כיום, ב־2021, אפשר לומר בוודאות כי "העידן החדש", הניו־אייג', לא ממש שינה את העולם מהיסוד, לא פקח את עיניהם של מיליונים רבים, ובטח לא של האחוזים בעמדות כוח עקרוניות, אלא הפך להיות עוד מוצר בסופרמרקט האידיאי־רוחני, יש שיאמרו גם הצרכני. למעשה, אגף בסופרמרקט עם כמה מדפים, שמתוכם כל אחד יכול לבחור את המועדף עליו. משום ש"העידן החדש" הוא לא באמת פילוסופיה או דת סדורה, עם היררכיות וסטנדרטים ומחויבות וקהילתיות, אלא ערב־רב אלסטי של הגות, הלכי רוח וצורות חיים.
לרוב הוא לא מזיק, כשם שלא תמיד הוא מועיל. לרוב הוא לא מעורר אנטגוניזם, כשם שהוא לא סוחף. הוא לא מטלטל את ההוויה ומנגד לא מטיל בה יותר מדי ספק, אף שהוא טוען נחרצות שהוא עושה זאת. הוא אפוד קרמי כנגד תחושת חוסר התוחלת והריקנות של האדם המודרני, שכפר בדתות הממוסדות ובאידיאולוגיות הגדולות, שכפר למעשה בכל דבר והעלה חרס בידו. האמונות בתרבות העידן החדש מתאפיינות באי־התבססות על מחקר מדעי שיטתי, ועוסקות בעיקר בגישות אקלקטיות לחקירה רוחנית ולאורח חיים אלטרנטיבי, בדגש על חיבור גוף ונפש. אבל כמו בכל סוגה גנרית, תמיד ישנם אנשים רציניים יותר, מחויבים ומגויסים ומעמיקים יותר, לעומת כאלה שהם קצת פחות, ושאותם קל למצוא על מדף "ספרי הדרכה".
אלן ווטס דווקא נחשב למעמיק יותר. למעשה הוא משתייך ל"דור המייסדים". אחד מספריו החשובים (הוא פרסם בחייו 25 ספרים ועוד מאמרים), "החוכמה שבחוסר הביטחון", שפורסם עוד ב־1951, רואה אור עתה בעברית. בפתח הדבר כותב הסופר דיפאק צ'ופרה כי ווטס היה למעשה הזבוב שהעיר את העולם משינה, והוא עשה זאת בתחילת שנות החמישים. "קידמה היא בלוף, הוא אמר, וחלומות על המחר הם אסקפיזם מוחלט מהכאב שאנו פוחדים ממנו היום" (עמ' 6).
על פניו, לא ברור בדיוק על איזו שינה הוא מדבר, ומי בדיוק ישן, והאם כל אלו שישנו ועדיין עימנו נותרו מאז ערים עם עיניים פקוחות. אבל לא צריך להיות קטנוניים יתר על המידה (עוד נהיה בהמשך), מדובר על אלגוריה; אם השינה הייתה קידמה – אמונה בטכנולוגיה, ועל פי רוב בקפיטליזם ושגשוג – הערוּת לפי צ'ופרה, ווטס ואחרים, היא כפירה חתרנית כנגד האקסיומות המכוננות את העולם המודרני, לכאורה, והתכנסות תחת מנטרות, שהיום, ממעוף שבעים שנה אחרי, נשמעות מעט בנאליות ושחוקות, אם כי חלקן לא ממש שגויות, כשם שהן לא ממש מופלאות. כמו למשל המנטרה המדיטטיבית שצריך לחיות בהווה, להפיק ממנו, ליהנות ממנו. אלו החיים בככותם. אל תחשוב מדי על המחר. הוא ממילא יגיע גם כך.
ווטס כותב: "כשאתה מבין שאתה חי בתוך, שאכן אתה הרגע הזה עכשיו, הרגע הזה ולא אחר, שמלבדו אין עבר ואין עתיד, אתה חייב להירגע ולטעום ממנו במלואו, בין שזה תענוג ובין שזה כאב. מיד מתברר מדוע היקום הזה קיים, מדוע נוצרו יצורים מודעים, מדוע יש איברים רגישים, מדוע יש חלל, זמן ושינוי" (117). את המשפט הזה אמרו כל דור המייסדים, בצורה זו אחרת. ווטס, חשוב לציין, גם היה מדור המייסדים של האל־אס־די ופטריות הפסילוסיבין. עם זאת, ווטס לא הפך את הסמים הפסיכדליים לחזות הכול, כפי שעשה חברו טימותי לירי, אך גם לא העמיק בו ליערות־עד מחקריים ופורצי דרך כפי שעשה למשל טרנס מק'קנה.
