"בגין הוא ראש הממשלה הנפקד הנוכח ביותר בשיח הישראלי", קובע הרצל מקוב, ראש מרכז מורשת מנחם בגין בירושלים. "כשמדברים על צדק חברתי, חוזרים לבגין. סביב נושאים משפטיים, חוזרים לבגין. כך גם סביב השיח על התקיפה באיראן או כשמדברים על שלום. תמיד יהיו אלה שיתקפו ויגידו 'בגין מתהפך בקברו', ואלה שיטענו מהצד השני ש'לכך התכוון בגין'. מזכירים אותו ח"כים מכל המפלגות – ממשה כחלון בזמנו ועד עמיר פרץ, ואפילו מרצ באחד הקמפיינים, וכמובן שבליכוד מצטטים אותו כל העת. אז אמנם בגין הוא שחקן חזק בזכות עצמו ואנחנו לא יכולים לקחת את כל הקרדיט על ההנצחה שלו, אבל אני יכול לומר בצניעות אומר שאנחנו מנגישים את הדברים שלו לציבור ומעלים את זכרו עוד ועוד, אז כנראה שיש גם לנו תרומה לעניין".
מרכז מורשת מנחם בגין שוכן בכתף הינום, הצופה אל הר ציון וחומות העיר העתיקה של ירושלים, וכולל מוזיאון, ארכיון, ספרייה ומכון מחקר. הוא נפתח לציבור בשנת 2004, בהתאם לחוק שעבר בכנסת ב־1998. ומנציח את זכרו של אחד המנהיגים הבולטים של העם היהודי במאה ה־20, שהיה מפקד האצ"ל, מנהיג האופוזיציה בכנסת וראש ממשלת ישראל. במקום מתקיימות באופן סדיר פעילויות הנצחה, מחקר, חינוך והסברה הקשורות בפועלו של בגין, ותצוגה קבועה מגוללת את קורות חייו ומורשתו, המסופרים בחלקם בקולו. המבנה המפואר, השוכן במיקום יוקרתי ויוצא דופן, נבנה כולו מתרומות הציבור.
אחת ההחלטות הגורליות שקיבל בגין בתקופתו כראש ממשלה הייתה הפצצת הכור הגרעיני בעיראק, ביוני 1981. במלאות ארבעים שנה לאותה החלטה, החליטו במרכז בגין להוציא לאור מחדש קובץ מאמרים שפרסמו בעבר על אותה הפצצה. מקוב, ששירת בחיל האוויר באותם ימים ונטל חלק במבצע, מתאר את תהליך קבלת ההחלטות בהובלת בגין לקראת אותה פעולה: "ראש הממשלה לא הציג בפני השרים את השאלה המעשית 'כיצד נפעל', אלא קודם את השאלה הערכית 'האם ראוי לפעול להשמדת הכור'. מנהיגותו של בגין הייתה מונעת מתוך ערכים, ולכל הכרעה התלווה הסבר עם משמעות שמצדיק את הדרך.
"ההחלטה לתקוף התקבלה אחרי שמאמצים דיפלומטיים באמצעות ארה"ב וצרפת, שהייתה הספקית של הכור, עלו בתוהו. גם פעולות אחרות לא הביאו לתוצאות רצויות. אחרי שנמסר מאנשי המוסד לראש הממשלה שאין בידם עוד לעכב את פעילות הכור, הוחלט לבצע את הפעולה. כל הסוכנויות והגורמים הרלוונטיים שותפו, ובשל חשיבות ההחלטה ראש הממשלה לא הסתפק ברוב רגיל אלא חתר להשיג קונצנזוס רחב ככל האפשר. אלוף במיל' עמוס ידלין, שהיה גם מטייסי הקרב שנטלו חלק בפעולה, אמר שהגיבור האמיתי של המבצע הוא האיש שקיבל את ההחלטה ההיסטורית: ראש הממשלה מנחם בגין".
