כותרת הספר, "מחכם באשי לרב ראשי", צופנת בחובה עלילה עתירת הֶקשרים: אישיים, קהילתיים ולאומיים; כלכליים, רעיוניים ונפשיים. בקצרה, דרמה אנושית מורכבת וסבוכה, מפוענחת רק בחלקה, כראוי לנפש האדם.
המחבר, דוד אשכנזי, מגולל את סיפור חייו של הרב יעקב מאיר (1856–1939), שמסיבות שונות, הנדונות בספר, נדחק לשולי התודעה הציבורית. כמו בהרבה מקרים אחרים, סיפורה של דמות הוא גם סיפורן של קהילה ושל תקופה, וכשמדובר ברב מאיר מוטב לדבר על קהילות ותקופות. הרעיון המארגן של המחקר הוא "החכם המנהיג", כלומר דמות שניחנה בכריזמה, בחוכמה ובכוח פוליטי, הפועלת בתוך הקהילה, ומקור סמכותה הוא תודעת השליחות שלה כמנהיג רוחני.
הרב מאיר נולד בירושלים, הצטיין בלימודיו כבר בילדותו ובנערותו, הפגין כישורי משא ומתן בשבתו בחנות של אביו, ובמהרה בלט כתלמיד חכם וגם כאיש כספים מצליח (עמ' 25). ב־1879 הצטרף לחבורת צעירים ספרדים שפתחה את בית המרקחת הראשון לעדה בירושלים, וממנו התפתחה מרפאה שצמחה לבית החולים "משגב לדך". עוד פעל למען מעוטי יכולת ועולים חדשים, בהם עולי תימן ובוכרה. פעילותו הציבורית לא עיכבה את תפקודו בבתי הדין של הספרדים. יחד עם משכילים מאירופה הכיר בנחיצותה של הנהגה חדשה לקהילה היהודית בירושלים, ובזה התווה את מסלול חייו.
הוא התיידד עם בני משפחת אליעזר בן־יהודה, אשר שאפו למנותו עוזר לרב יעקב שאול אלישר (יש"א ברכה) לכשיתמנה חכם באשי במקום חותנו הזקן, הרב רפאל מאיר פאניז'יל. הרב מאיר שלט בכמה שפות, והודות לכישורי המשא והמתן שלו נחשב מתאים במיוחד לשמש נציג היהודים מול השלטונות הטורקיים ומול גורמים בינלאומיים. כך אכן היה, ובהיעדרו של הרב אלישר פעל הרב מאיר לסיכול פקודת הגירוש של מתיישבי הרטוב. הרב מאיר השקיע מכוחותיו גם לשיפור מערכת החינוך בירושלים, ועודד ללמוד עברית, מקרא, תלמוד ולימודי חול ובהם שפות.
עוד היה הרב מאיר שותף במאמצים לאיחוד הקהילות בירושלים בשלהי המאה התשע־עשרה, וב־1897 נבחר לוועד העדה הספרדית. הוא היה הרב היחיד בקבלת הפנים להרצל בביקורו בירושלים ב־1898, נפגש עמו, ובכך ביצר את מעמדו בתודעת הציבור כמנהיג. משנפטר הרצל, יזם אזכרה לכבודו תוך סיכון מעמדו בעיני הטורקים.
שלב ההדחה
ב־1906 נבחר הרב מאיר לחכם באשי בירושלים, והציב לעצמו ארבע משימות: שיפור החינוך בעזרת תיקונים בתוכניות הלימודים בישיבות, הפגנת נאמנות לשלטון, שיפור מצב התעסוקה בירושלים, והגדלת מוסדות החסד לנזקקים. סביב בחירתו נתגלע סכסוך עז יצרים שחרג מגבולות הארץ, ובעקבותיו הודח הרב מאיר כעבור חודשים אחדים ונסע לכהן כרב הראשי בסלוניקי. אשכנזי מיטיב לנתח את הפרשה בפרוטרוט. היעדים שהציב לעצמו ביוון דומים ליעדיו בירושלים. בעת כהונתו שם התחוללה מהפכת "הטורקים הצעירים" (1908) שהלהיבה רבים מצעירי הקהילה בסלוניקי, ובה בעת כרסמה באהדתם לציונות ובזיקתם לקהילה. הרב מאיר נקט עמדה זהירה ומחושבת, ובהמשך השתתף במצעד התמיכה במשטר החדש, מבלי שהזדהה עם רעיון העות'מאניות כחזות הכול.
הרב מאיר עשה להקמת גן ילדים יהודי בסלוניקי ולקידום לימודי העברית, עמד בקשר עם כי"ח וליווה תלמידים שנתקלו בקשיים. עוד התמודד עם המרות דת ודאג לאספקת מזון כשר לחיילים היהודים בצבא הטורקי. הוא השתדל לטפח יחסים תקינים עם מנהיגי העדות האחרות בסלוניקי, ביקר אצלם ביקורי נימוסין ונעזר בהם בעת הצורך. ניסיונות למנותו לחכם באשי בירושלים בשנים 1909–1910 לא צלחו.
