נטלי מסיקה נולדה בצרפת למשפחה יהודית, שלאחר אירועי הדמים בעיר החוף ביזרט שעל חוף הים התיכון בצפון תוניסיה, היגרה משם אל העיר ניס שבריביירה הצרפתית בשנת 1961. משפחתה, שעלתה ארצה בנובמבר 1969, נשלחה על ידי אנשי הסוכנות היהודית במרסיי לנצרת־עילית, לאחר שלשאלת אֵם המשפחה אם יש ים ביישוב זה, נענתה בוודאות כי הוא נמצא באמצע, בין הים התיכון לים של טבריה. רק בהגיעם אל נצרת התברר לבני המשפחה ש"פקיד הסוכנות שיטה בהם, שלח אותם לגור במקום שהוא שום־מקום. משום חלון לא רואים ים. לא ים של טבריה ולא ים תיכון" (עמ' 19). מכאן שמו הטרגי־קומי של הרומן, "חלון לים של נצרת".
הרומן מתאפיין ביסודות אוטוביוגרפיים רבים. העלילה מתרחשת בארבעה מוקדים לוקאליים, שלכל אחד מהם מוקדש שער אחד בספר: השער הראשון, "חלון לים של נצרת"; השער השני, "חלון לים של ביזרט"; השלישי – "חלון לים של ניס"; והרביעי – "חלון לשום מקום". כפי שנראה להלן, שום מקום זה אינו אלא תל־אביב.
אך קודם שנבוא לפרט את עלילת הספר, מן הראוי להתייחס לרקע המשפחתי־חברתי של הדמויות הפועלות בו. המדובר בבני משפחת אַקוּן שמוצאה בביזרט. רבים מבני קהילת ביזרט, בדומה לקהילות היהודיות האחרות בצפון תוניסיה, היו צאצאים למהגרים יהודים שבאו מליוורנו – עיר החוף המעטירה ומרכז תרבות יהודית חשוב בצפון־מערב איטליה – ומספרד. מגזר זה של יהודי תוניסיה היה שונה מאוד מאוכלוסיית הרוב של יהודי תוניסיה בצפון המדינה ובדרומה. בני הקהילות הללו הושפעו מאוד מן התרבות האיטלקית והתרבות הספרדית, ולשון הדיבור הרגילה שלהם הייתה איטלקית וספרדית. הם גם היו הראשונים להיפתח אל התרבות הצרפתית שהציפה את תוניסיה, בייחוד בצפונה, בעקבות הכיבוש הצרפתי של הארץ בשנת 1881, בין השאר באמצעות בתי ספר כי"ח שהוקמו בערים השונות.
חשיבותו של הרומן היא אפוא בכך שהוא מתעד, על דרך הכתיבה הספרותית, את חייה של משפחה יהודית ענפה מקהילת ביזרט הפרנקופונית, שאמנם ענף אחד ממנה עלה ארצה כבר עם קום המדינה, אך רובה היגרה לצרפת באמצע שנות החמישים במאה שעברה.
הרעיון לעלות לישראל לא סר ממחשבתם של בני המשפחה בצרפת, בייחוד לאחר התבטאותו האנטישמית של דה־גול נגד היהודים, "עם אליטיסטי, בטוח בעצמו ושתלטן", בנאומו בפני הפרלמנט בנובמבר 1967, בעקבות הניצחון הישראלי המזהיר במלחמת ששת הימים. התגובה להתבטאות מפתיעה זו, שחוללה סערה בקרב הקהילה היהודית בצרפת, מובאת בראש השער הראשון: "שמעתְּ מה דה־גול אמר עלינו, היהודים? צריך לעשות עלייה לישראל", אומר אביה של הגיבורה הראשית ברומן, קתרין־איבון־רשל (ובקיצור קֶתִי), הקרויה על שם השחקנית הצרפתייה קתרין דנב ועל שם סבתהּ. קתי זו מגלמת באופן אותנטי את דמותה של המחברת נטלי מסיקה.
מכאן מתחילה מסכת התלאות של המשפחה בנתיב העלייה ארצה, למן המפגש עם שליח הסוכנות במרסיי, השכָנתם בנצרת עילית, לא הרחק מן הסביבה הערבית בנצרת התחתית, סביבה שכדוגמתה הכירו היטב בעיר ביזרט, שממנה נמלטו אך לפני פחות מעשור שנים. ההטעיה של שליח הסוכנות גרמה תסכול עמוק למשפחה, שכל חייה התגוררה על חוף הים – אם בביזרט שבתוניסיה ואם בניס שבצרפת. האכזבה קשה מאוד לבני המשפחה גם בשל תנאי החיים הקשים, ההלם הציוויליזטורי והזרוּת התרבותית – המתוארים על ידי המחברת בנימה טרגית־קומית.