אנוסים באקדמיה
מקוב (65), מתגורר עם אשתו אורנה בכפר־אדומים, שהוא בין מייסדיו. שלוש מתוך ארבע בנותיו מתגוררות אף הן במקום. הוא גדל בסביבה ימנית שורשית – מושב נחלת ז'בוטינסקי, המושב הראשון של תנועת בית"ר בארץ ישראל, שהתמזג במהלך השנים אל תוך בנימינה. "הכרתי את בגין מנעוריי", מספר מקוב. "אני זוכר היטב שכילד הייתי מלצר בבר־מצווה של בן השכנים, והוא ישב בשולחן שלי. אני זוכר אותו כאיש מאוד חם, שהיה מחבק ומנשק את הילדים. זה היה מאוד מרשים. הוא היה גם אירופי מאוד, נהג לנשק את ידן של נשים שפגש. כילדים אהבנו מאוד את החום האנושי והיחס שלו לכל אדם, בלי קשר למעמדו".
הזדמנות נוספת להתרשם ממנהיג המחנה הלאומי נקרתה בפני מקוב כנער, כאשר נכח בהרצאה שנשא בגין בתל־אביב. "הוא דיבר על המצב הגלובלי ועל יחסי ארה"ב, רוסיה וסין. אני זוכר שההרצאה הייתה עמוקה, ובגין תיאר את השינויים בעולם. אלה היו 45 דקות מרתקות, ואף שהייתי צעיר הן הותירו עליי רושם רב". אחרי שירות של שבע שנים בחיל האוויר חזר מקוב לעבוד בתנועת בית"ר. הוא הפך במהרה לראש ההנהגה הארצית ולאחר מכן לראש ההנהגה העולמית.
בשנת 1992, בהיותו בן 35 בלבד, נקרא מקוב ללשכת ראש הממשלה דאז יצחק שמיר, בעקבות המלצתו של יוסי אחימאיר שסיים אז את תפקידו כראש לשכתו של שמיר וחיפש מחליף. "שמיר שאל אותי מה אתה יודע לעשות, ועניתי לו בהומור שאני יודע לעשות הרבה דברים, אבל דבר אחד בטוח: אני יודע לעשות בנות, כיוון שיש לי ארבע כאלה. הוא שאל אותי שאלות נוספות, ואז העיר לי על הזקן – באותן שנים בעלי זקנים היו או דתיים או בוהמיינים. זו הייתה זכות גדולה ובית ספר בלתי רגיל", אומר מקוב על התקופה שבה עבד במחיצת שמיר, "הן מבחינת משרד ראש הממשלה והן מבחינת האיש".
בהמשך שימש מקוב כראש משלחת הסוכנות היהודית בקנדה, ובשובו ארצה עבד כראש מנהל השליחים בארגון. בשנת 1999 הפך לחבר בעמותה שהוקמה להנצחתו של בגין. "רוב האנשים בחדר היו מבוגרים ממני בשנים רבות, הם היו בעצם בגילו של בגין. יחיאל קדישאי וארי הורוביץ, שעמדו בראש, הציעו לי לנהל את הקמת המרכז. הרגשתי שזה האתגר של החיים שלי".
בעיני מקוב, למרכז שהוא עומד בראשו יש תפקיד רחב שחורג מהנצחתו של מנחם בגין. "כראש הנהגה של בית"ר חשתי שחסר מוסד עבור התנועה הלאומית הלא דתית. מאז הקמת המדינה לא קם שום מוסד חינוכי־תרבותי־אקדמי ששייך את עצמו לענף הזה מבחינה אידיאולוגית. לתנועת העבודה הייתה שליטה באקדמיה, ובמוסדות כמו בית ברל וסמינר הקיבוצים. לציונות הדתית אמנם לקח קצת יותר זמן להקים מוסדות, אבל היא משופעת במוסדות חינוך ותרבות. מכל מיני סיבות, התנועה הלאומית הלא דתית מעולם לא הקימה מוסדות שכאלה. מרכז בגין הוא המרכז הראשון שהוקם כבית יוצר לתרבות, למחקר ולחשיבה. גם הגופים שהוקמו בשנים האחרונות בימין הם ניאו־קונסרבטיביים, והרי שיטתו של בגין הייתה ימין כלכלי עם דגש על צדק חברתי".
אם כי מרכז בגין איננו כולל מכוני מחקר ומדיניות.
