טנזניה היא גן עדן לחובבי הטבע. בדרך כלל נוסעים אליה כדי לבקר בפלאי הבריאה, בספארי ובשמורות הטבע, כדי להכיר את השבטים הנוודים או כדי לטפס על ההר הגבוה ביותר באפריקה – הקילימנג'רו המפורסם. אבל לא כולם יודעים שיש במדינה גם קהילה יהודית קטנה של "אנוסים תימנים", החיים בסתר בתוך הסוואנה האפריקנית, בין נופים של יערות וביצות ועדרי זברות ופילים.
טנזניה, השוכנת לחוף האוקיינוס ההודי, היא מהיפות והמגוונות שבארצות אפריקה. היא גובלת בקניה ובאוגנדה מצפון, ברואנדה וקונגו ממערב, ובזמביה ומוזמביק מדרום. בעיר ארושה בטנזניה חיה כיום קהילה של כמה עשרות משפחות, שמקורה בתימן, ביהודים אתיופים שהצטרפו לקהילה ובבני המקום המבקשים להתגייר.
ראשוני היהודים הגיעו מתימן לטנזניה בשנות השמונים של המאה ה־19, לאחר שחצו את מיצר עדן למזרח אפריקה. חלקם המשיכו דרומה, דרך אתיופיה וקניה, והתיישבו בטנזניה של היום. התופעה של הגירת יהודים תימנים התרחבה למקומות שונים באפריקה. הם עברו לג'יבוטי, סודן, אתיופיה, אריתריאה, עומאן, סומליה וטנזניה.
המניעים העיקריים להגירה היו כלכליים ופוליטיים, בעיקר עקב המעמד הנחות של יהודי תימן שהוגדרו כד'ימי, בני חסות. הם היו זכאים לחופש דת ולהגנה בתמורה להכרתם בעליונותם הפוליטית של המוסלמים. הוטל עליהם לשלם מס ג'יזיה – מס הגולגולת, והם היו כפופים ל"תנאי עומר" – חוקים ותקנות שמטרתם הייתה לסווג את היהודים כנחותים מהמוסלמים. באותה תקופה החלו גם מבצעי העלייה של יהודים תימנים לארץ ישראל, שמקורם במצב היהודים בתימן ובערגה לציון.
מלך כוזר באפריקה
התימנים שהגיעו לטנזניה החלו לחיות כיהודים נסתרים. הסיבות לאניסות היו שונות מתקופה לתקופה. בתחילה הם חששו שהמיסיונרים הגרמנים שפעלו באזור ינסו להמיר את דתם ולכן הסתירו את דתם. משנת 1967 הם חששו מהשלטון הקומוניסטי שפעל במדינה בתמיכת קובה ורוסיה, ושוב הסתירו את יהדותם. כיום הם חוששים מהרוב המוסלמי במדינה וחלקם עדיין ממשיכים להסתיר את יהדותם. נדמה שהתופעה של יהודים תימנים אנוסים איננה מוכרת בעולם היהודי.
יהודים רבים עזבו את המדינה בעקבות חוסר היציבות, השלטון הסוציאליסטי, רגשות אנטי־ישראליים והלאמת האדמות עם עצמאות טנזניה מבריטניה ב־1961. הנותרים נאלצו לחיות בסתר ולשמור את זהותם הדתית בסוד. צעירים רבים לא ידעו שהוריהם היו יהודים. כל מה שידעו הוא שהוריהם לא עבדו בשבת והיו צמחונים. זקני הקהילה מספרים שהיו יהודים תימנים שכדי לשמור על זהותם היהודית בסתר עברו לגור בקרב שבט המסאי, שם לא נרדפו והיו חופשיים לשמור על דתם ואמונתם. לוחמי המסאי מוכרים כשבט של נוודים עטופים בבדים אדומים עם עיטורי ראש צבעוניים.
כדי לאמת את הסיפור הזה פגשתי את אחד מראשי שבט המסאי, קשרינה קטסיקו, המשמש כראש השבט באזור טנגה ומוריגורו. הוא סיפר לי שלבני המסאי יש דת משלהם, והם מתפללים לאלוהי "הר סיני". הם עושים ברית מילה בגיל עשר על ידי מוהל מבני השבט, לא אוכלים בשר בחלב ולא שותים דם. בני השבט מודעים לכך שעם ישראל קיבל תורה בסיני, מאמינים שעם ישראל הוא העם הנבחר האמיתי וחשים קשר אליו. לכן כאשר יהודים ביקשו להתגורר בשבט ולהמשיך לשמור על אמונתם, הם התקבלו בסבר פנים יפות.