כמשפחה שנמנתה עם העילית החברתית והכלכלית של יהודי תוניסיה, האמונה על תרבות צרפת, הם נאלצו להסכין לתנאי חיים ותרבות שלא היו רגילים להם במקומות מגוריהם הקודמים. בשעה שילדי המשפחה, הלומדים בבית הספר הממלכתי בחברת ילדים מעדות ישראל לגווניהן, עוברים תהליך תִרבות אינטנסיבי, ההורים – המתקשים יותר מילדיהם להסתגל לחיים בשכונתם – משתדלים לשמור על קשרים הדוקים עם בני המשפחה הרחבה שנותרו בצרפת.
האנטישמיות של דה־גול
השער השני, "חלון לים של ביזרט", מביא את הקורא אל כור מחצבתה של החברה שבה חיה משפחת אַקוּן לפני שהיגרה לצרפת. כבר בפתח שער זה מעמידה המחברת את הקורא על השסע שפילג את הקהילה היהודית המקומית לשניים, בדומה לקהילות היהודיות האחרות בצפון תוניסיה: ה"תְוַאנִסַה" דוברי הערבית, החיים בעיר לפחות מאז ימי הביניים, ולעומתם ה"גְרָאנָה" דוברי האיטלקית והספרדית, צאצאי המהגרים מאיטליה. ההבדל בין שתי הקהילות לא היה במוצא ובלשון הדיבור בלבד, אלא גם מבחינה כלכלית־חברתית.
מוטיב הים, העומד בבסיס כל שערי הספר, מקורו במיקום הגיאוגרפי של קהילת המוצא של משפחת אַקוּן וקרוביה הרבים בעיר החוף ביזרט. אך משמעותו אינה גיאוגרפית גרידא, אלא תרבותית עמוקה. העיר ממוקמת בנקודה הצפונית ביותר בתוניסיה, במקום הקרוב ביותר אל צרפת, דבר שניכר היטב ב"אירופיות" של תושביה היהודיים, בין השאר באימוץ כמעט טוטלי של שמות פרטיים צרפתיים לגברים ולנשים כאחד. בשל חשיבות נמל ביזרט לצי הצרפתי נשארה העיר תחת שלטון צרפתי גם לאחר הענקת העצמאות לתוניסיה בשנת 1956, ורק לאחר קרבות עזים ניאותה צרפת לפנות את העיר בשנת 1963. בתקופה זו התעצמה התחושה הצרפתית של בני הקהילה היהודית בביזרט. זו הגבירה את עוינות הסביבה המוסלמית־לאומנית לבני הקהילה, ואלה נאלצו בסופו של דבר לנטוש את העיר יחד עם הצרפתים ולהגר לצרפת.
בנקודה זו מתחילה הסאגה של משפחת אַקוּן וקרוביה בניס ובערי צרפת האחרות. הן נעזרו ברשויות הרווחה כאזרחים פליטים שנאלצו לצאת מביזרט, ויכלו להיקלט ללא קושי רב גם מבחינה תרבותית, ולהצטרף אל רבים מיהודי צפון תוניסיה שהיגרו לצרפת. מוריס, אביה של קתי, הגיבורה הראשית ברומן, עושה אט־אט חיל גם מבחינה כלכלית, ויכול לפרנס את משפחתו ברווחה.
אך מתברר שהיסודות האיתנים שעליהם עומדים חיי המשפחה מתערערים והולכים. ראשית התהליך במודעה שנקרתה לעיני אודט, אֵם המשפחה: "בואי להיות אישה משוחררת וללמוד מקצוע מבוקש ביותר". הבעל מוריס, המזועזע מעצם רצונה של רעייתו "ללמוד מקצוע ולהיות אישה משוחררת", חש נפגע עמוקות ומגיב בזעם. זמן קצר לאחר מכן חלה נפילה גדולה בעסק הכלכלי שלו, ובמקביל נשמעים דברי הגנרל הנערץ דה־גול על היהודים, דברים שגרמו למוריס לחוש מושפל. או אז עולה במחשבתו הרעיון לעלות ארצה, והוא יוצא לישראל לברר את אפשרויות החיים בה. אך הוא מתאכזב קשות. בבקרו את הדודה רשל הוא רואה ש"אפילו בתי השיכון של העניים בניס נראים כארמונות" בהשוואה לביתהּ (עמ' 286). אכזבה אחרת מן החיים בארץ נגרמת לו לשמע דברי ז'אק, הבעל של הדודה, "כי הם לא רצו אותנו… המנהלים של הקיבוץ. אמרו שאנחנו זקנים מדי בשבילם" (290).
