היכרותי עם הרב אלישיב קנוהל זצ"ל הייתה בעיקר סביב העיסוק בספריו, שזכיתי ליטול חלק בעריכתם וכתיבתם (במהדורה השנייה של הספר "איש ואשה", ובכתיבת הספר "ואכלת ושבעת"). ספרים אלה הביאו את הרב אלישיב לתודעה הציבורית, וגרמו לרבים לראות בו את מורם ורבם.
הספרים עוסקים בנושאים הלכתיים מורכבים (הלכות נידה וכשרות), שכל יהודי שומר מצוות משתדל לשמור אותם, אך ספרות הפסיקה העוסקת בהם אינה נגישה לציבורים רחבים. ספריו של הרב אלישיב מציגים את הנושאים הללו בשפה בהירה ובאופן ברור, שמובן גם לציבור הרחב ולא רק ליושבי בית המדרש. אנשים שלימוד ההלכה היה עבורם תחום בלתי נגיש הכתוב בשפה אזוטרית גילו את האפשרות ללמוד בעצמם נושאים הלכתיים המובאים באופן קריא וקולח, ואף להבין את היסודות העומדים בבסיס פרטי ההלכה. ועם הלימוד וההבנה, מתחזקים כמובן גם המודעות לפרטי ההלכה והקיום שלהם בפועל.
בדברים להלן לא אעסוק בספרים עצמם, אלא באישיותו של הרב אלישיב כפי שהיא משתקפת מתוך הספרים וכפי שזכיתי להכירה במהלך העבודה המשותפת.
נער בעל כשרון בינוני
הנקודה הראשונה והמרכזית שפגשתי בה היא ענוותנותו הגדולה של הרב אלישיב. כאשר הגיע אליי לראשונה הספר "איש ואשה" התרשמתי עמוקות והחלטתי לאמץ אותו כספר שישמש אותי להדרכת חתנים מכאן ואילך. יחד עם זה, עלו לי כמה הערות על תוכן הספר. לא הכרתי לפני כן את הרב אלישיב, וחששתי לפנות אל תלמיד חכם מבוגר ממני ובעל ניסיון רב בפסיקה, שעמל על ספרו זמן רב ועלול לראות את ההערות כמטרד או אף כפגיעה אישית. מכר משותף עודד אותי לשלוח את הערותיי, בנימוק ש"הרב קנוהל הוא מאוד עניו, הוא יקשיב לכל הערה ויתייחס אליה ברצינות".
החלטתי לנסות ולשלוח מספר הערות, תוך הסתייגות והתנצלות, והתגובה שקיבלתי הייתה מפתיעה – הרב אלישיב התקשר וביקש בכל לשון של בקשה לקבל הערות נוספות. הוא לא הסתפק בהערות על עצם פסיקת ההלכה, וביקש שאשלח כל הערה שיכולה לשפר את הספר, בין אם מדובר בהוספת פרטים, בהצעת ניסוח בהיר יותר או אף בתיקון של הפיסוק וכדומה.
כך החלה העבודה על המהדורה השנייה, כאשר פעם אחר פעם התפעלתי מיכולתו של הרב להקשיב לכל הערה והצעת תיקון, לשקול בכובד ראש, ואף לשנות את עמדתו כאשר השתכנע שיש מקום לפסוק באופן אחר. לאחר העבודה על החלק ההלכתי של הספר ביקש הרב הערות גם על שאר החלקים. זמן מה לאחר שיצאה לאור המהדורה החדשה של "איש ואשה", סיפר לי הרב אלישיב שבכוונתו לכתוב גם ספר בהלכות כשרות, וביקש שספר זה ייכתב מלכתחילה בעבודה משותפת. בכל פרק הוא כתב נוסח ראשוני, ואז ביקש הצעות לתיקונים והוספות, כאשר ההערות מתקבלות תמיד בשמחה ובמאור פנים.
יחד עם זאת, מידת הענווה לא באה על חשבון מידת האמת. כאשר עלתה מחלוקת בפרט מסוים הדבר הוביל לבירור מעמיק ויסודי יותר, ולעיתים להתייעצות עם תלמידי חכמים נוספים, ורק כאשר הרב אלישיב השתכנע הוא הסכים לשנות ולתקן.