"אישיותו האקטיבית והדומיננטית של הרב מאיר, בצירוף כישרונותיו בניהול כספים ויכולתו להתחבב על אנשי מדינה וממשל, גרמו לו להאמין בייעודו להיות מנהיג־על" (עמ' 223). אך חלק מחברי הקהילה בסלוניקי ראו בעין ביקורתית מאוד את תפקודו, הסתייגו מחלק מיוזמותיו, ובסוף אוקטובר 1911 פרץ משבר הנהגה חמור. הרב מאיר התמודד גם עם האתגר הזה. כל עוד שלטו הטורקים בסלוניקי הוא נקט עמדה סבילה כלפי הציונות, וקל להבין מדוע. בה בעת "עמד על הצורך בחינוך גבוה והציע להקים (כבר ב־1910! – נ"א) אוניברסיטה עברית בירושלים" (עמ' 227).
מלחמות הבלקן (1912–1913) הציבו אתגר חדש וקשה לפתחו של הרב מאיר. משנכבשה סלוניקי בידי היוונים הורע מצב הקהילה, והוא נרתם במלוא כוחותיו למזער את הנזקים ולשקם את הקהילה. גורמים בארה"ב, באנגליה ובצמרת התנועה הציונית הציעו בנובמבר 1912 לכונן בסלוניקי ישות יהודית עצמאית, והרב מאיר נמנע בתבונתו מליטול חלק במיזם הזה. המלחמות הביאו לשבויים ולנעדרים יהודים רבים, והרב מאיר טרח לפדות שבויים ולאתר נעדרים.
ביטול תשעה באב
במשך כל השנים הללו שררו יחסים מתוחים ומורכבים בין הרב מאיר, הציוני המוצהר, ובין הרב חיים נחום, החכם באשי באיסטנבול, שתמך במפעלי כי"ח כפתרון לבעיית היהודים. הרב מאיר שמר על כבודו של הרב נחום, הבכיר ממנו, והשכיל לכבדו ולהיוועץ בו ככל שסבר שיש תועלת בכך.
לאחר הסיפוח ליוון התגבשו בקהילה היהודית בסלוניקי שלוש קבוצות: הציונים, המשכילים תומכי כי"ח, והסוציאליסטים. הרב מאיר תפקד כגורם מאחד ומגשר ביניהן, שקד לפייס בין הניצים, וכשהתעורר הצורך אף ניצל את קשריו בבית המלוכה היווני כדי ליישב בעיות בקהילה. בקיץ 1919 סיים את כהונתו בסלוניקי והפליג לאלכסנדריה בדרכו ארצה. "בימי ההפלגה חל צום תשעה באב, ובעודו באונייה עסק הרב מאיר בשאלה 'אם על פי דין צריך להתענות בצום הלאומי הזה, כיוון שלפי הצהרת בלפור ודבר המלך הבריטי הננו חוזרים לארץ אבותינו… והרי יום הנחמה אחרי החורבן כבר הגיע'" (עמ' 293).
הוא שב לירושלים ומיד החל להרצות בציבור ולהיפגש עם מנהיגים זרים בארץ ובחו"ל. הוא השתתף בפעולות לארגון היישוב והיה שותף למיזם הכושל להקים בית כנסת מאוחד בירושלים. "בסוף 1920 השתתף בתפילה לציון כיבוש ירושלים, שנערכה בכנסיית סנט ג'ורג' ונאמרה בשלוש השפות הרשמיות – אנגלית, עברית וערבית. זו הייתה הפעם הראשונה שתפילה בעברית נאמרה בכנסייה בנוכחות רבנים" (עמ' 313). מעמדו כמנהיג ודימויו כמי שמתאים למלא משרה ממלכתית המשיכו להתעצב ולהתבסס.
על אף הכיבוש הבריטי נותרה משרת החכם באשי תקפה, שריד אנכרוניסטי מימי הטורקים, ובסוף 1920 המליצה ועדה שהקים הנציב העליון להקים מוסד בעל סמכות עליונה לענייני הדת היהודית בארץ ישראל, רבנות שבה שישה חברים ושני נשיאים, עד שיוסכם מי יהיה הרב הראשי. הרב מאיר התנגד להמלצה, כמו עמיתו הראי"ה קוק, שכן כל אחד מהם קיווה לשמש רב ראשי יחיד. בפועל נבחרו שניהם לשמש נשיאים. "במידה רבה קבע הכישלון בהשגת פשרה את גורלה של הרבנות הראשית, שהייתה למוסד שולי וחסר השפעה" (עמ' 318)
האשכנזים עושים כבתוך שלהם
הרבנות הראשית נחלה כישלון במאבקה למען סמכויות השיפוט שלה, והוא נבע גם "מהשפעתם של החוגים החרדיים, שהעדיפו להזדקק למועצה המוסלמית או לבתי משפט אזרחיים, ובלבד שלא יצטרכו לרבנות הראשית שנואת נפשם" (עמ' 324). גם במאבק על זכויות היהודים במקומות הקדושים נחלו כישלון, בין השאר בגלל חוסר ההחלטיות והיעדר התיאום בין שני הנשיאים. חלק ניכר מן הפרק יוחד לניתוח מפורט של היחסים העכורים בין הרב מאיר לראי"ה.
