משנת הרב זקס מאתגרת את היהדות הישראלית

מי שמאזין לתורותיו של הרב לורד יונתן זקס, שבימים אלה מלאה שנה לפטירתו, שומע הרמוניה, מניפה של רעיונות המתיישבים יפה מכל כיוון עם עיקרי תורתו. יש שיאמרו שזה הרמוני מדי, יפה מדי, יש שיאמרו שזה שמיימי, נבואי. בין כך ובין כך, המקשיב היטב לדבריו, רעיונותיו, ניתוחיו ודרשותיו, יבחין במורכבות מרתקת ועומק מפעים, ואף בחדשנות דתית.

כמו דרשן טוב היה הרב זקס נוהג לתבל את הרצאותיו בסיפורים. אחד החביבים עליו היה על הטיול לאילת שעשו הוא ורעייתו לפני שנים רבות. נהג המונית הבין שהם בריטים, וסיפר שבדיוק חזר מטיול באנגליה. "נו, ואהבת?", שאלו, והנהג ענה בהתלהבות: "הבניינים העתיקים מרשימים, הדשא ירוק כל כך, והאנשים כל כך מנומסים". וכאן עצר הנהג את שטף דיבורו, הצביע על הנוף המדברי הצחיח ואמר: "אבל זה, שלנו". "זה שלנו", חזר ואמר הרב זקס לקהלים בארץ ובחו"ל. על מי חשב באומרו "שלנו" – על ישראלים? על יהודים? ומהו ה"זה"?

בשורות הבאות אבקש לשרטט את התובנות המורכבות העולות מעמדתו של הרב זקס בשאלות הללו. אין חולק שאהבתו למדינת ישראל הייתה גדולה. השתאותו ממנה הייתה גלויה. פעמים רבות ניצב מול נשיאי עולם לדרוש בשלומה וטובתה. אלא שלדעתו, המשימה היהודית הגדולה שלפנינו מצריכה גם ישראל חזקה וגם זהות יהודית חזקה בתפוצות. חזונו היה הרבה מעבר למדינת ישראל, על הצלחותיה וכישלונותיה, הישגיה וחולשותיה. הוא ראה למרחוק ובגדול, וביקש לעורר אותנו לבחינה מחודשת של שאלת "היהדות היום לאן". למדינת ישראל מקום קריטי במתווה שהציע, אך כך גם ליהדות התפוצות.

בספרו "משבר וברית" – שלטעמי הוא מהטובים והחשובים בחיבוריו – סוקר הרב זקס ביד אמן של היסטוריון, פילוסוף, סוציולוג ותיאולוג, את מצב היהדות והיהודים ערב השואה וטרום הקמת המדינה, ולאחריה. קריאתו חדה וברורה: התשובה לשאלות מיהו העם היהודי ומה מקומה של ארץ ישראל ליהודים, השתנתה בעקבות השואה והקמת המדינה.

במאה ה־19, היהודים תלו תקוות לשחרור מגורל השונוּת. אך בעקבות השואה ונוראותיה הם התעוררו מהחלום שהאוניברסליות תיטיב עימם, ושהם יתקבלו במשפחת העמים כשווים בין שווים. השואה הנכיחה את הגורל היהודי המשותף שאין לברוח ממנו, והקמת מדינת ישראל חוללה מהפך בחיי היהודים. העם היהודי שב לתוך ההיסטוריה, ובדרכו נפקחו שאלות תיאולוגיות ישנות וחדשות. בעבור הרב זקס, המהדהדת ביותר היא שאלת הגלות והגאולה: מה מקומה של מדינת ישראל ברצף ההיסטורי, והאם מדינת ישראל שוללת את זכות הקיום של התפוצות?

תשובתו נחרצת: מדינת ישראל לא מחקה את התפוצה היהודית בעולם, וזאת משום שיהדות עניינה חיים של קדושה ולא רק מקום קדוש. את הייעוד היהודי ניתן לממש בארץ ומחוצה לה.

