הספרות העברית החדשה לא מצטיינת בהנצחת יוצריה הגדולים. זיכרון הוא אמנם ערך יהודי עתיק, אבל המהפכה הציונית נבנתה על יסוד שלילת הגולה והמסורת העתיקה, וכך קרה גם לתרבות הזיכרון. אם רוב היוצרים עצמם הלכו ונשכחו במשך השנים, קל וחומר שכך הדבר לגבי המקומות הפיזיים שבהם פעלו. רק יוצרים בודדים, כמו עגנון וביאליק, זכו שבתיהם ישתמרו כמוזיאונים לפעילותם, השומרים גם את מראה חדר העבודה שלהם. המדינה לא התעניינה בכך, וליוצרים או ליורשיהם בוודאי שלא היה תקציב לכך. רק אחרי שנים רבות נזכרו עיריות שונות ברחבי הארץ להתקין שלטים המסמנים לכל הפחות את עצם העובדה שבבית הזה התגורר ופעל יוצר חשוב.
חיים הזז הוא אחד מיוצאי הדופן. בחייו, הוא נחשב לאחד משני הסופרים הגדולים של דור התקומה, לצידו של עגנון. בשנה שבה הוענקו לראשונה פרסי ישראל, 1953, הוא אפילו היה הזוכה הראשון בפרס בתחום הספרות, עוד לפני עגנון. אבל ברבות השנים די נשכח מלב. והנה, דווקא הוא זכה לפני חודשים אחדים לכך שחדר העבודה שלו ישומר וישוחזר במתחם משכנות שאננים בירושלים. למה לא שומר החדר במקום שבו חי, ברחוב חובבי ציון 18 שבשכונת טלביה? לאנשים המכירים את הסיפור לא כל כך נעים להודות בכך, אבל האמת היא שהסיבה לכך היא פשוט כלכלית.
הזז ועגנון היו שני הסופרים היחידים בעשורים הראשונים לקיום המדינה שהקדישו את חייהם באופן בלעדי לכתיבה. כל השאר, כדרכם של סופרים, בוודאי עד שהם הופכים למצליחים במיוחד, נאלצו לעבוד לפרנסתם במגוון מלאכות, ולכתוב אך ורק בשעות הפנאי. אבל מאחורי עגנון, כידוע, עמדה משפחת שוקן, שגם מימנה את הוצאות המחיה שלו כדי שיוכל להתמסר לכתיבה; גם הוציאה את ספריו בהוצאת הספרים המשפחתית, וגם דאגה לפרסם בכל חג קטעים מספריו, גם הרבה אחרי מותו, בעיתון 'הארץ' שאף הוא שייך למשפחה. להזז לא היה את כל זה. כמו שאומר ד"ר גיל וייסבלאי, מנהל ארכיון הזז ומי שחי ונושם הזז ב-20 השנים האחרונות: "אצלו זו הייתה החלטה עקרונית אישית. הוא יקדיש את חייו למפעל הספרות העברית, גם אם ירעב ללחם. הוא ראה בזה את שליחותו וייעודו בחיים. ובתקופות שונות של חייו מצבו הכלכלי אכן לא היה קל".
גם לאלמנתו אביבה, שמאז נישאו ב-1951, הקדישה את כל חייה לעבודתו הספרותית של בעלה (22 שנים בחייו, ועוד 46 שנים לאחר מותו!), לא היו כל הכנסות מלבד התמלוגים של ספריו. וכך, לאחר מותה לפני כשנתיים, נאלצו מנהלי העזבון למכור את הדירה ולפנות את תכולתה, ובכלל זה חדר העבודה המרשים. למרבה המזל, אביבה הספיקה לסכם עוד בחייה שהקרן לירושלים ומשכנות שאננים יקחו על עצמן את פרויקט העברת החדר למתחם משכנות שאננים בעיר, כאשר עזבונו של הזז הוא האחראי למימון הפרויקט. ואכן, הסיכום הזה מומש לפני כשלושה חודשים.