הרושם המצטייר הוא שהראי"ה נמנע מלהתייחס אל הרב מאיר כאל עמית שווה מעמד ושווה זכויות. יתירה מזו, "למעשה הרבנים האשכנזים הרשו לעצמם לעשות ברבנות כבתוך שלהם, להשיג את מטרות עדתם ואת מטרותיהם האישיות, בלא לכבד את היותה של הרבנות מוסד להסדרת חיי הדת ביישוב העברי בארץ ישראל" (עמ' 357). הרב מאיר תפקד כאב בית הדין לערעורים של הרבנות הראשית, ואשכנזי מראה מתוך מסמכים מגוונים מה עשה בתפקידו זה, בייחוד למען חלשים, וביותר עגונות.
סמוך לאחר שנבחר לרב הראשי הספרדי, החל כוחו של הרב מאיר תש. הוא נמנע מלהביע עמדה נחרצת בסוגיות מכריעות, כגון השתתפות נשים בבחירות לכנסת ישראל ב־1925 (ואמר דברים מנוגדים לאנשים שונים), לא נאבק על שינוי המצב ברבנות הראשית ונקט עמדה מעורפלת בשאלת חוקת הקהילות, אף שנציגי הספרדים לא הורשו ליטול חלק בגיבושה. "כנסת ישראל" עוצבה בפועל בידי הראי"ה ואנשיו, ובידי החרדים והבריטים.
אין פלא אפוא שבמעמד הפרידה בקיץ 1928 מהנציב העליון, הלורד פלומר, בכל פעם שהושמעו המילים "כנסת ישראל" קטע הרב מאיר את הדוברים והדגיש כי הוא מייצג רק את העדה הספרדית, שאין בכוונתה להצטרף למוסד זה. מעמדו של הרב מאיר נחלש גם בקרב בני עדתו. בפועל, קשריו עם המזרחי, הגורם המדרבן להקמת הרבנות הראשית, היו רופפים וחלקיים מאוד. המנהיג הנמרץ, היוזם והחדשן בצעירותו, נעשה בשנותיו האחרונות צל של עצמו, דמות סבילה שאין בכוחה לממש את כובד האחריות שבמשרתה. מחלתו האיצה את דעיכתו כמנהיג. ב"סוף דבר" כותב אשכנזי כי הרב מאיר חטא לעיתים ביוהרה, לא תמיד השכיל להאזין לעצות הסובבים אותו, ולכן "היה הבטחה גדולה שהסתיימה בהחמצה גדולה" (עמ' 457).
הספר מושתת על עבודת דוקטור שנכתבה בהנחיית פרופ' ירון הראל מן המחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר־אילן, ורוחו הטובה ומקצועיותו של המנחה ניכרות היטב בספר. בעידן שבו נתונים, ממצאים וראיות נחשבים לעיתים זניחים וטפלים, מבסס אשכנזי את מחקרו בעיקר על חומרים ארכיוניים ועל מאמרים ורשימות בעיתונות היהודית בת הזמן, בעברית ובלדינו. התוצאה היא מחקר מדוקדק, מוקפד, עשיר בפרטים, המבססים את טיעוני המחבר ופורסים בפני הקורא תמונה ססגונית של דרכי התקשורת בין גיבורי העלילה, בין יחידים למוסדות, בין מוסדות למוסדות ובין קהלים לעמיתיהם. עוד חושפים שפע המקורות משהו מעולמם הפנימי של גיבוריו, והמחבר השכיל שלא לגלוש לפסיכולוגיה בגרוש.
הספר קורע צוהר לא רק לדמות חשובה ביישוב בשלהי המאה ה־19 וראשית המאה ה־20, אלא זורה אור על דמויות מוכרות ועלומות, חושף זרמי עומק סמויים מן העין, ובעיקר מעורר למחשבה על טבע האדם, ועל כוחו של היחיד להשפיע על תהליכים מורכבים. הפרק על הראי"ה והרב מאיר כרבנים ראשיים עורר בי מחשבות נוגות על מוסד שהוקם לפני מאה שנים, ומתברר שכבר בראשיתו לא עמד בציפיות ממנו. השנים שחלפו מאז העצימו את חולשתו. הפער בינו ובין מה שנועד להיות כואב, בלתי נסבל ובלתי נסלח.
מחכם באשי לרב ראשי
הרב יעקב מאיר 1856–1939
דוד אשכנזי
יד יצחק בן־צבי, תשפ"א, 518 עמ'
