לשלושת הרגלים מיוחסות בתורה שתי משמעויות שאין לכאורה זיקה ביניהן: משמעות טבעית־חקלאית – ליווי אמוני של מחזור הצמיחה מחריש ועד אסיף; ומשמעות היסטורית־ניסית, הקשורה לפסח וליציאת בני ישראל ממצרים אל המדבר.
הדגשי שתי המשמעויות משתנים מחג לחג. ברגל הראשון, חג המצות (והפסח המקדים אותו), שולטת המשמעות ההיסטורית־ניסית (שמות כג, טו; לד,יח; ויקרא כג, ה־ו). אמנם, ניתן לראות רמזים למשמעות החקלאית: בהקשר של הרגלים לשמיטת הקרקעות (שמות כג, י־יא); בהגדרת זמן יציאת מצרים כחודש "האביב" (שמות שם; דברים טז, א), הקשור להבשלת השעורה; ובמצוות הבאת עומר השעורים למקדש, והתרת אכילת התבואה החדשה בכל הארץ, ממחרת היום הראשון של חג המצות (ויקרא כג, ט־י). אך רמזים אלו אינם הכרחיים.
ברגל השני שולטת המשמעות החקלאית, כפי שמעידים שמותיו: חג הקציר (שמות כג, טז), ו"יום הבכורים" (במדבר כח, כז); לצד תלייתו בביכורים (שמות, שם, או ביכורי החיטים; לד, כב), עליהם נאמר: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ־לֹהֶיךָ" (כג, יט; לד, כו). שמו השלישי, "שבועות" (שם, לד, כב; דברים טז, י), מתבאר בספר ויקרא (כג, טו־יז). חג זה חותם את ספירת שבעת השבועות, שתחילתם בהבאת עומר השעורים וסיומם בהבאת מנחה חדשה מהחיטים, המתירה את המנחות החדשות גם במקדש.
ודוק: הבריח התיכון שבשבעת השבועות אינו ביכורי הפירות, שיובאו לבית ה' החל מחג השבועות עד סוכות ועד כסלו, אלא לחם, פשוט, שהוא הצורך הבסיסי של כל אדם, והוא גדלותו של ה' ה"נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". רק בדברים טז נרמזת המשמעות ההיסטורית, בפסוק "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה" (יב), שאזכורו בצמוד לחובת שיתוף העבד והגר בשמחת החג במקדש מהדהד את השעבוד במצרים.
ברגל השלישי מובאות שתי המשמעויות. בשמות מצוינת המשמעות החקלאית, בשמו – "חג האסיף", ובציון מועדו – איסוף היבול מהשדה בצאת השנה (שמות, שם). ואילו בויקרא כג הוא קרוי "חג הסוכות". בתחילה מצטווים על נטילת ארבעת המינים במקדש, בזיקה לממד החקלאי. בהמשך מצטווים לשבת בסוכה, בכל הארץ, בזיקה לממד ההיסטורי המשיק לשם החג: "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (מג). כך, חג המצות מלמד על השגחת ה' ביציאה ממצרים וחג הסוכות מתייחס להשגחתו במדבר. יש אפוא רגל שעיקרו במשמעות ההיסטורית, רגל שעיקרו במשמעות הטבעית ורגל המחבר בין שתי המשמעויות.
השגחה בהיסטוריה ובטבע
שתי משמעויות אלו משקפות שתי דרכי חשיבה על הזמן. הן מגדירות את הפעימות של הקודש והחול בחיי האדם והעם, את הדרך שבה הוא רואה עצמו בעולמו ואת נקודות ההתחלה של תודעתו. בחשיבה הראשונה האדם מצוי בזיקה לטבע, בכפוף ל"זמן השמשי", המחזורי, האוניברסלי – לעונות השנה, המתחילות בסתיו, בתפר שבין קמילת צמחי הקיץ להנצת צמחי השנה הבאה. ואילו בשנייה הוא רואה עצמו כחוליה בשרשרת הדורות, בזיקה ל"זמן הירחי", הליניארי, הלאומי, שתחילתו בחודש האביב – ברגע לידת העם – המושך ממורשת האבות ומחשכת השעבוד אל הגאולה.
האדם הקשור לחלוטין לטבע לא חש את העבר והעתיד, הזיכרון והחזון, ועלול לשכוח את הברית בין ה' לבין העם והארץ, לכפור בייעודו ההיסטורי. ואילו החי כולו בספרה הניסית־ההיסטורית, לא תמיד מביט מחלונו אל התחלפות העונות, אל הפרח, האלומה והלחם. הוא עלול להינתק מהטבע, לשכוח את ההודיה לנותן הארץ, "ארץ זבת חלב ודבש", את הברית שכרת ה' עם העולם: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ".
לא פשוט לחיות בו־זמנית בשתי התודעות, אך התורה מכוונת אותנו להעמיק בהן. בחג המצות – בהשגחה הניסית ההיסטורית, בחג השבועות בממד ההשגחי שבחיי הטבע, ובחג הסוכות באינטגרציה שביניהן. בפסוק: "אלה מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם" (ויקרא כג, ד) האדם נתבע להכריז על המועדים ולקדשם, וכך להעמיק את נקודות המגע בין שתי המשמעויות, בדומה לאיזון בין המהלך השמשי והירחי שבלוח היהודי.
בד בבד, בכיבוש הארץ ובכיבוש הטבע האדם מיטלטל בין יוהרה לחרדה. הכיבוש נותן לו תחושת כוח ובעלות, בין אם על ארצו ובין אם על חלקתו הקטנה ויבוליו, עד כדי שכחת ה'. מצד אחר, זה גם זה נתון לפגעי הטבע או שנאת עמי הסביבה וזקוק לעזרת ה'. המשמעות ההיסטורית־ניסית שצוינה לעיל מתייחסת לתקופה ההשגחית, עד הגיעם לארץ נושבת, ואילו המשמעות החקלאית מתייחסת לתקופת הנוכחות הטבעית, בהיות העם בארצו. התורה מלמדת להקרין מהתקופה הניסית שביציאת מצרים על השגחת ה' בארץ, אשר "עיני ה' א־להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב).
אכן, במקרא ביכורים (דברים כו, א־יא) הפותח "וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ" משולבות שתי המשמעויות. מביא הביכורים מצהיר על בעלות ה' על הארץ ומודה לו על הצלחתו החקלאית, במשולב בממד ההיסטורי־ניסי המתאר את הירידה מצרימה, השעבוד, והשגחת ה' בהצלה ממצרים ובמתן הארץ לנחלה.
*
חלק מהשבים ארצה בדורות האחרונים ויתרו על הממד הדתי־ההיסטורי והפכו את חג השבועות לחג חקלאי גרידא. מצד אחר, עם הניתוק מהארץ והיציאה לגלות הודגשה משמעותו של חג השבועות כחג מתן תורה. עם העמדת לימוד התורה כדרך בלעדית לעבודת ה' גם בשובנו לארץ, ישנם המתעלמים מהמשמעות הדתית שבממד הטבעי־חקלאי של חג הביכורים ומתמקדים בתיקון ליל שבועות. נראה שהגיע הזמן לשוב לאינטגרציה בין שני הממדים.