וייסבלאי אומר שהחדר המרשים עומד בניגוד גמור לסגנון חייו של הזז: "החדר הזה משדר תחושת בית יציב שטופח במשך עשרות שנים. אבל האמת היא שהזז היה נווד במשך רוב שנות חייו, שחי בשכירות ועבר מדירה לדירה. רק בירושלים הוא מנה כ-85 דירות שונות שבהן התגורר לאורך השנים. ורק ב-1961, 12 שנים בלבד לפני מותו, הצליחה אביבה לשכנע אותו ולגייס את הכסף לקניית דירה משלהם, ברחוב חובבי ציון, והיא גם זו שדאגה לרהט את הדירה ואת חדר העבודה, שאותו כינתה 'נמל התעופה של הסופר', בפריטים מיוחדים ויפים ממגוון מקומות בעולם: שטיחים מזרחיים, ריהוט צרפתי, מנורה ספרדית, פסל אפריקני ויצירות ממיטב הציור הישראלי, של ציירים שהיו חברים אישיים של הזז, כמו יוסל ברגנר, פנחס ליטבינובסקי ואביגדור סטימצקי. אבל הדבר הבולט והחשוב ביותר בחדר הם הספרים: אוסף מרשים של מיטב הקלאסיקה של התרבות הרוסית, התרבות הצרפתית, והתרבות היהודית".
עיריית ירושלים, בתקופת כהונתו של טדי קולק, השלימה את המלאכה, כשקנתה לאחר מותו של הזז את הדירה שמתחת לדירתו, כדי לשכן בה את ארכיונו. קולק, אגב, היה מעריץ גדול של הזז. בכ"ח באייר תשכ"ז, היום בו אוחדה ירושלים במלחמת ששת הימים, זומן הזז לפגישה בלשכתו של קולק, שבה התבקש לכתוב מנשר חגיגי לרגל המאורע. המנשר אכן הוקרא בישיבת מועצת העיר הראשונה שלאחר המלחמה. שנים ספורות אחר כך הזז קיבל ממועצת עיריית ירושלים גם את התואר יוצא הדופן 'אזרח כבוד' של העיר.
הוא נולד ב-1898 בכפר קטן בשם סידורוביצ'י באוקראינה, לא רחוק מהבירה קייב. למעשה, הוא אפילו לא ממש גר בכפר. האבא אריה, חסיד ברסלב, עבד לפרנסתו כאחראי על כריית עצים ביער שליד הכפר, והמשפחה התגוררה אפוא בבקתה מבודדת שבנה האב, ממש בתוך היער, הרחק מכל קהילה יהודית. איתו, ועם הוריו ואחותו, התגוררו גם המלמדים שהאב שכר כדי שילמדו את בנו יהדות. וייסבלאי: "למרות הרקע החסידי של המשפחה, המלמדים היו תמיד ליטאים. כי האבא ידע שהליטאים טובים יותר בלימוד ובהוראה". לימים יקדיש הזז לחוויית הילדות ביער את הרומן הגדול הראשון שלו, 'ביישוב של יער'.
הביוגרפיה שלו הפכה אותו לאדם בודד ומופנם. בהיותו בן שש מתה אימו, והוא נשלח לגדול אצל סבתו. בהיותו בן 16, פרצה מלחמת העולם הראשונה, והוא החליט דווקא לנצל את התקופה ואת חופש המעבר שאפשרה כדי להרחיב את השכלתו בערים הגדולות: קייב, חרקוב ולבסוף מוסקבה. בהיותו בן 21 פרצו פרעות באוקראינה שבהן נרצחו אביו ואחותו, וממשפחתו לא נשאר איש. הוא עצמו מצא עבודה כפקיד בשירות המשטר הקומוניסטי. הוא היה אחראי על הלאמת בתי עשירים לטובת שיכונן של כמה משפחות עניות בכל אחת מהדירות האלה. וייסבלאי מספר איך חוש הצדק המפותח של הזז סיבך אותו אפילו בעבודה הזו: "הוא עסק בהפקעת בית של איזה פרופסור. הפרופסור הגיע אליו והתחנן שלפחות יאפשרו לו לקחת את הספרייה שלו, שכן בלעדיה לא יוכל לעבוד. הזז התרצה, ואישר לו, אבל כבר למחרת הופיע הערה בתיק האישי שלו, לפיה הוא הואשם ב'סאבוטאז' [=חבלה]. הוא ירד למחתרת ומיהר להסתלק, נדד בין כמה מקומות ברחבי אוקראינה, עד שמצא בחוף הים השחור אונייה שהשלטון הקומוניסטי אפשר לנוסעיה, כולם ממתנגדי המשטר, לעזוב את אוקראינה על מנת שלא לחזור".
