אשמורת אחרונה של הלילה. הבעל־שם־טוב פושט את בגדיו וניגש אל הבור האפלולי. כף רגלו טובלת במים הקרים, ואט אט הוא יורד במדרגות המקווה. הגוף מתכווץ ונדרך מהצינה, הנשימות נעתקות, הופכות שטחיות ומהירות, רגעים ארוכים עוברים עד שמנגנון החום הפנימי נכנס לפעולה והגוף מצליח להרפות. כשכפות רגליו מתייצבות על הקרקעית הוא כורע ושוחה עד שכולו מכוסה במים. אילו מחשבות עולות בראשו כשהוא טבול במים החשוכים? לאן נודדת תודעתו?
על פי המסורות שנותרו בידי תלמידיו, טבילת הבעש"ט הייתה מלווה במעין דמיון מודרך עם אותיות. האותיות הללו, רצפים של שמות קדושים וכוונות שמקורן בקבלת האר"י, עשויים להיראות להדיוטות כסוג של שמות קוד חתומים ולא מובנים, אולם ניתוח מדוקדק של הפורמולות הקבליות שבהן בחר הבעש"ט חושף משמעויות פסיכולוגיות ותיאולוגיות מעניינות.
הבעש"ט ותלמידיו הרבו לטבול במקווה. ברבות השנים הטבילה אף הפכה לאחד המאפיינים המרכזיים של חסידים באשר הם. אם בעולמם של חז"ל היה לטבילה תפקיד הלכתי פונקציונלי – טהרה מהטומאות המנויות בתורה, הכנה לכניסה למקומות קדושים כמו הר הבית או העזרה, או הכנה לטקסים מקודשים כמו טבילות הכהן הגדול ביום הכיפורים – בעולם הסוד היהודי הטבילה נתפסה כבעלת פוטנציאל סגולי רחב הרבה יותר: התווך שבתוכו מתרחשת ההתגלות, או כפי שכינה זאת אחד מחוקרי הקבלה, "פרקטיקה של טראנס שמאני".
בהקשר הזה נתפסה הטבילה כחלק מהתרחשות של "לידה מחדש", כפי שכתב ר' אליהו די וידאש בספר "ראשית חכמה":
ודבר זה צריך האדם לכוון בטבילתו, שהוא נכנס בסוד נשמתו במים העליונים ההם שהם בסוד עולם הבא, והוא נסתר בסתר עליון שהוא בבינה, ואמא מסתרת אותו בכנפיה… כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו ושם מתעלמים, כעובר המתעלם בבטן אמו והוא שמור מכל פגע ומקרה, וביציאת האדם מן המקור הרי נתקנו אבריו ונשמתו והרי הוא חדש, ואין לחיצונים חלק בו, וירגיש האדם רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו.
לידה מחדש בדמיון מודרך
הבעש"ט בחר בכוונות מיוחדות לטבילה. לדוגמה: על קרקע המקווה מדמיין הטובל את השם א־ד־נ־י; גופו שלו נושא את השם י־ה־ו־ה; והמים המכסים את ראשו הם שם א־הי־ה. שלושת השמות הללו מקבילים לטרילוגיה אחרת במסורות הבעש"ט: עולמות – נשמות – אלוהות. שם אדנות מקביל למציאות הפיזית־קונקרטית, שם הוי"ה לשכבת הנשמה או המשמעות, ושם אהי"ה לגילוי גבוה יותר של אלוהות הסוככת ומגינה כאור מקיף.
שלושת השמות הללו עולים בגימטריה יב"ק. השם הזה מזכיר את "מעבר יבק", הנזכר בסמיכות למאבק הלילי הקשה של יעקב עם המלאך. על פי המקובלים, בלילה ההוא שבו צלח אתגר בלתי אפשרי וזכה לשם "ישראל", עבר יעקב מטמורפוזה ולידה מחדש. בחטיבת ה"רעיא מהימנא" שבספר הזהר, השם יב"ק הוא גם ראשי תיבות של "ייחוד ברכה קדושה", המקביל לשלוש הברכות הכלולות בברכת כהנים. בשם הזה נעשה שימוש נרחב גם בקבלת האר"י, בכוונות הנלוות לקריאת שמע שעל המיטה, שמטרתן היא הכנת הנשמה לעליית נשמה בשנת הלילה כדי לקבל השגות.
