דרך המלך: הגיע הזמן להשיב את הנתיב שנדחק החוצה מהמשוואה

"אבל יש גם פלוגה שהיא רק של גברים", אמר השר לרב הכועס, בפגישה שנכחתי בה לפני שנה ושעסקה בשינויים שעברה אחת היחידות בצה"ל. השינויים כללו הכנסת לוחמות לחלק מהגדודים, ויצרו קונפליקט לבני הישיבות ששירתו שם (ולרבניהם). "לא הודרתם ולא הורחקתם. תלמידיכם יכולים לשרת בפלוגה הנפרדת. מה הבעיה?", טען השר. "הפכתם אותנו לבעלי צרכים מיוחדים", הייתה תשובתו־זעקתו של הרב. "הכנסתם את הבנות והפכתם אותנו לבעלי צרכים מיוחדים".

הפגישה הזו הולכת איתי פחות בגלל שאלת המגדר בצה"ל, ויותר בגלל האמירה "הפכתם אותנו לבעלי צרכים מיוחדים", שמשקפת בעיניי את ליבתם של מאבקים חברתיים רבים. הקושי איננו טמון רק במציאת פתרונות – במקרה הזה לשאלת העירוב בין חיילים לחיילות – אלא בתזוזה לשוליים. זהו קושי בעקבות השינוי בהגדרת ה"דיפולט", בשאלה מהי דרך המלך, מהו מרכז ומהי פריפריה, מה נורמלי ומה חריג.

מסיבה זו, למשל, חשוב לארגונים חרד"ליים להגדיר מהי משפחה נורמלית (איש, אישה ושלושה ילדים) או אישה נורמלית (אימא, קודם כול אימא ובעיקר אימא). לכן יש שיוצאים נגד ארגונים כמו "כנפיים של קרמבו" שמשלבים ילדים בעלי צרכים מיוחדים, מתוך חרדה שמא מנסים חלילה להפוך את בעלי הצרכים המיוחדים לנורמליים, ובכך לטשטש את אידיאת האדם הבריא והשלם בכל נימי גופו ונפשו. ההתנגדות איננה נובעת מחוסר יכולת למצוא "פתרונות" לנשים שמבקשות לממש את כישרונותיהן, או למי שלא הצליח, לא יכול או לא רוצה להקים משפחה "נורמלית", או למי שמבקשים לזכות בהנגשה. ההתנגדות יושבת על השאלה מהו המרכז ומהם השוליים, מה נורמלי ומה חריג.

החיים עצמם

בספרו החדש "ישראל השלישית", על ממלכתיות ומסורתיות ועל מסורתיות כממלכתיות, עושה הרב שי פירון מהלך דומה בהקשר הדתי. לטענתו, המושמעת מפי אדם הלכתי שבחר בחיי תורה, המסורתיות היא דרך המלך היהודית. היא היהדות המקורית הפרה־מודרנית, שממנה, בתגובה לאתגרי המודרנה, פרשו הרפורמים מתוך רצון להתאימה לערכי הנאורות, פרשו האורתודוקסים והפכו לשבט מובחן שתורתו הסתגרותו, ופרשו גם החילונים.

כלומר, לא רק שבדומה להיסטוריון פרופ' יעקב כץ וממשיכיו, פירון מסכים ש"טענתם של האורתודוקסים שאין הם אלא מגיני היהדות האמיתית עתיקת היומין היא בדיה"; לא רק שהוא יוצא נגד התפיסה הדתית המקובלת, שרואה במסורתיות אופציית ביניים, הפוסחת על שני הסעיפים בין הלכתיות לחילוניות, ובמקום זאת הוא רואה אותה כתפיסת עולם יציבה ולכתחילאית; הוא אף מוסיף והולך צעד נוסף קדימה. בעיניו המסורתיות היא הזרם המרכזי, או העל־זרם, ואילו הדתיות והחילוניות הן החריגות. המסורתיות בעיניו היא "המופע הבסיסי של היהדות"; היהדות הנורמלית.

