בימים אלו שלאחר יום העצמאות, ימים שבהם מדינת ישראל עסוקה במחשבות על עתידה, אני מבקש להרהר על עתידו של העם היהודי. שאלות רבות מתעוררות סביב קיומו של העם, אבל נדמה לי שהשאלה המרכזית והחשובה ביותר היא האם יש עתיד לעם היהודי בתפוצות? האם עתידו של העם היהודי מובטח?
גם אם מבחינה דתית ותיאולוגית אנו מובטחים שלא אלמן ישראל ("כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה מֵאֱ־לֹהָיו"; ירמיהו נא, ה( ו"לא ידח ממנו נדח" ("לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח"; שמואל ב יד, יד), עדיין ישנן הבטחות א־לוהיות שטרם התקיימו במלואן. ההבטחות ביחס לגודלו של עם ישראל שיהיה ככוכבי השמים לרוב וכחול אשר על שפת הים עדיין לא התקיימו כפשוטן של מקראות. העם היהודי מונה כיום רק 14 מיליון איש, פחות מאחוז אחד של החברה הסינית המונה מיליארד וארבע מאות מיליון איש. לכן אני מעדיף לפעול מתוך תחושה שהקיום היהודי איננו מובטח. יש לי תחושה של אחריות ורצון לעשייה ואולי מעין שותפות עם הקב"ה לשמירה על קיום העם היהודי.
העם היהודי עובר לאורך ההיסטוריה שינויים ותהליכים רבים. הקיום היהודי נע בין סכנות להזדמנויות, בין אתגרים לקשיים, כדבריו של הרב קוק המדמה את ההיסטוריה של העם היהודי למטוטלת של שעון, הנמצאת לעיתים למעלה ולעיתים למטה. עם ישראל הוא מעין "מטוטלת היסטורית", הנמצא בהישרדות מתמדת מלבר ומלגו. אבל לטעמי כדי לשמר את הזהות היהודית אין לדאוג רק להישרדות, ויש לעשות את המעבר להמשכיות.
יהדות מתוך בחירה
הקיום היהודי בתפוצות מושפע מתהליכים פנימיים וחיצוניים כגון גלובליזציה והגירה יהודית, עלייה למדינת ישראל, דמוגרפיה שלילית, התבוללות ונישואי תערובת, היחלשות הזהות היהודית והחינוך היהודי בתפוצות, העלות היקרה של קיום חיים יהודים בקהילות, ריבוי זהויות והגדרות ביחס לשאלת מיהו יהודי, פילוגים, חוסר השתייכות קהילתית, תהליכי אורבניזציה, התחזקות האסלאם, אנטישמיות, פוסט־מודרניות, יחסי גומלין בין התפוצות למדינת ישראל ועוד.
לאלו מצטרפים שני תהליכים הופכיים המתקיימים כיום בעם היהודי: התבוללות ואיבוד הזהות היהודית מחד גיסא וחזרה למסורת וחזרה בתשובה מאידך גיסא. תהליכים אלו שונים זה מזה, האחד מחליש את העם היהודי והשני מחזקו. אך שניהם מתקיימים באותה עיר ובאותה מדינה ואף באותה משפחה: בן אחד מתרחק והבן השני מתקרב ליהדות.
לדעתי הבעיה המרכזית של העם היהודי היא איבוד הזהות היהודית והתבוללות. הזהות היהודית איננה פשוטה וטבעית היום. היא איננה מוּלדת אלא בחירית. כל אדם יכול לבחור אם להיות יהודי ולקבוע את זהותו היהודית. אחד ההבדלים הבולטים בין העולם הקלאסי לבין העולם המודרני בתחום הזהות הוא שבעבר אדם היה קשור לזהות אחת על רקע משפחתו ומקום מגוריו, ואילו כיום, בעולם המודרני ובעיקר הפוסט מודרני, האדם בכלל והיהודי בפרט חשוף לאפשרויות רבות של בחירת זהות. מעתה האדם היהודי עומד בפני הקושי והאתגר לבחור בזהותו, לאשר אותה, לאמץ אותה ולחיות כיהודי מתוך רצון ובחירה.