תהליך הלידה הסימבולית מחדש מתרחש בתודעתו של הטובל גם דרך דמיון מודרך על מערכת אותיות נוספת. הברכה השנייה בתפילת שמונה־עשרה כוללת את הביטוי "אתה גיבור לעולם א־ד־נ־י". ראשי התיבות של הביטוי הזה – אגל"א – מוכרים כשם קדוש בקבלה, המזוהה עם כוחות הדין והגבורה. השם הזה נושא ערך מספרי של 35, והוא מקביל לשם אחר הנושא את אותו ערך מספרי – אל"ד. שם אל"ד מהווה אחד מ־72 שמות קדושים של הא־ל, שלפי פירוש רש"י במסכת סוכה נגזרים משלושה פסוקים בספר שמות (יד, פסוקים יט-כא). הטובל מדמיין את השם אגל"א, המזוהה עם כוחות הדין, "הופך" לשם אל"ד המזוהה עם לידה והתחדשות, ובהמשך משתלב ו"מתמתק" עם שם נוסף המזוהה עם הרחם והלידה מחדש – שם אהי"ה, בצורה כזו: אאהליד"ה.
ניתוח מסורות הבעש"ט מלמד שהן לא שימשו רק למטרה מדיטטיבית המכוונת להשגת דביקות מיסטית, אלא גם ככלי לטיפול בבעיות קונקרטיות שצצו בקהילה – מחלה של חסיד, גזירות מטעם השלטונות, או פוגרומים ואירועים אנטישמיים. הבעל שם טוב האמין שבכוחו "להמתיק את הדינים בשורשם", קרי ליטול את עוקץ הדין הקשה מן המציאות הכאוטית הסובבת, ולהמתיק אותו באמצעות שימוש בכוונות שנלקחו מתורת האר"י ועברו עיבוד והתאמה מיוחדת. ה"דין" או הצרה מתאפשרים בין היתר בשל מאזן אנרגטי שלילי השורר בעולם, שאותו מבקש המקובל החסידי לשנות – להגביר את החסד על הדין, ולחבר את המציאות התחתונה אל שורשה הרוחני הרך, החומל והפתוח יותר, ובכך לרפא את הפצע.
בקרביים של העיסוק הקבלי
הכוונות הללו מנותחות בספר "הבעל שם טוב וקבלת האר"י", שהוא עיבוד לעבודת הדוקטורט של רועי הורן. פרופ' שלום רוזנברג הציע פעם לסטודנטים במדעי הרוח לא להקדיש את הדוקטורט שלהם לאישים או לטקסטים "חרושים", שבהם קשה מאוד לחדש ורוב המחקרים הם לא יותר מטוויסט על הערת שוליים, אלא לחפש קרקע בתולה – טקסט משמעותי שטרם טופל מחקרית – כדי לתרום תרומה ממשית לפיתוח הידע האקדמי. בהפוך על הפוך, במקרה של הורן זוהי דווקא נקודה לזכותו של הספר. אף שהוא עוסק במשנת הבעל שם טוב, אולי האזור הצפוף ביותר במחקר הפילוסופיה היהודית ומחשבת ישראל – הוא מצליח לחדש.
המחקר של הורן עוסק בשימוש שערך הבעש"ט בכוונות האר"י, וזה כבר הופך אותו למחקר יוצא דופן. שהרי כל מי שפתח ספר קבלה מקורי ולא ספר מחקר על קבלה, יודע שרוב ה"בשר" והתוכן של ספרי הקבלה הוא כוונות ושמות. התמות הקבליות המפורסמות כמו "החלל הפנוי", "שבירת הכלים" ו"העלאת ניצוצות" מנוסחות בתמציתיות רבה מאוד. ולא כרעיונות פילוסופיים או תיאוסופיים, אלא כנגזרות של ה"קוד", קרי הפורמולות הקבליות הסבוכות. עיקר העבודה של המקובלים היא תרגום שלהן לכוונות, שבהן נעשה שימוש בתפילה או בריטואלים דתיים שונים.
למרות זאת, רוב רובם של חוקרי הקבלה הגדולים בעבר ובהווה מיעטו מאוד בעיסוק בשמות ובכוונות עצמם, והתמקדו בתמות הקבליות הכלליות והגדולות. גרשם שלום, ישעיהו תשבי, משה אידל, יהודה ליבס, תלמידיהם ויורשיהם, כמעט לא נכנסו לקרביים של העיסוק היומיומי הדומיננטי ביותר של מקובלים ב"עולם האמיתי". למעט מנחם קאלוש, דמות לא מוכרת במיוחד מחוץ לסצנת מחקר הקבלה, ברוב המחקרים העיקר חסר מן הספר. במובן הזה, המחקר של הורן חריג שכן הוא טובל רגליים בקוד הקבלי ומחפש בו אוצרות.
זו סיבה אחת שספרו של הורן מיועד למיטיבי לכת. הסיבה השנייה טכנית יותר, והיא שהספר לא עבר תרגום מלא מ"אקדמית" לעברית מדוברת, ופה ושם תיאלצו להתמודד עם משפטים מתישים כמו "המכניקה של התיקון היא מכניקה של איזומורפיות, סינכרוניזציה, ולא של השפעה דיאכרונית, סיבתית" (עמ' 48).
