הגרמנים היו עוברים לשרוף את הגופות בבורות.
ואילו הניצול ליאון כהן סיכם: "זה היה סופם ההרואי של קבוצת האסירים היהודים מיוון שעבדה בזונדרקומנדו בבירקנאו. הם, שנפלו תוך מאבק והעדיפו להיות לפידים בוערים מאשר ליפול בידי הגרמנים, גרמו להתפעלות גם של הרוצחים. בין האסירים שנותרו בחיים היו שלא רק התפעלו מהם, אלא גם קינאו בהם".
פרופ' גדעון גרייף הוא היסטוריון של תקופת השואה ומרצה בכיר בקרייה האקדמית אונו. איתמר לוין הוא עיתונאי, סופר וחוקר שואה. השניים חיברו את הספר "מרד באושוויץ: התקוממות הזונדרקומנדו בתאי הגזים, 7 באוקטובר 1944", בהוצאת ידיעות ספרים