היעד של האונייה היה איסטנבול, וזה היה מפגשו הראשון והמכונן של הזז עם עולם המזרח ועם יהדות המזרח. הוא הסתפח לחבורת צעירים יהודים שהקימה בעיר הכשרה חלוצית לקראת עלייתם לארץ. את פרנסתו הוא מצא מהוראת עברית לאנשי הקבוצה, שפה שהוא הכיר על בוריה מלימודיו ביער. כעבור כשנה וחצי הוא שוב נדד, אבל לא המשיך עם בני הקבוצה לארץ ישראל, אלא דווקא לפריז. וייסבלאי: "כמו משכילים יהודים רבים באותה תקופה, באותו זמן הוא לא ראה את עצמו ציוני, אלא מי שמתעניין בתרבות עברית. והוא חשב שבפריז יוכל למצוא מרכז של תרבות בכלל, ותרבות עברית בפרט".
פריז של שנות העשרים אכן הייתה בירת התרבות העולמית, והזז מצא שם חבורות ספרותיות רבות, ביניהן גם של יוצרים יהודים שגלו ממזרח אירופה הקומוניסטית – כמו איליה ארנבורג, המשורר דוד פוגל, והצייר יששכר ריבק. אבל מבחינתו, פריז הייתה אכזבה כי הוא שאף דווקא לתרבות עברית, ואותה לא מצא שם. וייסבלאי: "הוא כתב שפריז היא מדבר שממה, כי אין בה תרבות עברית". אבל הוא בכל זאת נשאר לגור בה כשמונה שנים, במהלכן התאהב במשוררת יוכבד בת מרים, שגם היא חיה באותן שנים בפריז. היחסים ביניהם, אומר וייסבלאי, לא היו פשוטים: הם מעולם לא התחתנו, וגם הזוגיות הייתה כל הזמן במתחים של עליות וירידות, אבל בסופו של דבר נולד להם בן אחד משותף, נחום המכונה 'זוזיק'.
בפריז התחילה המחויבות המוחלטת של הזז לכתיבה. הוא כתב שם כאמור את הרומן "ביישוב של יער'; רומן גדול, שתיכנן לפרסם בשני חלקים, שהדהד את שנת ילדותו ביער. הוא חתם חוזה לפרסום הרומן עם הוצאת 'שטיבל' בארץ. תחילה, שלח להם את הכרך הראשון, אבל אנשי ההוצאה, שהתחייבו למנויים על פרסום ספר אחד בכל חודש והתקשו לעמוד בהבטחה, חילקו את הכרך הראשון לשניים, כך שיוכלו להציג זאת למנויים כשני כרכים, ולא טרחו אפילו להודיע על כך מראש להזז עצמו. כשהזז קיבל את הספר החצוי, שגם היה מלא בשגיאות דפוס, הוא נדהם. הוא כתב לאנשי ההוצאה מכתב זועם ובו הודיע ש'אני לא רוצה יותר שום קשר איתכם, וגם את החלק השני של הרומן, שכבר מוכן, לא תקבלו'. וייסבלאי: "למרות הביקורת העצמית של הזז מדובר ברומן מדהים, כי אין בכל הספרות העברית ספר שלם שמוקדש ליער. ויש שם תיאורי טבע נפלאים, כמו למשל פרק שלם שמתאר שקיעה ביער".
רק כעבור 8 שנים בפריז, ב-1931, הזז עולה לארץ. בארץ הוא חוזר להיות הנווד הנצחי. אחרי נדודים קצרים בצפת ובתל אביב, הוא אמנם מתיישב בירושלים, אבל גם שם הוא החליף כאמור כ-85 כתובות שונות. לדעת וייסבלאי, "זה לא היה רק בגלל שלא הגיע להבנות עם המשכירים, אלא שהוא עצמו רצה להכיר את פניה השונות והמגוונות של ירושלים, במיוחד אלה של עדות המזרח, שהוא הלך ונמשך אליהן". הוא התגורר בכמה דירות בשכונת נחלאות, וגם בשכונת הבוכרים החליף כמה דירות. במיוחד התעניין בעולמה של היהדות התימנית. הוא הקדיש לעדה התימנית את הרומן 'היושבת בגנים', וגם את הרומן הגדול, בן ארבעת הכרכים, 'יעיש'. זה גרם לרבים לתהות האם הצליח הסופר יליד אוקראינה לתאר באופן אמין את עולמה של היהדות התימנית. השאלה הזו העסיקה, בין היתר, את ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, שגם לו היה יחס מיוחד לעולי תימן, והוא אף העלה על הכתב את תהייתו בפני הזז עצמו. יצחק נבון, מזכירו של בן-גוריון בשנות המדינה הראשונות, סיפר לוייסבלאי שבהזדמנות אחת, כשביקר בן-גוריון באחת המעברות של עולי תימן, הוא לא התאפק ושאל את מארחיו האם הם מכירים את הספר 'יעיש', והאם הוא משקף באופן אותנטי את חייהם. בתגובה, הוביל אחד המארחים בידו את בן-גוריון לאוהל שבו שכן בית הכנסת של המעברה. "הוא פתח את ארון הקודש, והראה לב"ג שארבעת כרכי 'יעיש' שוכנים שם כבוד, לצידם של ספרי התורה".