"כמוסד ממלכתי אנחנו לא יכולים לנסות ולהתערב בקביעת המדיניות בישראל, אבל לגבי מכון מחקר – מדובר בגוף יקר שהיה שואב מאיתנו את המשאבים. בתפיסה שלי הייתי צריך קודם כול את ההמונים, את הציבור הרחב, כדי ליצור תודעה ראשונית. שנית, קשה למצוא חוקרים מוכשרים אקדמית שגם יעסקו בתחום הזה של מנחם בגין או בתפיסות ימניות. במועצה הציבורית שלנו יש מקום לחמישה אקדמאים מתחומי החברה, הכלכלה, המשפט והרוח. כיוון שלא מצאתי כאלה שתומכים בתפיסותיו של בגין, אמרתי שלפחות אחפש כאלה שלא שונאים את בגין – והיה קשה מאוד למצוא גם חוקרים כאלה.
"חוקרים ימניים חיים לפעמים תחת הרגשה של אנוסים – הם לא יכולים להגיד שהם חוקרים את בגין. אחרי שאותם אקדמאים כבר קיבלו קביעות ותואר פרופסור הם כבר עברו סוציאליזציה לעולם האקדמי, וכנראה שלא יחליטו פתאום לחקור דווקא את בגין. כמו שבישיבות התיכוניות הציוניות לקח הרבה שנים עד שהצליחו להביא אנשי חינוך ורבנים בהשקפה שלהם, כך אצלנו יש עדיין מחסור באקדמאים שמתמחים במורשתו ובפועלו של בגין".
מה בעצם גרם למציאות שאתה מתאר, ומדוע מוסד כזה קם רק בשנות האלפיים?
"זו שאלה מסובכת. בעיקר לא היה כסף ואמצעים. המפלגות האחרות ישבו על עטיני השלטון, והמוסדות שלהם התבססו על תקציבי מדינה. אוניברסיטאות בר־אילן וחיפה הוקמו כהסכמים פוליטיים של אותן מפלגות. בנוסף, האופי של התנועה הוא אינדיווידואליסטי מאוד, ולא הבינו את החשיבות של מוסדות. ז'בוטינסקי היה כוח מניע רעיוני ופוליטי, וכך גם בגין. הכול הסתמך עליהם, אבל עם הסתלקותם הבינו שזה חסר לנו. בליכוד היו גם מי שחשבו שאין צורך בחוק הממלכתי להנצחת מורשתו של בגין. הם חשבו שאם יוציאו את הספרים של בגין זה יהיה מספיק. אלא שלא היה ברור מי יוציא את הספרים האלה, כיוון שההוצאות לא היו בעניין".
מקוב מספר שנשיא המדינה הקודם ראובן ריבלין אמר לו שכחבר כנסת תמך בחוק רבין להנצחתו של ראש הממשלה המנוח, בידיעה שלאחר מכן יהיה אפשר לחוקק חוק זהה לזכרו של בגין. כך אכן היה.
"בקרוב אנחנו מוציאים לאור את הספר הראשון על השקפתו של בגין", מספר מקוב בגאווה. "אנחנו עובדים על זה 15 שנה, כיוון שבגין לא כתב בצורה מסודרת, אלא בעיקר מאמרים שבועיים לעיתונים. סידרנו את דבריו לפי נושאים: ארץ ישראל, דמוקרטיה פרלמנטרית, זכויות אדם – כל יסודות ההשקפה של בגין".
כשמדברים על צדק חברתי, חוזרים לבגין. סביב נושאים משפטיים, חוזרים לבגין. תמיד יהיו אלה שיתקפו ויגידו 'בגין מתהפך בקברו', ואלה שיטענו ש'לכך התכוון בגין'
נוהרים לפרשת השבוע
במרכז בגין פועלים גם להעצמה של אומנות ותרבות שצומחת בשורות הימין הלאומי־ליברלי. במסגרת זו מוצגת שם תערוכת ציורים חדשה בשם "Make Art Not War", של האמן דוד רויטמן. רויטמן פיתח שיטה חדשנית לצייר באמצעות ירי על מכלי צבע, ובדרך זו הוא מתמודד עם הלם קרב שמלווה אותו משנות שירותו הצבאי, בין השאר במבצע חומת מגן.
"את התערוכה הזו לא היו מקבלים בכל מקום", אומר לי מקוב. "אנחנו מעלים אותה כאן כי אין בית אחר לאמנות ימנית. רויטמן צייר את בגין, את שמיר, את אלטלנה, והוא בוגר תנועת בית"ר מבריה"מ לשעבר. לצערי דמויות ציוניות מהימין נעדרות מההיסטוריה האומנותית הישראלית".
