הפרידה של אברהם אבינו משרה אמנו נראית כעמוסת רגשות, עד כי אפשר לחשוב שלזמן מה שרה עצמה "ממשיכה" לחיות בארץ גם לאחר מותה. רמז לכך ניתן למצוא בכותרת הפרשה "חיי שרה", וזאת אף שנושא הפרשה הוא מותה.
האינטנסיביות הרגשית ממוקדת בתיאור "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (כג, ב). אין אנו יכולים להבין בקלות מה היה מספד זה ובפני מי הוא נעשה. אבל יותר מכך דורש עיון הביטוי "ולבכותה". אברהם אינו בוכה "רק" עליה ועל גורלה, או על הבדידות שנפלה עליו. הוא למעשה בוכה אותה, את בכיה שלה!
זוהי רמה נדירה של הזדהות נפשית. ייתכן שהוא משתתף כאן בבכייה הנוגעת לעקדת בנם, ואולי גם בבכייה של שרה על קשייה בפרשת הגר. מכל מקום אברהם הוא כמי שנכנס לתודעה של אשת נעוריו האהובה, ופועל משם עימה. מכאן נוכל להבין שגם ההספד לשרה מכוון בעיקר לתהליך פנימי של אברהם עצמו, ופחות לדברי הספד המיועדים לקהל כלשהו.
נקודת ציון לאומית
מהמסע הרגשי העמוס הזה אברהם צריך לקום ולעבור לאחד העיסוקים החיוניים והפחות נעימים של חיינו האנושיים: ניהול משא ומתן. הוא קם "מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ". דהיינו, פני שרה המתה מכוננים את דבריו. כעת מותה ודאי ומוחלט, ואין הוא יכול "להאריך" את נוכחותה החיה מעבר לנקודה זאת.
רבות נכתב על שיחת אברהם ובני חת, ואני מבקש לנסות ולהעיר נקודות נוספות אחדות: ראשית, דיבורו תכוף לקימתו. כלומר, מבחינת אברהם הפנייה לבני חת היא הפועל היוצא המיידי של תום זמן הבכי. שנית, אברהם משלב בדבריו דיון עקרוני עם היבט מעשי־מסחרי. לפיכך, הגדרת מעמדו בתוכם חיונית לשני הצדדים: "גֵּר וְתוֹשָׁב" אל מול "נְשִׂיא אֱ־לֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". ממתי ההגדרה העצמית של הדובר כה חשובה במהלכו של משא ומתן קנייני? אכן הדבר מוכיח לנו שלעיתים הצד שעימו מסכמים את העסקה משמעותי הרבה יותר מתוכן העסקה עצמה.
עניין שלישי הראוי לציון הוא האזכור הרצוף של מטרת העסקה: קבורת המת. לכאורה אין זה מעניינו של מוכר נדל"ן (להבדיל ממי שמשכיר שטח כלשהו) מה יהא השימוש בשטח הנקנה ממנו. ואילו כאן הקבר והמת מוזכרים ללא הרף (כעשר פעמים!), ולכאורה ללא צורך. האם בכך מבקשים בני חת להדגיש את "חסדם" עם המתים, או אולי את העובדה שמבחינתם אין לאברהם שום זכות בארצם אלא רק במה שנוגע לקבורת המת? והאם אברהם משתלב בשיח הזה מחוסר ברירה, או ההפך – דווקא כדי לחזק את הקשר הערכי שלו לעסקת הקניין, שכן מבחינתו "אחוזת קבר" זו לא רק כותרת הממעטת את חשיבות העסקה, אלא נקודת ציון אמונית ולאומית מכרעת?
גם אם בני חת מבקשים לראות את המהלך כהיענות בעלמא לצורך שלו לקבור את רעייתו, אברהם עצמו רואה באחוזת הקבר המשפחתית הכרזה עקרונית על תחילת התגשמות ייעודו בארץ.
התחברות בשלבים
השיחה "העסקית" בין אברהם לבני חת מוצאת במידה מסוימת את המשכה בשיחה שבין עבד אברהם למשפחתה של רבקה. גם כאן המגעים נערכים לכאורה במישור משותף, אבל לכל אחד מהצדדים יש מהלך פנימי משלו. לגבי אליעזר, עבדו של אברהם, מילות הקוד לדעתי הן חסד ואמת: "אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי" (כד, כז) וכן "וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי הַגִּידוּ לִי" (כד, מט). שילוב זה של חסד ואמת הוא החותם הגנטי־אמוני של דרך אברהם ומורשת ישראל.
מבחינת עבד אברהם, הפועל כאן כידו הארוכה של אדונו, השידוך עם רבקה חיוני ורלוונטי ככל שהוא משתלב היטב בדרך התורה והאמת. אך מבחינת לבן ובני ביתו, העסקה נבחנת בערכים של רע וטוב (כד, נ). כאן ישנו ביטוי לפער ערכי משמעותי ביותר. הפלא הוא כיצד מתוך נקודות השקפה כה שונות, ולעיתים סותרות, אפשר לסיים משא ומתן חשוב בהסכמה, גם אם הסכמה כזו אינה מונעת קשיים משמעותיים בעתיד.
כיוון דומה יבוא לידי ביטוי במגעים שבין יעקב ללבן. לאחר המרדף של לבן אחרי המחנה של יעקב הם נפגשים לשיחה נוקבת ביניהם. חילוקי הדעות אינם נפתרים, אך שניהם נשבעים לקיום הסדר עתידי. גם בשבועה זאת ניכרת המחלוקת ביניהם, כאשר כל אחד מהם נשבע בנוסח ובאמונה שלו, ומה שנקרא בפי יעקב "גלעד", נקרא "יגר שהדותא" בפי לבן. ללמדנו עד כמה לעיתים אין ברירה אלא להגיע להסכמה למרות פערים ערכיים משמעותיים.
פרשתנו פותחת אפוא בהזדהות מוחלטת של אברהם עם שרה עד כדי הפיכת בכייה לבכיו שלו. מתוך עוצמה רגשית זו הוא פונה לקיום משא ומתן עם יושבי הארץ, ובכך מזמן לדורות את האפשרות הלאומית והאישית לנהל מגעים עם אחרים גם מתוך הבנה שונה לחלוטין בנוגע למשמעותם של מגעים אלה. אליעזר ממשיך דרך זאת כדי לדאוג לדור הבא של אבותינו, ומחדיר לתוך בית לבן הבעייתי ממד ראשוני של חסד ואמת. למרבה הפלא, דווקא רבקה היוצאת מבית זה תהפוך למובילה עיקרית של חותם ערכי זה.
נדמה שהפסוק המתאר את חיבורם המורכב והמפורט של יצחק ורבקה (כד, סז) מכיל בתוכו את השלבים שנזרעו בעת מהלכי המשא ומתן שהזכרנו: יצחק מביא את רבקה לאהל אימו, רק אז הוא לוקח את רבקה, היא נהיית לו לאישה, הוא אוהבה, ולבסוף הוא מוצא נחמה אחרי פטירת אימו. אכן לא רק הפרידה מאדם אהוב רצופה שלבים, אלא גם ההתחברות עימו.
