קשה מאוד לסמן את תחילתם של דברים. לא פעם אנו נשאלים "מתי זה התחיל", ואנו מנסים להגדיר לעצמנו בחטף את הנקודה שאכן מסמנת את ההתחלה. הקושי חל על רוב המגוון של פרטי חיינו – מתי התחילה אהבה מסוימת, מתי התבגרנו, מתי השתלטה על ביתנו דווקא אווירה כזאת או אחרת. נתקשה אפילו בשאלה תמימה כמו מתי באמת מתחיל החורף.
פתיחת חומש בראשית רצופה כמה התחלות יסודיות ביותר. אחת מהן היא ראשית הקיום והעולם, וגם כאן התורה גונזת את ההכרעה הברורה. האם "הכול" נוצר יחד, ורק אחר כך נעשו החלוקות הפנימיות? האם ספירת הזמנים המוכרת לנו התחילה בכלל בראשית הדברים?
התחלה יסודית שנייה היא הופעת אברהם אבינו בעולם. מדרשים שונים משלימים בעבורנו פרטים רבים על אישיותו ופועלו של אברהם בטרם מדווחת עליהם התורה עצמה. אבל בפשט הכתובים אברהם נולד לתרח, ומאז כל העיסוק האנושי והאמוני עובר מהפך. אך מתי התחיל המהפך – אין לדעת. אפילו מסעו של אברהם לכנען מתחיל לפחות פעמיים: פעם אחת כמלווה לתרח, ופעם שנייה בקיום מצוות ה' בפרשת לך לך.
נדמה לי שהופעת האמונה ועבודת השם בעולם נחזית להיות יסוד שאין לו ראשית מוכרזת, בדומה ליצירת העולם עצמו. העולם נברא על פי רצון השם, ללא הנמקה והכרזה. המאמין הראשון מתחיל בפעולתו ברגעים מצטברים שונים, כל פעם לכאורה מחדש, וללא הסבר מפורש מוקדם.
עושי הנפשות
גם אם נקודת הראשית של האמונה בבורא ושל עבודת השם אינה מסומנת, הרי אווירת החידוש עצמה בולטת. כפי שפרשת בראשית חוגגת את יצירת היש מהאין, כך פרשתנו מנגנת את החידוש ההכרתי. נציין למשל מספר מילים ומושגים אשר נולדים כאן.
"וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (טו, ו). אפשר לפרש את הפועל "והאמין" כמכוון לנאמנות או לאמון בדברים. אבל מעבר לכך יש כאן חידוש לשוני, וממילא מושגי, ביחס לאדם המאמין בשם. כאן מוכרזת האפשרות להאמין, בלא שאנו מדווחים על תחילתה המפורשת. האדם כיצור מאמין הוא החידוש הגדול.
אגב, בהפטרה לפרשתנו, מספר ישעיהו, מכונה אברהם "אוהב", וכך במקביל לאמונה בשם מוזכרת אהבת השם. אף המילה "צדקה" מחדשת עולם מחויבות שלם ביחס לצרכים ולרצונות של זולתנו. והנה חידוש נוסף מכיוון אחר לגמרי: "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי" (יד, יג). הנה לנו האפשרות של אדם להפוך לפליט, למי שניצל מאסון וממלחמה אבל גם למי שאיבד את מולדתו ואת ביתו.
תופעת הפליטות מלווה את ההיסטוריה האנושית באופן מגוון ובולט. וכשאברהם פועל כדי לשחרר את לוט אנו מוצאים הופעה של שם מקום מפתיע מאוד: "וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק" (יד, טו). לטעמי, שם המקום "חובה" אינו מקרי: אברהם אבינו חש חובה ערכית ומשפחתית להציל את לוט, ושם המקום הנוגע בדבר מושפע מכך. החידוש כאן הוא גדול: סיכון חיי אדם כדי למלא את חובתו.
דוגמה נוספת היא הביטוי לעשות נפש, "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (יב, ה). רש"י מפרש שאברהם ושרה גיירו אנשים ונשים ובכך "כאילו עשאום". כאן מתבטאת התפיסה שאדם אינו "נעשה" פעם אחת בחיים, אלא שתהליכים העוברים על מוחו הגמיש ועל תודעתו המתפתחת מסוגלים להמשיך את עשייתו הפנימית. כל אלה מילים המנצנצות בפרשה ומבטאות יצירת עולם עברי חדש.
פרידה זמנית
אף היחסים בין אברהם ללוט עוברים תהליך מורכב. יש לשער שמבחינת לוט, נוכחותו של דודו מאתגרת מאוד. יצוין שלאורך פסוקים רבים אין אנו שומעים את לוט מדבר, ואף בהיפרדות ביניהם לא נשמע קולו: "וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן" (יג, יא). לוט מדבר מפורשות רק בפרשת וירא, כאשר הוא מקבל את המלאכים בסדום (יט, ב).
הפרידה בין אברהם ללוט מתוארת בפרשתנו בפסוק מורכב, אשר לכאורה חוזר פעמיים על אותה עובדה: "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו" (יג, ו). האם הארץ עצמה הייתה "קטנה" עליהם? האם הרכוש הרב כשלעצמו הוא המפריד בין אנשים קרובים? דומני שיש סיבה נוספת לחזרת המילה "יחדו" פעמיים באותו פסוק. הדבר שולח אותנו לדו־שיח בין אברהם ליצחק בדרך לעקדה. שם הצירוף החזק "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" מופיע גם לפני השאלה המזעזעת של יצחק "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" וגם אחריה (כב, ו-ח). בין אברהם ליצחק ההליכה המשותפת בכל המובנים אינה מותנית בדבר, אפילו לא בתובנה הרת הגורל אשר לפיה אולי יצחק הוא השה המיועד לעולה.
מנגד, ביחסים בפרשתנו בין אברהם ללוט היחד הקיומי אינו יכול להמשיך בגלל היחסים בין הרועים, בגלל מגבלות המרעה או עקב העושר כגורם אפשרי לפרידה. התנתקות זאת היא חלקית, ואינה מונעת, כאמור לעיל, מאברהם לסכן את עצמו ולצאת להצלת אחיינו.
גם היחסים האנושיים סביב אברהם אבינו (שרה, הגר, יצחק, ישמעאל, לוט) מבטאים מורכבות אשר לא הכרנו עד כה בין דמויות אחרות בחומש בראשית. אברהם מחדש בעולם את האמונה בשם, את המושגים הערכיים הנובעים מכך, ואת הרבדים העמוקים בנפש האדם. ללמדנו שתהליך האמונה נמשך ורלוונטי לכל פרקי ההתנהגות האנושית.
מירון ח' איזקסון הוא משורר, סופר ופרופסור לספרות באוניברסיטת בר־אילן