ביטוי חזק לענוותנותו של הרב אלישיב ראיתי בערב שהתקיים בישיבת הקיבוץ הדתי לרגל צאת המהדורה השנייה של "איש ואשה". הרב אלישיב דיבר שם על שמחתו ותודתו בכל הערה שקיבל, והגדיל לעשות כאשר תיאר את מסלול חייו. לטענתו הוא נחשב לנער בעל כישרון בינוני, ומוריו המליצו לו לעבור למסלול מקצועי משום שלא צפויה לו הצלחה בתחום הלימודי. לדבריו, רק התמדה והתמסרות הביאוהו למקום שבו הוא נמצא. הוא קרא לנוכחים לקחת מכך דוגמה, שגם אדם שאין לו כישרונות מיוחדים יכול לפעול פעולות משמעותיות אם רק יתאמץ.
להנגיש הלכה מקילה
בדמותו של הרב אלישיב בלט החיבור שבין בית המדרש ובין חיי המעשה. כך בתולדות חייו, כבן קיבוץ שלמד במשך שנים ב"מרכז הרב", הוסמך לרבנות וחזר לשמש רב בקיבוצו; וכך גם בספריו, שכאמור נועדו להנגיש את עולם ההלכה גם למי שאינו בן ישיבה.
בתחילת היכרותנו הוא סיפר לי על מניע מרכזי שהביא אותו לכתיבת הספר "איש ואשה": בחלק מן הספרים שנכתבו בתחום זה מופיעה פסיקה מחמירה באופן יחסי, כאשר המחבר עצמו מורה לא פעם לתלמידיו באופן יותר מקל. הסיבה לכך היא תפיסה שעל פיה בספר שמתפרסם לרבים יש להציג את ההלכה באופן של "לכתחילה", בעוד בהוראה בעל פה ניתן להתחשב יותר בצדדים המקילים. התוצאה מכך, טען הרב אלישיב, היא שבני הישיבות, שנמצאים בקשר ישיר עם רבנים ופוסקים, מכירים גם את הפסיקות המקילות לשעת הצורך, בעוד דווקא הציבור שמחוץ לישיבות מקבל את הפסיקה המחמירה יותר. הספר "איש ואשה" נכתב, בין השאר, כדי להגיש לכלל הציבור את אותה "תורה שבעל פה" שספונה בין כותלי בית המדרש.
בנוסף להבהרת ההלכות עצמן, הרב אלישיב מתייחס בספריו גם אל הצדדים המעשיים ואל אופן היישום של ההלכות במציאות. כך למשל בספר "איש ואשה" הרב אלישיב מזכיר גם פרטים כדוגמת היכן ניתן להשיג עדי בדיקה, שעות הפתיחה של המקוואות או כיצד אפשר להעביר אל הרב שאלות באופן אנונימי. בספר "ואכלת ושבעת", במסגרת דיני הכשרת כלים, הוא מפרט הצעה להתנהלות יעילה בהכשרתם של כלים רבים, הכוללת "טיפים" מעשיים שונים ואף עצות לשמירת הבטיחות בזמן ההכשרה.
הסתכלות מעשית זו הביאה אותו לעיתים להציג תחומים הלכתיים מסוימים באופן שונה מבשאר ספרי הפסיקה. במקום לפרט את כל המצבים שנידונים בספרות ההלכה, שחלקם נדירים מאוד, הרב אלישיב העדיף להבליט את המצבים המעשיים ולהרחיב בהם, ואילו בפרטים שאינם מעשיים להסתפק באזכור העקרונות ובהפניה לשאלת רב במקרה הצורך. באופן זה מתמקד הלומד בנושאים הרלוונטיים עבורו הלכה למעשה, ולא בפרטים שאינם מעשיים העלולים ליצור בלבול וטעות.
מגמה מעשית זו הביאה את הרב אלישיב לכלול בספר "ואכלת ושבעת" גם התייחסות נרחבת לנושאים שאינם שייכים בעצם להלכות כשרות. כך למשל מופיעים בספר עניינים כגון ניהול המטבח בשבת וביום טוב, שמירת שבת בשהייה בחו"ל ומצוות האכילה בליל הסדר. זאת מתוך מחשבה שספר העוסק בתחומים של הלכות המטבח, אכילה בחו"ל ודיני הכשרות לפסח, ראוי שיכלול גם נושאים נוספים אלה המשיקים לכך מבחינה מעשית.
עניין נוסף הבולט בספריו של הרב אלישיב הוא הרגישות האנושית. במיוחד הדברים אמורים בספר "איש ואשה", שעוסק בתחום שמשיק מטבעו לשאלות רגישות. בספר זה עוסק הרב אלישיב גם בנושאים הלכתיים וגם בנושאים של הדרכה אישית ורגשית, מבניין הזוגיות, דרך חיי אישות ועד להתייחסות אל הורי בני הזוג. בכל אחד מן הנושאים יש הבנה לקשיים ולרגישויות, וניסיון להדריך נכונה את בני הזוג בתחומים עדינים אלה. אולם הנושאים אינם נפרדים זה מזה, ולא פעם משולבות בתוך הדיון ההלכתי גם הדרכות לזוגיות נכונה. הרב אלישיב סיפר לי שכך הייתה דרכו תמיד בהדרכת חתנים – לשלב בכל מפגש של לימוד הלכתי גם שיחה של הדרכה זוגית, ואף לפתוח בה את המפגש.
