בדרך לגינת אמסטרדם פתאום שמתי לב שהזנב שלי עושה צל על הנמלים, ושאלונה עושה צל עלי, ושהעצים עושים צל עליה. הסתכלתי למעלה וחשבתי, מי עושה צל על העצים? ובדיוק כשהבנתי שזה רעיון מצוין לשיר חדש… משום מקום כלב ענקי דהר לעברי ונבח מוטקה!!! מרוב פחד כמעט הפכתי לצל בעצמי. אבל אז הוא נעצר מולי חריקת כפות. "אופס טעות! הייתי בטוח שאתה מוטקה, אתה כל כך דומה לו!"
פרנקו, הכלב העדין והרגיש, משוכנע שאין בעולם עוד כלב כמותו. אבל אז, בטיול שגרתי לגינת אמסטרדם, מישהו מתבלבל בו וחושב שהוא כלב בשם מוטקה. מרגע זה מתקיים מסע בעקבות אותו מוטקה, בתקווה למצוא נפש תאומה.
לכאורה אפשר לסכם את "מוטקה?" כסיפור מסע לחיפוש זהות. ואפשר גם, די בקלות, לסחוט ממנו מסר נוח, משהו בנוסח "אפשר להיות גם דומה וגם שונה", או "טוב להיות מיוחד אבל עצוב להיות לבד", שיניח את דעתם של חובבי המסרים. כל זה נכון, וגם לא בהכרח פסול. אבל "מוטקה?", ספרה החדש והנהדר של הסופרת והתסריטאית דקלה קידר, מתרחש הרבה מעבר לכל זה, ומתקיים בכמה רבדים במקביל.
למשל, העובדה השולית כביכול ששמו של הספר נהגה באינטונציה ספציפית הודות לסימן שאלה שבסופו, היא דוגמה טובה לפעולה העשירה והמגוונת ש"מוטקה?" פועל אצל קוראיו. סימן השאלה הזה, שמעניק לשם הספר נימה מסוימת אחת, מוסר המון מידע על לב הסיפור במעט מאוד מאמץ. כך קורה גם, וביתר שאת, ביחס המפעפע שבין הסיפור והאיור: לצד איורים שמתנהגים כמצופה מהם, ומלווים את הטקסט באופן המקובל והשמרני, יש לא מעט רגעים שבהם מתרחש סוג של פעפוע ביניהם: האיור פולש לגוף הטקסט והטקסט זולג אל האיור, ופעולת הקריאה בספר הופכת לפעולה מורכבת, חיה ועשירה פי כמה.
"מוטקה?" הוא גם סיפור מצחיק מאוד. בקלילות ובמהירות שבה הוא משתלשל, באבחנות הדקות והאנושיות ובמבט האירוני העדין שמלווה אותו, הוא מספק לא מעט רגעים מצחיקים לקוראיו. אבל אולי החשוב מכולם הוא המבט הפשוט והבהיר שמתוכו הספר נכתב: פרנקו הוא כלב חריג ומוזר שכותב שירה ומעדיף להרהר הרהורים פילוסופיים במקום לשחק ולקפץ. הוא מצטמרר מחול בין האצבעות, ומסתחרר מנביחות. ועדיין, עם כל חריגותו, הוא מתואר בחום ובכנות נוגעים ללב.
לא רק פרנקו מתואר כך. גם מוטקה הקטן, מוטקה העדין (שמתגלה כבלתי עדין בעליל) ומוטקה שכותב מנגינות לשירים, כולם טיפוסים שונים ומשונים שמתאורים באיזו עין טובה שאין בה שמץ של סכרין או זיוף. למבט הבהיר ושוחר הטוב הזה אפשר פשוט לקרוא "אהבה", והיא שונים ומשונים שמתוארים באיזו עין טובה, שאין בה ביקורת אבל גם אשמוליכה את הסיפור לכל אורכו: מגינת אמסטרדם לגינת דבורה ומגינת דבורה לגינת גימפל, ומשם לגינת פינצ'וק וחזרה לגינת אמסטרדם, והיא שמעניקה לקריאה בו הנאה אמיתית ושלמה.