במובן הזה, ווטס נותר עוד ב"דלתות התודעה" של אלדוס האקסלי, באיזו התפעמות כמעט ילדית של ההוויה, וצורך עז להאיר לקוראים את עולמם החשוך. מי שחשכה נפשו יכול למצוא בו פנס, אך ווטס הסיק מראש שרובנו תועים בחושך ושרק הוא מחזיק בפנסים הנכונים. ובמילים בנאליות: הוא ראה את האור. האור עובר דרכו. אם אנו שוחים עיוורים בלב ים – הוא המגדלור ואין בלתו. כלומר, הוא ואלו שחושבים פחות או יותר כמותו. נניח דיפאק צ'ופרה.
ואקום אידיאולוגי ורוחני
כפי שהרפואה בשנים האחרונות הופכת להיות יותר אידיוסינקרטית, כלומר בעתיד נקבל תרופות אך ורק לפי ההרכב הגנטי הייחודי שלנו, דומה כי גם העולם הרעיוני יעבור טרנספורמציה כזאת, אם כי זה בוודאי ייקח לו יותר זמן. פסיכולוגית, אנשים חשים עדיין צורך עז להיות חלק מקהילה, מרעיון גדול יותר, מדת, לאום, קבוצה אתנית, אבל ההבנה שמשהו שנכון וטוב עבור ווטס לא בהכרח נכון וטוב עבור עמיחי שיקלי או יפה בן־דוד, למשל, עדיין לא מחלחלת עמוק לתוך ההגות הזו. עדיין כל אחד מאמין שהאור, או מפתחות המגדלור, נמצאים אצלו, שהוא מצא את הפתרון, גם עבור אלו שלא חשים כלל שיש להם בעיה.
כך או כך, העולם ב־1951, בעת פרסום הספר, אכן היה מקום מבלבל ברובו, כפי שווטס כותב, ומעורר חרדה; שש שנים אחרי מלחמת העולם השנייה, עמוק בתוך המלחמה הקרה. הדתות הממוסדות הגדולות איבדו מאחיזתן ומהשפעתן – אף שלמעשה זה כבר קרה במאה הקודמת ואף לפני כן – ונוצר ואקום אידיאי, רוחני ופסיכולוגי, וזאת אף שאנו מדברים על עידן של אידיאולוגיות דומיננטיות, חלקן אבסולוטיות, לעיתים עד רמה דתית.
ווטס עצמו טוען זאת וסותר זאת שני עמודים לאחר מכן, באומרו כי כל עידן באנושות המודרנית הוא בעצם עידן כזה. הבלבול הוא אינהנרטי עבור המין האנושי. נולדנו איתו וכנראה ניכחד איתו. כלומר, 1951 לא הייתה מבלבלת וחסרת תוחלת יותר מהשנים שבין שתי מלחמות העולם. ואז עולה השאלה, ובכן, אם כך, מה אתה מציע בעצם? אם אכן אנו מבולבלים ותועים בחושך כעיזים עיוורות, מה עלינו לעשות? ומה קורה אם אנו לא מצליחים ללוש את תודעתנו כך שתמיד נהיה בתוך ההווה? ואולי אנו מנסים, אך העתיד כל העת פולש ותובע מאיתנו התייחסות?
בפועל, ווטס מציע סוג של דת חליפית, תוך התאמצות הירואית לא להישמע ככזה, לפעמים ללא הצלחה. במילים אחרות: רליגיוזיות שאינה הרמטית ואינה שואבת את כוחה מכוח גדול יותר. רליגיוזיות מלאת ספק השוכנת בקרבנו ובעולם הממשי והרוחני שאנו יכולים לחוות. כלומר, העידן החדש לדידו הוא נגזרת של עיקר וטפל, של אופן ראיית הממשי, לא שינוי מהותי שלו, כי אין ביכולתנו לשנות דבר מלבד את תודעתנו.