החליף את הביטויים
גם בניסוח ההלכות וסידורן עמדו מול עיניו של הרב אלישיב שיקולים של רגישות אנושית, ואציין מספר דוגמאות לכך. הביטוי הרווח לאיסור נידה, מן התורה ועד לאחרוני הפוסקים, הוא "טומאה". הרב אלישיב היה מודע לקושי שעלול להתעורר מחמת השימוש בביטוי זה, שכן הוא עלול ליצור אצל האישה תחושה שלילית לגבי גופה והתהליכים המתרחשים בו. במהדורה הראשונה הוא הרחיב בעניין זה, והסביר שמושג הטומאה אין בו אמירה משפילה, וּודאי שאין בו משמעות של חטא. גם אדם העוסק במצווה כדוגמת קבורת המת נטמא מחמת מצווה זו. כאשר נהגו בישראל דיני טומאה וטהרה במלואם, מושג הטומאה נתפס במשמעותו הנכונה – מניעת האפשרות לעסוק בעניינים של קודש כדוגמת המקדש והקרבנות, ואין לייחס למושג משמעות שלילית מעבר לכך. בעקבות תגובות שקיבל, הרגיש הרב אלישיב שאין בכך די, ולפיכך החליף את הביטוי "האישה נטמאת" ב"האישה נאסרת". לאחר מחשבה נוספת, החליף גם את הביטוי הזה בביטוי "הם נאסרים", על מנת להדגיש את שותפותם של שני בני הזוג בתהליכי האיסור וההיתר.
באחת השיחות הראשונות בינינו הצבעתי על דבר שהיה תמוה בעיניי: בדרך כלל ספרי הפסיקה העוסקים בהלכות נידה פותחים באופן שבו האישה נאסרת, לאחר מכן עוסקים בדיני ההרחקות שבתקופת האיסור, ורק לבסוף באופן ההיטהרות. כך הוא לכאורה הסידור ההגיוני, שכן תחילה נוצר האיסור ומתוך כך נצרך תהליך הטהרה. אולם בספר "איש ואשה" הסדר הוא הפוך – סדר ההיטהרות מופיע בתחילה ורק אחריו מופיע האופן שבו נוצר האיסור. לשאלתי, הרב אלישיב נימק את הדבר בשתי סיבות: ראשית, הוא מעדיף להתחיל את הלימוד ההלכתי דווקא בצד החיובי, של הטהרה, ולא בצד השלילי של האיסור. בנוסף אמר שהשאלה שלי באה מזווית ראייה של מדריך חתנים, אולם הספר מיועד לחתנים ולכלות כאחד, והרי מבחינת הכלה השלב הראשון שהיא פוגשת באופן מעשי לקראת חתונתה הוא דווקא תהליך ההיטהרות.
דיון נוסף היה לנו לגבי מיקומו של הקטע העוסק במקרה של הפלה. אני סברתי שמקומו של נושא זה הוא בהמשך לנושא הלידה, שהרי מבחינה הלכתית זהו סעיף של דין יולדת. אולם הרב אלישיב העדיף לקבוע קטע זה בפרק אחר, יחד עם פסקאות העוסקות במצבים כדוגמת היריון והנקה. הנימוק לכך היה שמן הסתם זוגות רבים הנמצאים בסוף ההיריון יפתחו את הפרק העוסק בלידה כדי ללמוד את ההלכות הנוגעות לכך, ולא כדאי שבהקשר זה הם ייתקלו באזכור האפשרות של הפלה חלילה.
בשורות אלה ניסיתי להציג מעט את דמותו של הרב אלישיב כפי שהיא משתקפת בספריו, אולם מעבר לכך העבודה המשותפת והשהות במחיצתו זיכו אותי להכיר את אישיותו המיוחדת: העמל וההתמדה בלימוד ובכתיבה, מאור פניו לכל אדם שבו פגש, פשטות ההליכות ועוד. בכל עת היה נסוך על פניו חיוך, ועיניו האירו והקרינו חום ואהבה. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, וכאן בארץ תמשיך תורתו להאיר לרבים.
ספרו של הרב שמואל אריאל "נטע בתוכנו" על יסודות התורה שבעל פה יצא לאור לאחרונה בהוצאת גילוי