מוריס שב מן הארץ במצב רוח טוב יותר משהיה לו לפני כן, ואודט שמחה לשמוע כי ויתר על הרעיון לעלות ארצה שכן "ישראל רחוקה שנות דור מצרפת" (292). אך הקשיים הכלכליים בצרפת לא נפתרו וחובותיו של מוריס הלכו ותפחו, עד שבעצת ידידו החליט לברוח לישראל. לא בקלות, אך מחוסר ברירה, הסתגלה אודט לרעיון החדש־ישן: "אחרי פחות מעשור היא שוב מהגרת" (298). והנה, "מכל המקומות שהציעו להם בסוכנות היהודית, נאחזה בשם היחיד שצלצל לה מוכר – נצרת, היא עירו של משיח הנוצרים. אולי יש שם קהילה אירופאית ותיקה, כזאת שתהיה לה משענת ומקור נחמה בתוך השממה המדברית שסביבה?"
תל־אביב כשום־מקום
קתי הבוגרת, שסיימה את מסלול קליטתה ולימודיה היסודיים והתיכוניים בנצרת־עילית, עוברת להתגורר ברחוב גאולה בתל־אביב, לא הרחק משפת הים, אך לתחושתה חלון ביתה פונה ל"שום מקום". היא נקלטת היטב בחברה ה"צפונית", הפמיניסטית והמתירנית של תל־אביב, משלימה לימודים אקדמיים באמנות ומועסקת כאוצרת במוזיאון. בתל־אביב היא אף מתוודעת ל"יורש", חברו הטוב של ידידהּ מנצרת עילית, "שירש שם משפחה נכון וידוע וקשרים מועילים, שבבוא העת יעניקו לו משרה קבועה ונחשקת בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים, באותו אשכול בניינים שבו מלמד זה עשורים אביו הפרופסור המכובד" (306). היא נישאת לבחיר ליבה האשכנזי, בחתונה שרוב הנוכחים בה היו ממשפחתה, כולל הקרובים הרבים שבאו במיוחד לשם כך מפריז, מניס וממרסיי.
כישרונה הספרותי של מסיקה מתגלה בתיאור הנפשות הפועלות וביחסים ביניהן ועם סביבתן על פני שלושה דורות – דור הסבים בביזרט, דור הבנים בצרפת, ודור הנכדים בנצרת־עילית ובתל־אביב. כישרון זה כבר הוכח ברומן המרתק הקודם שלה, "אדמה שחורה" (2008), המבוסס על הידע המקצועי שלה כדוקטור לארכיאולוגיה, והעוסק בקורותיהם של שלושה גיבורים בשנות המרד הגדול נגד הרומאים בארץ ישראל בשנת 67 לספירה, בעיר יודפת שבגליל התחתון ובשתי ערים באיטליה, קפואה ופומפיי, סמוך לפני התפרצות הר הגעש שהחריב אותה כליל.
הרומן מהווה קול בודד בספרות העברית החדשה להווייתו ולחוויותיו של מגזר חשוב בעם ישראל – הקהילות היהודיות בצפון תוניסיה בעלות התרבות הצרפתית, שבמאת השנים 1860–1960 תרמו לעם ישראל עושר תרבותי עצום בדמות ספרות יפה ואחרת, הכתובה צרפתית וערבית־יהודית – שמסיבות שונות לא זכה לחשיפה, אלא במידה מועטה בשנים האחרונות, לא רק בספרות הישראלית החדשה אלא גם במחקר על תולדות ישראל. הרומן היחיד במינו של מסיקה , שמבחינה מסוימת אפשר להכלילו בסוגת הזיכרונות, מכוון להעמיד בפני הקורא הישראלי את הסאגה של המגזר הצרפתי של יהדות תוניסיה – בערש הולדתו ביזרט, כחברת מהגרים בערי צרפת, כעולים חדשים בנצרת־עילית וכתושבים ותיקים בתל־אביב.
חלון לים של נצרת
נטלי מסיקה
טפר, 2021, 389 עמ'
יוסף יובל טובי הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת חיפה ואקדמיית אלקאסמי בבאקה אל־גרבייה. חוקר השירה העברית בימי הביניים וקהילות ישראל בארצות האסלאם