התפיסה הזו מספקת הסבר מפרגן לשאלה הידועה מדוע לא נמנה "השבט המסורתי" עם "ארבעת השבטים" בנאומו של הנשיא ריבלין. לתפיסתו של פירון אין שבט מסורתי, אך לא משום שהמסורתיים מופלים ושקופים בסדר היהודי המודרני החדש, אלא כי המסורתיות היא אנטי־שבטיות וכל כולה התנגדות לכיתתיות היהודית. או בלשונו: "החברות בקהילה המסורתית לא דורשת התנתקות מהיכולת שלך להיות חבר של כבוד באחד השבטים האחרים. המסורתיות היא ארגון גג של אנשים שרכשו יכולת ריקוד חופשית".

התפיסה הזו מסבירה גם כיצד חברי כנסת ופעילים חברתיים חרדים ודתיים הם ממובילי השדולה המסורתית בכנסת. כששאלתי אחד מהם כיצד ייתכן שהוא, כאדם הלכתי מאוד, מגדיר עצמו כמסורתי, הוא השיב: "ההלכה היא אורגן של המסורת". שוב אותה תפיסה – המרכז הוא המסורת. קיום מדוקדק של ההלכה הוא אחת האופציות לחיי מסורת. זו אופציה מוערכת, אולי אפילו אידיאלית, אבל לא אופציה יחידה ובוודאי שאיננה חולשת על כל המרחב.

חשוב להעיר: ישנם מסורתיים לא מעטים שלא יזדהו עם העמדה הזו. הם יבקשו להעמיד לרשות המסורתיות תשתיות ארגוניות, כלכליות וחינוכיות, כפי שעומדות לרשות שאר השבטים. השאלה היא האם הם עושים זאת מתוך הבנה שבלי תשתית כזו יהיה קשה מאוד, ואולי בלתי אפשרי, להתקיים בג'ונגל הישראלי, ושהיעדרה הופך אותם לשקופים וחלשים יותר, או משום שהם רואים עצמם כעוד שבט ישראלי ולא כ"על שבט" וכיהדות "הנורמלית", כפי שמציע פירון.

אז מהי המסורתיות הזו, שנטען כי היא היא היהדות? על פי פירון, זוהי יהדות שעומדת על שלוש רגליים: המסירה, המסר והמוסר. המסירה עניינה ראיית הקיום האישי והלאומי כרצף אחד עם הדורות הקודמים. המסר עניינו זיקוק והתרכזות בתמצית, שמגדירה מהו העיקר ומה טפל, מה חיוני והכרחי ומה טוב ומועיל אך לא הכרחי באותה מידה. והמוסר עניינו הוא הגבול המסמן את הכיוון הכללי הראוי, מבלי לשלול מהיחיד את היכולת לבטא את עצמיותו.

פירון מאפיין את המסורתיות כשמרנית אך לא אורתודוקסית – כלומר, נאמנה למסורת לא כי זו "הדרך הנכונה", כפי שעולה מהמונח אורתודוקסיה, אלא בגלל ספקנות וזהירות ביחס לחידושים. המסורתיות מתונה ופתוחה במובן שהיא קובעת שורה של מוסכמות, מנהגים וריטואלים כציר החיים המשותפים, אך ניטרלית ואף ליברלית ביחס לבחירה האישית של כל אינדיבידואל. מה שהליברליזם מתיימר לעשות בחיי מדינה – קביעת מסגרת וכללי משחק תוך ניטרליות לבחירות האישיות – עושה המסורתיות בחיי המשפחה. הפרט נקרא לכבד ימי מועד וכללי התנהגות מסוימים, ובכל היתר ניתן לו מרחב בחירה.

לדבריו, המסורתיות מבכרת להעמיד במרכז את החיים עצמם, על פני אידאולוגיות נוקשות. היא מותחת את גבולות ההכלה עד לקצה ואינה מוּנעת מחרדה וחששות, ולפיכך ממעטת להשתמש בתקנות וגזירות. כל מאפיין שכזה מגובה בספר בשלל דוגמאות מספרות השו"ת, מכתבי רבנים וסיפורים מחיי הקהילות השונות, המזרחיות בעיקרן.

תומכי לחימה

משלל סיבות, סוציולוגיות וגם אמוניות ואידאולוגיות, אינני מסורתית אלא דתייה. שאלת "הדרך הנכונה" מרכזית לי, והחתירה למימוש חלומות ענקיים ואוטופיים חשובה לי. עם זאת, אני עוקבת בעניין ובתמיכה אחר המהפכה התפיסתית שמציע פירון ביחסי הלכה ומסורת, שלמענה פועלים חלק מאנשי וארגוני המסורתיות.