וייסבלאי: "הדבר שעניין את הזז בכל הכתיבה שלו היה חזון הגאולה היהודי, והפער בין החלום ושברו. הוא רצה לתעד את הביטויים השונים של כיסופי הגאולה, וגם את השבר של אותם כיסופים. בעדה התימנית הוא זיהה את היהדות הכי אותנטית מהבחינה הזו, שבה הדברים באו לידי ביטוי באופן הברור ביותר; אולי כמו זה שזכר מילדותו ביער".
סיפור אחד קצר הטעה את קוראי הזז לחשוד בו בעמדה שונה לגמרי. מדובר בסיפור 'הדרשה', אולי המוכר ביותר בין כל סיפוריו של הזז. בסיפור הזה נושא יודקה, חבר בקבוצת חלוצים, נאום נלהב שבו הוא נוזף בחבריו על שאינם מספיק אקטיביסטים. הוא מסביר להם שההיסטוריה היהודית כולה פאסיבית, ואין בה שום מעשה אחד של גבורה שניתן להתגאות בו, ואילו הציונות באה לפתוח דף חדש לחלוטין. או במשפט אחד: "כשאדם אינו יכול להיות יהודי, הוא נעשה ציוני".
זה היה משפט דרמטי, שהדהד את כל המתח שביטאו החלוצים בין הציונות והיהדות, בין היהודי הישן והעברי החדש. הסיפור הזה יהפוך לימים לאחד הסיפורים המוכרים ביותר בתכנית הלימודים בספרות, בגלל המתח הרעיוני שהוא מבטא. בעקבות 'הדרשה', רבים ייחסו להזז תמיכה ברעיונות כנעניים שרצו להינתק מן היהדות ולהתחיל דף חדש לחלוטין. וייסבלאי אומר שאין טעות גדולה מזו: "להזז הייתה יכולת מופלאה להיכנס לעולמם של גיבוריו, ולתאר אותם בצורה כזו שאתה בטוח שהוא מזדהה עם דעתם, למרות שבסיפורים שונים, ולפעמים באותו סיפור עצמו, הוא יכול להציג עמדות סותרות. בכלל, אנשים לא יודעים ש'הדרשה' מהווה פרק אחד בלבד מתוך רומן גדול של הזז, וההקשר של הרומן הוא כבר בעל אופי אחר ממה שנדמה מקריאת הסיפור. גיבורת הרומן היא אישה תימנייה שבעלה נרצח בפרעות על-ידי הערבים, והיא רוצה לנקום. היא מצטרפת לחבורת נוקמים מחתרתית שבה היה חבר גם בעלה, כאשר גם משפחתה מתנגדת בתוקף לתגובה הזו, וגם הנוקמים עצמם, כולם גברים ילידי מזרח אירופה, לא מבינים מה לאישה תימנייה בתוכם. יודקה הוא אאוטסיידר בתוך קבוצת הנוקמים, משום שהוא מרגיש שהם לא ממלאים את ייעודם ובסופו של דבר גם הם יותר מדי פאסיביים ומדברים על נקמה במקום לממש אותה. זה הרקע לנאום שלו, וזה הרקע גם לכך שהוא והאשה, כשני אאוטסיידרים, דווקא מתחברים זה לזו".