ראש השבט מאמין שהיהודים הם האחים של שבט המסאי. כעת הוא מגדיר עצמו בן נח, אבל מתעניין גם ביהדות. הוא מחפש את האמת הדתית וטוען בבטחה שאם יחליט לאמץ את הדת היהודית, בני השבט ילכו אחריו באש ובמים, מעין סיפור של "מלך כוזר" באפריקה של המאה ה־21.
בעת ביקורי במקום ביקשתי להיפגש עם כמה יהודים תימנים החיים כמוסלמים ומסתירים את יהדותם, אבל לא הצלחתי במשימה זו. דיברתי טלפונית עם איש עסקים תימני שלא היה מוכן להיפגש עמי, אבל סיפר לי שיש בטנזניה לא מעט אנשי עסקים תימנים שחוששים שהמסחר שלהם ייפגע אם יגלו את מוצאם ואמונתם. בסיום השיחה הוא אמר לי: "דע לך שלמרות שאני חי כמוסלמי, אני מאמין בליבי בא־לוהי ישראל ובירושלים".
צעדה בגיל שבע
ראש הקהילה והרוח החיה של היהדות בארושה הוא עורך הדין יהודה קהלני־שרעבי, נצר ליהודים תימנים. יהודה מתהלך עם כיפה וציצית ברחובות העיר. הוא מצטט פתגמים תימניים ודברי חכמה של אביו וסבו, המהווים עבורו דמויות מופת ללימוד והזדהות. אביו של יהודה יצק בלבו את אהבת היהדות ואת הגאווה התימנית. הוא לימד אותו לקרוא בעברית, את הטעמים התימניים ואת מסורת ומנהגי העדה, והם חקוקים בליבו. יהודה מספר שאם לא היה לומד כנדרש, אביו וסבו לא חסכו את שבטם ממנו. הסבא היה נשוי לארבע נשים כמנהג התימנים, אביו לשתיים, ואילו יהודה כבר נשוי לאישה אחת. סבו ואביו היו שוחטים לביתם, וידעו כיצד לנקר את הבשר. יהודה זוכר היטב שכאשר אביו וסבו היו יוצאים למסעות מסחר במדינה, הם הקפידו תמיד לעצור בשבת ומעולם לא לגעת באוכל לא כשר.
הסיפור הבא ממחיש יותר מכול את הערגה והחיבור של יוצאי תימן בטנזניה למולדתם: כשהיה ילד בן שבע, מספר יהודה, הוא עזב את ביתו והחל בתמימות לצעוד לתימן, זאת לאחר ששמע מאביו וסבו שתימן היא ארץ של בתי כנסיות שבה הילדים לומדים תורה. במשך כמה ימים הוא צעד בעקבות החלום, עד ששוטרים מצאו ילד קטן שהלך לאיבוד והחזירו אותו לחיק משפחתו. יהודה חי את יהדותו בגלוי, אבל הוא מודע לכך שיש עוד רבים כמותו שהיגרו למדינות אחרות, התבוללו או שעדיין מפחדים לצאת מהמחבוא.
המנהגים התימניים נשמרים כיום בקפידה בקהילה היהודית בארושה, אף שלא כל חברי הקהילה הם ממוצא תימני. בני הקהילה נוהגים לחלוץ מנעלים בכניסה לבית הכנסת ולשבת על שטיחים בעת התפילה. מובן שהתפילה וקריאת התורה הן בהגייה וניגון תימני. במשך הביקור זכיתי שבני הקהילה קראו לי בתואר מורי, כמנהג התימנים. בבית הכנסת שבנה יהודה בחצר ביתו מתקיימות תפילות מדי יום, שחרית וערבית, וכמובן בשבתות וחגים. בביקורי בארושה זכיתי להיות שותף לחנוכת בית כנסת ובית מדרש על שם החכם והמשורר של יהדות תימן, רבי שלום שבזי.
ישראלים רבים פוקדים את ביתו וקהילתו של יהודה קהלני כדי להתארח בשבת ולהתבשם מריחה של הקהילה המיוחדת. יהודה פותח את ביתו כאוהלו של אברהם אבינו, מקבל את אורחיו בסבר פנים יפות ומלמד אותם את אורחותיה של יהדות תימן.