בדרך כלל אנו רגילים להסביר לצעירים יהודים בתפוצות שיש לשמור על הזהות היהודית ועל עתידו של עם ישראל מתוך זיקה לעבר; שעליהם לשמור את הגחלת ולהמשיך את הרצף ההיסטורי של עם ישראל; שהם צריכים להביט בגאווה אל ההיסטוריה היהודית כדי להמשיך לקיים את העם היהודי ולהמשיך את המסע הנצחי של העם היהודי. ואני שואל: האמנם? האם זו תשובה לצעיר היהודי המתבולל? האם זה הסבר המניח את הלב ואת הדעת של יהודי שמרוחק מיהדותו? האם תשובה זו מתאימה ליהודי שלא למד היסטוריה יהודית מימיו, או לרובם של היהודים הבלתי משויכים בעולם שהם רובו של העם היהודי כיום? האם ידיעה אינפורמטיבית של ההיסטוריה מספיקה לעיצוב הזהות היהודית?
שאלה זו מתייחסת בין היתר לדבריו הידועים של הרי"ד סולוביצ'יק שעליהם גדלנו וחונכנו. כזכור, הרב סולוביצ'יק מסביר את הפלא של הקיום היהודי לאורך ההיסטוריה ובעתיד על ידי המונחים של "ברית גורל" ו"ברית ייעוד". כלומר, קיום ככורח וקיום מתוך חירות. האם ליהודי מתבולל יש לומר שהוא קשור לעם היהודי בגלל הסבל, בגלל העבר והזיקה להיסטוריה היהודית, או שמא צריך להדגיש בפניו את הייעוד?
מן העתיד אל העבר
קהילות רבות בונות מוזיאונים כדי לתעד ולשמר את העבר. למרות שאנו רגילים לצטט את הדברים המיוחסים לנפוליאון: "עם הזוכר את עברו מובטח לו עתיד גדול", אני חושש שבנוגע לעתיד היהודי, משפט זה אינו מדויק. אני מפחד מקהילות עם מוזיאונים. התודעה של קהילות אלו היא העבר ולא ההווה או העתיד. פעמים רבות קהילות אלו הן קפואות בזמן ולא מתחדשות. קהילה לא צריכה לחיות את העבר, אלא להשקיע מחשבה בעתיד. במקום הדברים של נפוליאון, הכלל צריך להיות: עם שחושב על עתידו – יש לו עתיד.
העבר וההיסטוריה חשובים כאשר הם הופכים מהיסטוריה לזיכרון, ממידע היסטורי המצוי על דפי ההיסטוריה לזיכרון אישי, לרגש פועם בזהות היהודית של הצעירים שלנו. ההיסטוריה היא גורם פסיבי ורק כאשר היא הופכת לזיכרון היא הופכת לגורם אקטיבי. היחיד מגבש את זהותו מתוך התייחסות לעבר ולהווה. לכן עלינו להעמיק את הדיאלוג המתמיד בין העבר לבין העתיד כיסודות מכונני זהות, ותמיד להתחיל מהעתיד ולחזור בסיבוב מעגלי לעבר ולא להפך.
כדי לחשוב על העתיד במונחים מחודשים נדמה שכיום כל יהודי צריך לשאול את עצמו יותר ויותר את השאלה הפשוטה: מדוע אני יהודי? מדוע להיות יהודי באוסטרליה? מדוע להיות יהודי בגואטמלה? מדוע להיות יהודי בפולין אחרי השואה? מדוע להיות יהודי בצרפת או בצפון אמריקה? התשובות יכולות וצריכות להיות שונות ממקום למקום, אבל בעיקר לתת השראה לעתיד היהודי באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי.
תשובות רבות קיימות לשאלה מדוע להיות יהודי: תשובות דתיות, תשובות לאומיות, תשובות אקסיסטנציאליות, תשובות אוניברסליות, תשובות של שייכות, תשובות של משמעות, תשובות של משפחה, תשובות של קהילה ועוד. אין תשובה אחת שמתאימה לכל יהודי. התשובה לשאלה מדוע אני יהודי לא יכולה להיות אחת לילד ולזקן, לאדם מאמין ולשאינו מאמין, לאדם עם שורשים משפחתיים ענפים או לאדם שמגלה את יהדותו. כל אדם צריך לבנות ולעצב את התשובות לשאלות היסוד של היהודי המודרני. צריך לחדש את החשיבה, צריך לחדש את הדו שיח היהודי והקהילתי בנושא זה, צריך לחפש תשובות שונות שיצליחו לשמור כמה שיותר יהודים בתוך המחנה מתוך ראייה עתידית ולא רק מתוך לימוד היסטורי.
אנו צריכים לדבר כפי שדיבר משה רבנו: אל השמים ואל הארץ, אל כל יהודי ובכמה שפות. כפי שנהג לומר הרבי מקוצק: "אדמו"רים אחרים רוצים לדבר כדי שהדיבור יוכל להגיע עד השמים. אני רוצה לדבר כדי שהדיבור שלי יגיע אל ה'פופיק'".