אחד הביטויים הבולטים ליהודיות של הזז נמצאת דווקא בוויכוח שקיים עם ראש הממשלה בן-גוריון. בחגיגות יום העצמאות ה-14 נשא הזז נאום חגיגי באירוע של אגודת הסופרים (הזז לא כתב מאמרים פובליציסטיים בעיתונות, אבל הירבה לנאום באירועים שונים, ומבחר מנאומיו כונסו באחד מכרכי כתביו, הנושא את השם המחייב 'משפט הגאולה'). בין היתר, הוא דיבר בביקורת על כך ש'על מדינתנו הצעירה כבר קפצה הזקנה', וציין שיש עייפות מהאידיאליזם. הנאום הזה קומם את בן-גוריון, שעוד כיהן כראש ממשלה, והוא הצביע בתגובה על תופעות שונות המעידות דווקא על קיומו של אידיאליזם חלוצי בקרב הישראלים בכלל והצעירים בפרט. כאינטלקטואל בזכות עצמו, בן-גוריון הזמין את הזז לסדרה של שיחות ביניהם, ואלו הוקלטו ותומללו, ויצאו לאור בחוברת מיוחדת. בדיון הזה התברר שהזז חולק בחריפות על תפישת בן-גוריון בזכות עדיפות התנ"ך על שאר מקורות היהדות, ולשיטתו, כמו אצל כל יהודי מסורתי, התורה שבעל פה חשובה יותר מהתורה שבכתב, משום שהיא בסופו של דבר זו שעיצבה בפועל את פני היהדות, וגם נתנה ממשות להלכות ומנהגים שהתורה כלל לא מפרטת, כמו למשל: אך אמורים להיראות התפילין? מהם ארבעת המינים? הפיכת איסור 'לא תבשל גדי בחלב אימו' להפרדה בין בשר וחלב, וכדומה.
הזז היה מקורב לתנועת העבודה, ובאופן ספציפי לרבים מראשי שלטון מפא"י. הקירבה הזו אפשרה לו להתגייס לעזרתם של יוצרים צעירים רבים, בבקשות תמיכה ממקורביו ומעריציו הרבים; לרוב רק מאחורי הקלעים, לפעמים אפילו בלי שאלה שלמענם התערב בכלל ידעו על פעילותו למענם. אבל המתח הגאולי שהוא ביקש לבטא ביצירתו גרם לו גם לחרוג מעולמו של המילייה החברתי והפוליטי שלו. ביטוי מובהק לכך היה כשפרסם את הסיפור 'בקולר אחד', שבו העלה על נס את גבורתם של לוחמי האצ"ל והלח"י, מאיר פיינשטיין ומשה ברזני, שהיו אמורים לעלות לגרדום הבריטי ודקות אחדות לפני כן דאגו לפוצץ את עצמם באמצעות תפוז ממולכד שהוברח לתא הכלא שלהם, כך שלא השלטון הבריטי יהיה אחראי למותם. וייסבלאי אומר ש"בימים הקשים ההם, של העימות החריף בין המחנות, רבים תהו למה הזז מזדהה עם 'הפורשים'. אבל הוא עמד על דעתו. בשבילו, גם פיינשטיין וברזאני היו ביטוי נעלה של שאיפה הגאולה היהודית".
חלום הגאולה היהודי גם תבע מהזז מחיר אישי כבד. במלחמת העצמאות נהרג בנו היחיד זוזיק, בקרבות על ירושלים. האסון גרם לאבל כבד, שגם ניתק סופית בינו ובין בת מרים, שכן בנם המשותף כבר לא היה עוד בין החיים. הוא עצמו התחתן שוב ב-1951, עם אביבה, שאף היא ידעה את מוראות מלחמת העצמאות. בעלה, טוביה קושניר, בוטניקאי שניבאו לו גדולות, נהרג בין חברי מחלקת הל"ה שנחלצו לעזרת גוש עציון הנצור. הם נפגשו לא על רקע השכול המשותף, אלא דווקא על רקע העיסוק המשותף לשניהם בהוצאת ספרים. שניהם הגיעו, עוד לפני תום המלחמה, למשרדי הוצאת הספרים 'עם עובד': היא כדי להוציא ספר מחקרים ומכתבים של בעלה הראשון, והוא כדי להוציא את הכרך השני של הרומן הגדול 'יעיש'.
