אני מבקש לפתוח את רשימתי עם כמה קטעים טרגיים הלקוחים מספר ירמיהו (פרק לח ואילך). על בסיס אלה בנוי המשך מאמרי. הרקע – ימיו האחרונים של המלך צדקיהו לפני החורבן.
לשרי המלך הייתה השפעה מוחלטת על צדקיהו, שהרגיש בצדק כלוא בידיהם. הם האמינו שאילו יהיה העם מאוחד במלחמה נגד הבבלים הם מסוגלים לנצח, על כל פנים למנוע את התבוסה המוחלטת. ירמיהו, כך היה נראה להם, פוגע במאמץ המלחמתי:
"יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל הָעָם לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
ירמיהו התנגד לחלוטין למלחמה. היה ברור לו שפירושה חורבן. המלך לא הסכים עם השרים, אך חולשתו מנעה ממנו לצאת נגד דעתם. "ויאמר המלך צדקיהו הנה הוא בידכם כי אין המלך יוכל אתכם דבר". ואכן, "ויקחו את ירמיהו וישלכו אתו אל הבור… ובבור אין מים כי אם טיט ויטבע ירמיהו בטיט". גורלו של ירמיהו נידון למוות.
או אז מופיעה דמות "עבד־מלך", הפונה אל המלך צדקיהו ומבקש להציל את הנביא: "אדני המלך הרעו האנשים האלה את כל אשר עשו לירמיהו הנביא את אשר השליכו אל הבור וימת תחתיו מפני הרעב כי אין הלחם עוד בעיר". המלך החליט להציל את ירמיהו, והוא מצווה את עבד־מלך: "לאמר קח בידך מזה שלשים אנשים והעלית את ירמיהו הנביא מן הבור בטרם ימות… ויקח עבד מלך את האנשים בידו ויבא בית המלך אל תחת האוצר ויקח משם בלוי סחבות ובלוי מלחים וישלחם אל ירמיהו אל הבור בחבלים". ירמיהו ניצל.
הפרק האחרון של התיאור הזה יתרחש אחרי החורבן. ועדיין אני בטוח שתשאלו אותי למה הבאתי את הקטע הזה. אענה לכם. לאותו אדם צדיק וישר שהציל את ירמיהו היה כינוי נוסף שעליו דילגתי. הכתוב מתאר אותו ומוסיף כמה מילים: "וַיִּשְׁמַע עֶבֶד מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ". למדנו כאן על טרגדיה נוספת. מדובר כאן – כך נראים הדברים – באחד השבויים באחת המלחמות של התקופה, שנמכר לעבד, וכדי שיהיה פחות בעייתי הוא סורס, מעשה שאפילו לבהמות אסור לעשות לפי המסורת היהודית. אחד מאנשי יהודה קנה אותו כדי שיעבוד עבור אנשי השלטון, ואז התגלגל לשירות המלך. עבד־מלך הפך עבורי סמל של השחור (אפרו־אמריקאי) שהגיע ליהדות, הפך אחי, וזכה לעבוד את הקב"ה שהחזיר לו אהבה.
להסתכל על העולם
ודאי שרבים הקוראים את דבריי אלה יסתכלו עליי בהיתול ובחוסר אמון. הרי אנו בימים שבהם השחורים מהווים כוח פוליטי שאין לבטל את חשיבותו. ומצד שני, אומרים בוודאי ברגע זה, האם לא נראה לי מוזר הביטוי שמוזכר בהלכה שלי בעניין זה – "ברוך משנה הבריות"?
ודאי שמעתם שאיש הלכה מכובד דיבר לאחרונה על ברכה זאת מבלי להרגיש שעיתונאים שונים יעשו מזה מטעמים, ואכן כך הם עשו. יהודים חסרי אהבת התורה, וכמובן גויים, יאחזו בדברים כדי להכפיש את מקורות היהדות. בדורנו, הנגוע באמצעי תקשורת הצמאים לסנסציות, אמרות מסוימות עלולות לתרום לשנאת ישראל, עד לתחום המסוכן של פיקוח נפש.
חיפשתי ויגעתי: האם ניתן למצוא הערה של אנשים אחראים על בעיה זו? עברתי על מאות מקורות, לא מצאתי מה לשלוח לכם, קוראים יקרים, עד שהקב"ה שלח לי רמז להבנת הדברים, וזלגו דמעות מעיניי. את עיקר הדברים מצאתי אצל חכם שלא הכרתי, רבי גדליה רבינוביץ', האדמו"ר ממונסטרישצ'ה (כמה יפים שמות עריך, ישראל). את עיקרי דבריו קראתי בקובץ "אבני משפט" שאנשיו פרסמו לרגל אחד מחגי חנוכה. אנסה לסכם עבורכם סיכום קצרצר של דבריו, תוך בקשת סליחה אם טעיתי.
אך קודם הערה כללית על מהות הברכות. יש שני אופני הסתכלות על העולם: [א] מבט טבעי־אסתטי, נגיד – מוזיאוני; [ב] מבט א־לוהי־רוחני המחפש את הקב"ה בנפלאות הטבע, והן אין־סופיות ומלאות חכמה. "יַפְתְּ אֱ־לֹהִים לְיֶפֶת, וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם". האסתטיקה והיופי חייבים לשכון באוהלי שם. אך נעצור ונפנה אל הברכות. מה משמעותם של סוגי הברכות? ברכות הנהנין – אסור שייהנה אדם מן העולם בלי לברך את מקורו. ברכות המצוות – על כך למד רבי ישמעאל קל וחומר: אם על חיי שעה מברכים, על חיי עולם על אחת כמה וכמה. ברכות ההודאה, לימד אותנו הרא"ש (ברכות פ"ט סימן ג) שהן במקום קרבן התודה.
ואולם, ברכות הראייה עבור מה הן באות? מה מובנן של הברכות על תופעות הטבע, ובייחוד אלו שנראות לנו שונות ומוזרות, כולל "משנה הבריות"? על כך עונה האדמו"ר: "כדי להצביע שהטבע ותופעותיו נבראו מאת השי"ת, ואין לראות בשום דבר בעולם כאילו נפרד מהקב"ה… והרי זה תריס בפני עובדי עבודה זרה שעשו אלילים מכל תופעות הטבע".
בני האדם כולם נבראו לעבוד את ה' ולזכות את הבריות. על כך אנו מברכים, ועבד מלך יוכיח. צאצאיו בעולם שרים את תהילות ה', תוך אהבה לעם ישראל החוזר לארצו אחרי החורבן. ואולי יבוא יום וכאביהם המסתורי הם יזכו בצלה של האמת השלמה.