אני רואה גם את הקשר התיאולוגי העמוק בין המסורתיות לציונות. שהרי גם מי שמאמין שאין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, צריך לחשוב על משמעות תחילתה של המימרה החז"לית הזו: "משעה שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". האם לא מובן מאליו שמשעה שחזרנו לחיים לאומיים מלאים, יש לו מעבר לאותן ארבע אמות?

לכשעצמי, אינני בטוחה שאני מזדהה עם הרצון למזג את המסורתיות עם הממלכתיות ולהחזיר את עטרת היהדות הפרה־מודרנית ליושנה. אבל כן ברור לי מדוע טוען פירון שעל מנת לעשות כן, המסורתיות לא יכולה להמשיך להיות מזוהה באופן מוחלט כל כך עם המזרחיות. גם בארצות אשכנז, שבהן חיו כ־90 אחוזים מבני העם היהודי לפני השואה, זו הייתה דרך המלך של רוב מניינו ובניינו של העם היהודי. למעשה גם כיום, אשכנזים רבים נוהגים בעצם כמסורתיים.

בין שלל הנתונים המעניינים שמביא פירון כהוכחה לכך, בהם מיעוט העיסוק במידות ושיעורים והיעדרם המוחלט של המונח "כהלכתו" מכותרי ספרי ההלכה בעבר, מסתתר נתון דמוגרפי מרתק. מבין בוגרי החמ"ד שמעל גיל 50, כמחצית מגדירים עצמם כיום כחילונים, בעוד שמבין בני 30־50 – רק שליש מגדירים עצמם כך. אז ייתכן שהחינוך הדתי השתפר באופן ניכר, אבל אפשר גם להניח שיש כיום הרבה מאוד דתיים אשכנזים שחיים על רצף של פרקטיקות דתיות, ובעצם אימצו את דרך החיים והתודעה המסורתית. כלומר, העטרה הולכת וחוזרת ליושנה, והמסורתיות שבה ותופסת את מעמדה כדרך המלך ומהווה בעצם את הגילום של יהדות ישראלית.

אלא שכאן מגיע מוקש משמעותי. בהנחה שראיית המסורתיות כדרך המלך היהודית דורשת להפסיק לזהות בינה ובין הקהילות המזרחיות דווקא, הרי שיש בכך גזל של נכס תרבותי ייחודי מצאצאי העולים מארצות ערב. יש משהו לא הוגן בניתוק הזיהוי של המסורתיות עם מי שנשא אותה והיה נאמן לה גם כשהזהות הזו לא הייתה אופנתית אלא מודרת ומושפלת. רצונם של אשכנזים, שהיו בשר מבשרו של השבט הציוני־דתי וזכו לכל הפריווילגיות שהוא מעניק, להבין את עצמם מחדש, מעורר חשש מובן בקרב מזרחיים שרואים במהפכת המסורתיות חלק מתיקון מנגנוני האפליה הסמויים והגלויים כלפיהם.

זהו דיון סוער וטעון, שמזכיר את הדיון הפמיניסטי ביחס לגברים שמבקשים להשתתף ואפילו להוביל חלק מהמהפכה הפמיניסטית. בשני המקרים נראה לי שהפתרון טמון בענווה, עדינות וזהירות; בהבנה שההובלה של התהליך החברתי חייבת להיות בידי מי שהמסורתיות היא חוויית חייו, המציאות שלתוכה גדל ושאת מחיריה שילם. ואילו אחרים, אוהדים ומזדהים ככל שיהיו, הם "תומכי לחימה".

מהפכת המסורתיות היא בעיניי שלב משמעותי ביצירת יהדות ישראלית, שעשויה להפוך את היהדות לגורם מלכד במקום גורם משסע בחברה הישראלית. כאמור, אני עצמי אינני מסורתית אבל אני בעלת ברית, תומכת לחימה ובעיקר שותפה לתקווה ולאמונה כי בהפיכת האופציה המסורתית למוערכת ולכתחילה, טמונה ברכה גדולה לחברה הישראלית כולה.