* * *
בין תכונותיו הבולטות של הזז היה גם פרפקציוניזם יוצא דופן, אפשר לומר אובססיבי. אין כמעט אף יצירה שלו שהתפרסמה באותו נוסח בכל פרסומיה. היא הייתה יכולה להתפרסם בנוסח אחד בעיתון, ולאחר מכן לעבור שוב הגהות ותיקונים על-ידי המחבר עצמו לקראת פרסומה בספר. וכשכינס לימים את כל כתביו, דאג לתקן אותם שוב. ואכן, ב-1966, בהתקרבו לגיל 70, התיישב הזז לפרויקט שמעטים הסופרים, בארץ ובעולם, שלקחו על עצמם כמותו: לעבור מחדש על כל יצירתו, לתקן ולערוך אותה מחדש, ולפרסם שוב, במהדורה כוללת ו'רשמית' רק את הסיפורים והספרים שהוא עדיין שלם איתם. ואכן, יש סיפורים, ואף ספרים שלמים, שהזז החליט שלא להכניס למהדורה הזו. אחד הבולטים שבהם היה 'יישוב של יער', שמכיוון שלא פרסם מעולם את חלקו השני, החליט שגם החלק הראשון צריך להיות מבוער מן העולם. וייסבלאי אומר ש"בכל אחד מהספרים של הזז שהיו בביתו שלו, יכולת לראות המון מחיקות ותיקונים בכתב ידו. כי גם אחרי שהספר ראה אור, הוא בחן אותו שוב ושוב עד שהיה מרוצה מן הנוסח".
בחייו הספיק הזז לפרסם 13 כרכים מן המהדורה המתוקנת הזו. כשנפטר, ב-1973, התברר שבצוואתו הורה לאשתו להשמיד את כל כתבי היד שנותרו בעיזבונו, אלא אם כן תרצה לעסוק בעצמה בהוצאתם, ובמקרה כזה הוא סומך עליה, ועליה בלבד, שתחליט מה ראוי לפרסום ומה לא. וייסבלאי רואה בכך נדיבות של הזז כלפי אשתו, ש"בגלל פער הגילים ביניהם הוא רצה לשחרר אותה לאפשרות להתחיל חיים חדשים, ולא להתמסר עוד לעיזבונו. במקרה כזה, הוא ציווה עליה להיפטר מכל העזבון, כי הוא סמך רק עליה שתוכל לטפל בזה. אבל אביבה בחרה באפשרות השנייה, ומאז ועד מותה התמסרה לפרסום הכתבים שנותרו בעיזבון, וכאלה שאף התגלו לה בכל מיני אופנים מעניינים. כך למשל מצאו ידידים של הזז את תיקוני העריכה שהכין בפריז לכרך הראשון של 'ישוב של יער' בספרית בני ברית שבעיר. הם נסעו לטיול בפריז, וכשהגיעו לספריה התבשרו שהיא בדיוק עומדת לפני חיסול, והוצע להם לקחת כל מה שירצו. הם עברו על החומר, ונדהמו לגלות בו כאמור גם את התיקונים שעשה הזז בכתב ידו לכרך הראשון של הספר. הכרך השני, זה שלא פורסם מעולם, התגלה בכספת ששמר הזז בסניף בנק לאומי בירושלים, והוא עומד כעת בשלבי עריכה אחרונים, לקראת פרסומו בקרוב.
האם אין בכך מעילה בדרישה מפורשת של הזז עצמו? וייסבלאי: "זו באמת התלבטות גדולה. ו'ביישוב של יער' היא לא היצירה היחידה מהסוג הזה. מצאנו רומן גדול בשם 'מתוך הקץ', שהיה אמור להתפרסם על-ידי הוצאת שטיבל עוד לפני כ-100 שנה אבל הזז לא גמר לכתוב אותו, והוא מעולם לא ראה אור. מול הבקשה של הזז עצמו לגנוז את היצירות האלה עומדת חשיבותן העצומה לתרבות העברית. האם באמת זה יהיה נכון לקבור אותן קבורת עולמים? צריך גם לומר עוד משהו: הרי גם קפקא, שביקש בקשה דומה, וגם הזז, יכלו לשרוף בעצמם את היצירות שלהם, ועובדה שלא עשו זאת. ולמה? כי הם מן הסתם חשבו שעוד יחזרו ליצירות האלה וישלימו ויתקנו אותן. הם רק לא רצו שיתפרסמו בצורה לא מתוקנת. אז לכן, אם נחשוב שיש יצירה שאנחנו יכולים לערוך ולפרסם אותה בצורה שתתאים לרוחו וכוונתו של הזז, נעשה זאת, ולעומת זאת יש יצירות שבאמת לא נפרסם לעולם".