תיקון בשלב הגמישות
ומכאן, בתמצית, לתמה של הספר. שאלת היחס שבין החסידות והקבלה העסיקה רבות הן את החסידים הן את החוקרים. רוב החוקרים תמימי דעים שהחסידות צמצמה מאוד את העיסוק ב"קוד" הקבלי המפורט, ונטלה מהקבלה בעיקר מושגים כלליים וראשוניים כמו ספירות, פרצופים, או מה שבחב"ד כינו "דרושי סובב וממלא". מוסכמה נוספת במחקר היא שהחסידות צמצמה מאוד גם את הפרקטיקה הקבלית המרכזית, קרי התפילה המיסטית בכוונות האר"י.
ההבנה היא שהבעש"ט דחה את הכוונות התיאורגיות מתוך מוטיבציה אקסטטית. לשם המחשה, מי שהתפלל פעם בישיבת מקובלים מכיר את המחזה שבו המתפללים מדפדפים בסידורים ענקיים הכוללים אינספור דפים עם תרשימי שמות קדושים. הבעש"ט, כך נהוג לחשוב, סבר שתפילה בדביקות לא יכולה להתרחש תחת "עומס" כזה של מידע ונתונים, שבהכרח בא על חשבון היכולת של המתפלל להיכנס לדביקות אקסטטית, ולכן יש לדחותו.
הורן מראה שהתמונה הזו חלקית בלבד. המקורות שהוא מציג מלמדים שגם אם הבעש"ט לא עודד תפילה בכוונות האר"י, הוא בהחלט ערך בהן שימוש אינטנסיבי כדי "להמתיק את הדינים". מיתוק הדינים הוא מושג יסודי בעולמו של מייסד החסידות, וברוב המקרים הוא מתייחס למטרות ארציות ממוקדות, קרי פתרון של בעיות ומצוקות בקהילה. הכוונות שנטל מהאר"י והשימוש המיוחד שערך בהן מלמדים על התפיסה העצמית שלו כבעל־שם, הנדרש לטפל בבעיות אקוטיות המופנות אליו.
הטבילה במקווה לא רק סייעה בידו לפתוח את החושים הפנימיים ו"לראות" מבפנים את הסיטואציה השבורה והטעונה תיקון, אלא גם לרפא ולתקן את הטעון תיקון, למתק את הדין בשורשו. הבעש"ט ראה את המציאות כמורכבת מרבדים שונים המתקיימים סימולטנית. ברובד העליון המציאות מתקיימת כפוטנציאל, כאנרגיה היכולה להתבטא במצבי צבירה שונים, כאופציה שיש בה גמישות וחופש. זוהי ספירת ה"יסוד", שבה הדברים עוד לא חתוכים וחתומים. ברובד התחתון, ככל שהאנרגיה הזו מתממשת ומתגשמת יותר, היא הופכת לקונקרטית, חתוכה וסופית. הספירה האחרונה בעץ הספירות, ה"מלכות", מקבילה למציאות החיצונית המתאפיינת בעובדות ונתונים קשיחים.
תהליך שמחולל הצדיק בנפשו
על הצדיק נאמר שהוא "יסוד עולם". הצדיק הוא "יסוד" במובן שהוא חי בתודעה מלאת גמישות וחופש. הוא רואה ללבב ולא לעיניים, ולכן הוא יכול לבחון את המציאות משכבת הפוטנציאל שלה, מהרובד ההיולי. יכולת זו גופה היא מקור כוחו, יכולת הריפוי והתיקון שלו. הצדיק מזהה שבתוך עומק הדין מסתתר חסד הבורא, מה שמאפשר לו להמתיק את הדין.
מיתוק הדינים הוא תהליך מנטלי־מיסטי שהצדיק עובר בתוך עצמו: הוא מזדהה עם ה"דין" שמאמלל את החסיד שבא אליו לבקש ישועה ב"בני, חיי ומזוני" (בנים, רפואה ופרנסה), אבל לא נתקע בו. הוא מצליח להתעלות ממנו אל ה"יסוד" המתאפיין בחופש המחשבה, ושם מגלה שהדין הוא פוטנציאל ללידה מחדש של מציאות טובה ומתוקנת יותר. התהליך הפנימי הזה, שהבעש"ט עובר בעצמו כשהוא שרוי בתוך מי המקווה, משנה את המציאות של החסיד לטובה, וכך מתרחש הריפוי.
פרקים אחרים במחקרו של הורן עוסקים בסוגיות כמו העלאת המחשבות הזרות כמיתוק דינים פוטנציאליים, מיתוק הדינים באמצעות דיבור, וטקסים מאגים־קבליים שונים להסתר הדינים. את כולם חורזת אותה תמה: "השינוי הפנימי שמחולל הצדיק בנפשו, הוא שמביא לשינוי במציאות החיצונית. הניסים והמופתים לא מתרחשים בעזרת מניפולציה מאגית על המציאות, אלא בזכות ההשתנות של הצדיק עצמו" (228).