מדינת ישראל, הפעילות היהודית בתפוצות והאורתודוקסיה המתחדשת הן כולן אישור לכך. העם היהודי שב לייעודו הנצחי: להיות עם ישראל, עם הברית (משבר וברית, עמ' 205-207)

אם ניתן לעשות מעשים גאוליים, ייעודיים, מחוץ לגבולות הארץ המובטחת, אולי צריך לחשוב מחדש גם על המושג "גלות":

כפי שקיום מדינת ישראל מחדד את השאלה של משמעות הגאולה, מעלה המשך קיום התפוצה את הבעיה של משמעות הגלות. המילה diaspora עצמה — תפוצה — באה תחת המונח 'גלות', הטעון מטען תאולוגי כבד. תפוצה זו פזורה, גלות היא עונש, טלטול מהמקום, מצב קיום לא טבעי (משבר וברית, עמ' 86)

 

ציוני שלא גר בישראל

גם אם נקרא לגולה "תפוצה", תפיסתם העצמית של יהודי התפוצות היא מורכבת ואמביוולנטית – הזדהות עם מדינת ישראל וגורלה, יחד עם הבחירה שלא לחיות בה. אולם גם לעם היושב בציון אין הגדרה אחת לזהות יהודית. להיות יהודי במשך דורות היה להיות חלק מברית גורל יחד עם ייעוד של תורה ומצוות, אך כעת יכול יהודי להכריז על יהדותו מתוקף מגוריו בארץ ישראל ללא מחויבות לתורה.

נכון שרק בישראל היהדות היא ברשות הרבים, חלק מתרבות ולאום, אולם האומנם רק בישראל ניתן להיות יהודי? האומנם רק בגלות יש סכנת התבוללות? ומה עם גלות רוחנית בארץ עצמה? והאם אפשר להיות ציוני ולא לגור בישראל? הרב זקס עצמו אמר לא אחת בביקוריו האחרונים בארץ שעלינו להגדיר מחדש מיהו ציוני. על עצמו העיד שהוא ציוני שלא גר בישראל.

דומני שאמירות אלו מאתגרות את היושבים בציון יותר מאשר את בני התפוצות. האם עלינו להתחיל לספר אחרת את סיפורו של העם? או לפחות להודות בכך שהתרחשה תפנית בעלילה? השאלה מופנית במיוחד למאמינים שיד ה' פועלת בהיסטוריה; כיצד יש לספר את הסיפור היהודי המתהווה?

כיצד יכול עם אחד להיות מפולג עד כדי כך בשאלת מהותו, ייחודו וטיבו?… כיצד ייתכן שעם שהגדרתו תלויה בארץ אחת, כולל גם את אלו שבחרו לא לחיות בה? כיצד ייתכן קיומו של עם שעוצב באירועים מסעירים בתקופה המודרנית והוא חלוק עד היסוד בהבנתם? האם יש בכלל עדיין עם יהודי, ואם כן, באיזה מובן? (משבר וברית עמ' 91)

מדינת ישראל שינתה את תנאי הקיום היהודי בעולם, ועימם גם את ההגדרה האחת של מיהו יהודי. בארה"ב, לדוגמה, יש יהודים שיהדותם מתבטאת בקיומם של חברים יהודים, מפגשים משפחתיים בחגים, תמיכה במדינת ישראל, סולידריות כלל־יהודית ומאבק באנטישמיות. במקומות אחרים, כולל במדינת ישראל, הפרט מגדיר את יהדותו. כבר אין תשובה אחת ברורה לשאלה. רוב יהודי העולם, כולל בישראל, אינם שומרי תורה ומצוות. האם יהודי נקבע על פי מעשיו? מגוריו? על פי המסורת?

עבור הרב זקס,  פרימת החיבור בין היהדות לתורה היא טרגדיה ואתגר כאחד. הרב אהב אתגרים, וסבורני שזהו האתגר הכבד ביותר שהוא נשא על כתפיו האיתנות, תוך שימוש בלשונו הזהב בכל מקום שבו אפשרו לו. להבנתי, הדרך שבה נענה הרב לאתגר היא בהצבת מטרה גדולה, קריאת כיוון מאחדת, כלל־יהודית, שסביבה יוכלו להתקבץ כל יהודי העולם. המטרה המשותפת שסימן לארץ ולתפוצות היא השמעת קולה המוסרי, המורכב, הליברלי והדמוקרטי, הסובלני והמכבד של היהדות בכל מקום בעולם:

אם היהודים לא ישמיעו את קולם, החלל יחסר את קולה הייחודי של היהדות. היהודים נקראו להיות ברכה לעולם. הם לא יוכלו להביא ברכה אם יתנתקו מן העולם. המקום החשוב ביותר למפגש זה הוא ארץ ישראל, המקום שבו היהדות נולדה. עם לידתה של מדינת ישראל היהודים הפכו שותפים בעולם ויש להם מסר חיוני למסור. סיפורה של ישראל המודרנית מעביר מסר של ניצחון רוח האדם, של אמונה, של דבקות בחיים ולא במוות, של תקווה. להקים מדינה דמוקרטית המושתת על ערכי חרות ושיווין זהו מעשה דתי. יש חובה וזכות להעביר מסר זה, תוך מתן כבוד לשונה (עיבוד מתוך שיחה לכבוד יום העצמאות השבעים למדינת ישראל).

 

שליחות של תקווה

הרב זקס מזמין אותנו לראות את המציאות נכוחה. לדבריו, המתח והקיטוב (בעם ובעולם) נובעים מארבע קבוצות שאינן חיות בהווה. ימין החולם על "תור זהב" שמעולם לא היה, שמאל החולם על אוטופיה שמעולם לא תהיה, קנאות דתית החושבת להשליט "אמת" על ידי אלימות, וחילוניות עיקשת שאיננה מבינה שללא דת לא ישרור שלום בארץ.

אחר כך הוא מבקש מאיתנו, הישראלים, להרחיב מבט אל מעבר לגבולות הארץ וההיסטוריה של מדינת ישראל. להתחיל את הסיפור מאז היות העם, לכלול בהגדרה גם את היושבים בתפוצות, ובעיקר להמשיך לספר את הסיפור היהודי. כולנו בעלי היסטוריה משותפת, סיפור משותף, גורל משותף ולכן גם אחריות משותפת. הפסקת הסיפור היא סכנה להיותנו עם אחד.

לבסוף, הרב זקס קורא למדינת ישראל וליושבים בה להמשיך להיות חלק מהמסורת היהודית הארוכה של קול התקווה בשיח האנושי. להיות יהודי זה להיות שליח של תקווה. מדינת ישראל היא עדות לאמונה ותקווה. איזה עם נוסף שמר על האמונה והתקווה שיום אחד יחזור לארצו? איזו עוד עם שר את "התקווה" בשערי ברגן־בלזן?

אופטימיות היא אמונה עיוורת שיהיה בסדר. התקווה, חזר הרב ואמר, היא האמונה שאם נעבוד קשה ביחד נשנה את הדברים לטובה. מי שדבק בתקווה מסתכל קדימה, שנאה שייכת להסתכלות אחורה.

התקווה היא מה שהעולם זקוק לו במאה ה־21. בעידן של חורבן אקולוגי, הוא זקוק לאמונה היהודית שאנו נמצאים על כדור הארץ "לעבדה ולשמרה". בעידן של עושק כלכלי, הוא זקוק לתביעה היהודית לצדקה. בעידן של טרור, הוא זקוק להקפדה היהודית על קדושת החיים (בלשון עתיד).

וגם אזהרה יש. בטקס חלוקת פרס ירושלים לאחדות ישראל ב־2015 הדגיש הרב זקס ש"הכוח היחיד שיכול לנצח את העם היהודי הוא העם היהודי עצמו". הרב זקס השתדל מאד שלא להתערב בפוליטיקה. גם בהיותו בבית הלורדים בחר להיות ניטרלי, על אחת כמה וכמה בפוליטיקה הישראלית. פוליטיקה, נהג הרב לומר, מזיזה את החלקים, הדת משנה חיים.

בהישמע דבר מותו, מבעד לדמעותיי שזלגו ללא הרף, חשתי שנאלם העולם. הקול המתהלך בגן נדם. שאלתי עצמי מה היה אומר לנו בעת הזו, ושמעתיו אומר "עכשיו תורכם". בהספד על רבו הגדול, הרב נחום אליעזר רבינוביץ', אמר הרב: "מורים טובים נותנים יותר מאשר ידע, הם נותנים חיים. כשיש מורה טוב זה הכי קרוב שניתן להגיע לגן עדן". אשריך הרב זקס שהבאתנו לשערי גן עדן.

 

הרבנית יפית קליימר מלמדת בבתי המדרש של מת"ן ובמרכז יעקב הרצוג