בשמאל מגיבים לטענות מהסוג הזה שהימין נמצא בשלטון אבל ממשיך לדבר כמו מיעוט.
"תבין, כשרוצים להביא לפאנל בטלוויזיה נציגי שמאל וימין, מביאים את אנשי שלום עכשיו וגוש אמונים. אבל רוב הציבור הלאומי הוא בכלל מסורתיים מצביעי ליכוד, לא אנשי גוש אמונים. נוח לשמאל להגיד 'הימנים הם דתיים, עדיף לנו לנהל שיח עם גבר שלובש דובון ועוזי כדי שהמיינסטרים לא יזדהה איתו'. בכירה בטלוויזיה הישראלית אמרה לי בעבר 'אתה הכי מסוכן כי אתה מדבר בשקט והיגיון, לא מתלהם".
הליכוד הנוכחי נתפס בעיניך כמפלגה של פוליטיקאים מתלהמים?
"הליכוד – כמו רוב המפלגות – השתנו מאוד בשנים האחרונות. הפוליטיקה יותר אישית־פרסונלית בגלל תרבות תקשורתית שבה אם אתה לא צועק אתה לא קיים".
מאז הקמת מרכז בגין ביקרו בו כשני מיליון איש, בהם תלמידי בתי ספר, כוחות הביטחון ותושבי ירושלים. מבחינת מקוב ואנשי המרכז, לא כל אירוע או פעילות המתקיימים בו חייבים להיות קשורים באופן ישיר לבגין, אלא "פעולות שהן ברוחו של בגין, כמו למשל חידוש חוג פרשת השבוע שהוא הנהיג כראש ממשלה. שיעורי פרשת השבוע הפכו לאחד הדגלים שלנו, ומגיע אליהם קהל מגוון: חרדים, דתיים וחילונים, מבוגרים וצעירים. בשנים הראשונות מיכה גודמן העביר את השיעור, ובהמשך פנינו למרצים נוספים. אז הוא לא היה מוכר, ובמידה מסוימת שיעורי פרשת השבוע שהוא העביר כאן סייעו לבנות אותו לדמות שהוא כיום". בין האישים שהעבירו שיעורי פרשת שבוע במרכז: הרבנים יעקב מדן, אביחי קצין וחיים נבון, מלכה פיוטרקובסקי, אסתי רוזנברג, דרור אידר ואחרים.
"לפני חוג פרשת השבוע הראשון חשבנו איזה אולם להקצות לאירוע", מספר מקוב. "התחלנו בבית המדרש שלנו, שמכיל שלושים מקומות, אבל אחרי שבועיים עברנו לחדר הרצאות עם תשעים מקומות, ומהר מאוד הגענו ל־300 אנשים ואפילו ל־500 שהגיעו מדי שבוע. הביקוש היה כל כך גדול, שהיינו משדרים את השיעור מהאודיטוריום ללובי כדי שאנשים יוכלו לצפות בו שם".
אירועי תרבות נוספים שהתקיימו בחסות מרכז בגין הם ערב עיבודים לשירי המחתרות באמפי שוני עם התזמורת הפילהרמונית של רעננה, תמיכה בהפקת קליפ של הזמר שאנן סטריט לטקסט של בגין, תמיכה בסרט על העלייה האתיופית ועוד. "התעשייה לא יצרה סרטים על העלייה האתיופית, וגם לא על חייו של בגין. להפך, יוצרים צעירים נתקלים בקרנות שלא יתמכו ביצירות מהסוג הזה. בעיניי זו זכות הקיום שלנו".
נראה שתנועת הנוער בית"ר ומצטמקת, ופחות מרכזית מבעבר.
"בית"ר תמיד הייתה קטנה, אך מאוד פעילה ואידיאולוגית. תמיד יכולת לשמוע אותה. אולי אפשר להגיד שהתנועה נמוגה במידה מסוימת. התרבות הפוליטית אמנם השתנתה, אך ההשקפה הלאומית־ליברלית של בגין, המאזנת בין זכויות אדם ופרט ומצד שני רואה את הקולקטיב כלאומי־יהודי, היא עדיין התשובה הנכונה לשאלות שמדינת ישראל מתמודדת איתן".