* * *
וייסבלאי עצמו הגיע לעסוק בכתבי הזז די במקרה. הוא למד ארכיונאות לתואר ראשון ושני, ולפני 19 שנים ראה מודעה שחיפשה ארכיונאי לארכיון הזז. הוא ענה למודעה, והתקבל לעבודה, ובמשך השנים רכש את אמונה של אביבה הזז עד שהפך ליד ימינה. אבל עד מותה עוד עבד במקביל גם בגנזך המדינה וגם בספריה הלאומית, ורק עם מותה של אביבה, הוא קיבל על עצמו את ניהול הארכיון במשרה מלאה, ולמעשה הוא היום מי שמרכז את כל העיסוק בעיזבונו של הזז מטעם העמותה שקמה לשם כך.
כמו אביבה הזז, גם הוא מתנגד בחריפות להצעות שהועלו במשך השנים להעביר את העיזבון לאחריות הספרייה הלאומית או ארכיון 'גנזים' של ארגון הסופרים העבריים. לדבריו, "יש יוצרים שמשמעותם בתולדות התרבות הלאומית כל כך גדולה שהם צריכים ארכיון ומכון מחקר משל עצמם. גם ארכיון ביאליק שוכן בבית ביאליק. במקרה של הזז, הצורך בולט במיוחד משום שהארכיון לא נועד רק לשמש חוקרים שיפרסמו מחקרים על הזז, אלא יש כאן עזבון גדול שבו הרבה יצירות שטרם פורסמו, ורק מוסד עצמאי ידאג לכך. אדרבה, אני הייתי חולם שיהיו עוד 20 מוסדות כאלה, לכל היוצרים הגדולים שלנו".
לקראת סיום, אנחנו מדברים על מעמדו של הזז בעולמה העכשווי של הספרות העברית. על כך שבניגוד לעגנון, ביאליק ואלתרמן שמעמדם נותר איתן, ואנשים מרבים לחזור לכתביהם, הזז די נשכח. וייסבלאי טוען שהוא לא רוצה להשוות בין סופרים, אבל בפועל בהחלט משווה, כשהוא מספר: "הרב עדין שטיינזלץ היה קרוב להזז, משום שהזז סייע לו להשיג מימון לכרכים הראשונים של התלמוד שהוא הוציא. לימים, הזמנו את הרב שטיינזלץ לדבר באחד באירועים שעשינו לזכר הזז. הוא אמר כך: 'אני הכרתי את שני הסופרים הגדולים של הדור הקודם, ואני יכול לומר כך: עגנון היה יהודי שומר מצוות, אבל ליבו היה ריק. ואילו הזז לא שמר מצוות, אבל ליבו בער". וייסבלאי מספר גם על שיחה שהתקיימה בין שני הסופרים כאשר עגנון בא לנחם את הזז עם מות בנו. "עגנון אמר להזז: 'אתה יודע, בארץ הזו יש רק שני סופרים גדולים, והזז ענה: לא, יש רק סופר גדול אחד".
אבל, מוסיף וייסבלאי, יש גם סיבות אחרות למעמד השונה של שני הסופרים האלה. "קודם כל, מאחורי הזז לא עומדת הוצאת ספרים. ברל כצנלסון אמנם יסד בשעתו את 'עם עובד' גם כדי שלהזז תהיה במה קבועה לפרסם את כתביו, אבל אי אפשר לומר שהוצאת 'עם עובד' מחשיבה את הזז באותו אופן שאחרים מטפחים את עגנון. להזז גם אין עיתון שדואג לפרסם בכל חג את יצירותיו ולהזכיר את יצירתו לדור החדש. ומעל הכול, החוקר דן מירון השווה פעם את יצירת הזז לטירה נפלאה שנמצאת בראש הר גבוה, שכדי להגיע אליה אתה צריך להתאמץ ולטפס. השפה שלו גבוהה ולא פשוטה; יש בה אופי בארוקי, של המון תיאורים ומילות תואר. הוא עצמו אמנם נטה לשייף את הבארוקיות הזו בגרסאות המאוחרות יותר של הכתבים, אבל בוודאי שעדיין נשאר בהם משהו מזה, ולא כל קורא יכול לעמוד בזה. לקוראים של ימינו אין סבלנות. הם מעדיפים לנסוע ברכב ממוזג לדירת שיכון, מאשר להתאמץ ולטפס ברגל אל הטירה".