בשם "אנחנו"
מורה זקן לימד אותי פעם להיזהר בכל עת שמישהו משתמש במילה "אנחנו", או "כולנו". זה לא עניין של תוכן או סמנטיקה, אלא רטוריקה; בפנייה הזו, לא משנה מה בדיוק בא אחריה, יש מניפולציה רטורית מוכרת. היא מסתכלת על בני האדם כישות מונוליטית לצורכי דמגוגיה, גם אם הפונה לא מודע לכך. "אנחנו מגלים את משמעות החיים רק כאשר אנו מבינים שאין להם תכלית, ומגלים את המסתורין של היקום רק כאשר אנחנו משתכנעים שאנחנו לא יודעים עליו כלום", כותב ווטס בעמוד 33, ומוסיף: "כמעט כולנו מקנאים לפעמים בחיות".
עבורי, במיוחד כיום, כל מי שמתיימר לדבר בשם כל בני האדם, או לפחות רובם, שייך לזן נכחד של תועמלנים, אינטליגנטים ומבריקים ככל שיהיו. אותי הוא כבר איבד ברגע זה. אם לא ישאל, גם אלן ווטס לא יודע מה אני ואחרים חושבים על משמעות החיים, על בעלי חיים ועל היקום (אגב, מסתורין היקום ב־1951 רחוק שנות אור, תרתי משמע, ממה שנחשב כיום מסתורין היקום). ואולי כאן נעוצה הסיבה מדוע "העידן החדש" לא שינה את העולם, אם כי כן סחף את אלו שווטס ואחרים דיברו אליהם בתוך ה"אנחנו" שלהם.
על כל פנים, מלבד לחיות בהווה, אם זה אכן אפשרי, צריך להמשיך לחשוב, להעמיק, להביע סקרנות מהעולם, לדידו. כאמור, אין בכך שום דבר מזיק, או מפתיע. לחיות עם הידיעה שהמדע לא יכול לפתור את הכול, ומנגד גם רעיון אלוהים, כל אלוהים, לא מהווה עבור רבים פתרון. אבל מה שבהכרח נתפס בעבר כחוסר אונים, הוא דווקא המצב האידיאלי. לדעת שאנחנו לא יודעים, לשאוף לדעת כמה שיותר, אבל לא לדאוג מכל מה שאנו לא יודעים, אלא פשוט למצות את ההווה. "אחרי ככלות הכול, העתיד חסר משמעות אם לא יהפוך, במוקדם או במאוחר, להווה. כך שכל עתיד שלא יהפוך להווה יהיה אבסורד, בדיוק כמו להתכונן לעתיד שכאשר יהפוך להווה יגלה שאינני נוכח בו ושאני מביט לא בפניו, אלא מעבר לכתפו" (33). אם איבדתם את סוף המשפט הזה, אתם לא לבד. אולי אתם צריכים פנס.
חשוב לציין כי כתיבתו של ווטס בהירה, נעימה, לעיתים אף מעלה חיוך, והספר כשלעצמו מעניין. לפעמים הוא אך מייצר רגעים של התפעמות: "התודעה נראית פתאום כמו טכניקה מתוחכמת של הטבע לעינוי עצמי" (41). פה ושם יש בו רגעים שנונים וחביבים, אך גם לא מעט רפליקות טאוטולוגיות בלתי מזיקות של המובן מאליו, ממשפחת "אין עונג בלי כאב, אין טוב בלי רע" וכיוצא באלה.
גם היום, כנראה, אנו חיים בעידן של חרדה ובלבול, לפחות חלק מאיתנו, והסיבות לכך דומות ואחרות. יש חרדות אישיות, כלכליות, לאומיות, בריאותיות (קורונה), גלובליות (התחממות) ועוד. ספר זה יכול אולי לעזור לאינדיבידואל כזה או אחר, במקרה הנקודתי שלו, להכניס בו אולי מעט פרופורציות, אבל אין לו מה להציע לחרדות הגורפות, הגדולות, העומדות לפתחנו. אם בנקודה זו נחיה בהווה (ולא נתחסן, נשים מסכה, נדאג לעתיד ילדינו או נפחית את פליטת גזי החממה), יש סיכוי סביר שפשוט לא יהיה לנו עתיד כלל.
