דמותו של יצחק מסתברת להיות הרבה יותר עוצמתית ממה שלכאורה נדמה. אחת הדוגמאות לכך היא השיחה המתנהלת בינו ובין אנשי גרר, כשהם שבים אליו לאחר שגירשוהו. יצחק פונה אליהם באמירה יוצאת דופן בחריפותה ובגילוי הלב שבה: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִצְחָק מַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלָי וְאַתֶּם שְׂנֵאתֶם אֹתִי וַתְּשַׁלְּחוּנִי מֵאִתְּכֶם" (כו, כז). בעוד שהתורה מדווחת לנו מוקדם יותר על קנאתם של הפלשתים בו (כו, יד), יצחק מבטא בקול צלול וישיר את התוצאה המרה הנובעת מקנאה זאת: שנאה.
יצחק מציין את גירושו על ידם ללא שימוש ברמיזה כלשהי, ודורש לדעת "מדוע" הם באים כעת. תשובתם דרמטית לא פחות. "וַיֹּאמְרוּ רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עִמָּךְ וַנֹּאמֶר תְּהִי נָא אָלָה בֵּינוֹתֵינוּ בֵּינֵינוּ וּבֵינֶךָ וְנִכְרְתָה בְרִית עִמָּךְ". את ערגתם לקרבתו אפשר לחוש על ידי החזרה על המונח: "בינותינו", "בינינו", "בינך". הפשט כאן מובן למדי: מפני שראינו שהשם עימך, הבנו שמוטב לנו להתפשר עימך. אבל אפשר להבין זאת בחריפות רבה יותר: אתה שואל על שנאתנו כלפיך. ובכן, שנאה זאת נובעת בדיוק מהעובדה שהשם עימך! יש משהו בך ובמשפחתך שמקשה עלינו מאוד, ומעת שחשפנו אותו אנו אכן מתקשים להכיל אותך ואת משפחתך.
אף המשך דיבורם מצביע על יחס דיאלקטי כלפי יצחק. "אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'" (כו, כט), ומשכך אנו נזהרים שלא לפגוע בך וכורתים עימך ברית, אבל מדגישים את גבולות הגזרה ולפיהם תישמר מלעשות לנו רעה. בהמשך הדברים נדמה שלפחות לזמן מה הקשר המריר הזה נפרץ. "וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו… וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם" (כו, לא), ללמדנו על תקופת קרבה ממשית.
נדמה לי שכאן קורה שלב מכריע בגיבוש יחס אומות העולם אלינו. שיחת יצחק ואנשי גרר בפרשתנו מקפיצה את מהלך היחסים לקראת התפתחותו העתידית: הערבוב בין קנאה לשנאה; המפגש בין שאלות אמוניות לשאלות רכושיות; הייחוד היהודי כנימוק לשנאה מצד אחד, ולבקשת קרבה מצד שני; הניסוח הדיאלקטי שבין אזהרות ואיומים לחברות וברית. כל אלה מרכיבים את המצב של הערצה, דחייה, בלבול ומשיכה גם יחד.
כמעט אפשר לשמוע כאן את ההדים הראשונים לניסוחים של המן כאשר הוא פונה לאחשוורוש: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם" (אסתר ג, ח). עם אחד ואחר, מובהק אך מפוזר, אפיוניו שונים, עצמאותו הרוחנית מרשימה ומדאיגה, וכל אלה כהכנה לתוכנית השמדה וגזילת כספו של עם זה.
בין למה ומדוע
כאמור, יצחק פותח את שיחתו עם אבימלך ומשלחתו במילה "מדוע". הוא חותר לדעת מה הסיבה שהביאה אותם אליו, לאחר שגורש בבוטות על ידם. אולם מילת שאלה אחרת מובילה את פרשתנו עוד יותר, והיא "למה". בעוד שה"מדוע" מכוון לחשיפת הסיבות אשר הביאו למהלך כלשהו, ה"למה" מכוון לשאול מהי המטרה העתידית של הפעולות.
כאשר רבקה חשה בהתרוצצות הבנים בקרבה היא משוחחת עם עצמה: "אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי" (כח, כב). בפשט הדברים היא אכן שואלת מה יהא בסופה ולשם מה צער העיבור הרב. אולם ייתכן שרבקה אינה שואלת אלא ממש מכריזה על יעודה: אני יודעת שה"למה" שבחיים הוא הזהות שלי, הוא ה"אנכי" שבי.
מתחילת דרכה רבקה מרשימה ביותר בנחרצותה. בעת ההיסוס בבית בתואל ולבן, דבריה הם המכריעים: "וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ" (כד, נח). היא מביאה לביתה את אליעזר, ואז יוצאת עימו משם בנחרצות לדרך ארוכה ומחייבת. בהגיעה לארץ הנגב היא שמזהה את יצחק והיא שממלאת את עולמו. רבקה לא רק מצטרפת למסע של אברהם אבינו ובנו יצחק, אלא הופכת לגורם מרכזי בהובלתו. ה"למה" הוא המצפן המכוון ללא הרף את תודעתה ומעשיה.
ניגוד מוחלט לכך הוא האיון של הלמה אצל עשו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה" (כה, לב). הבכורה אמורה להיות מונחית על ידי הייעוד והחתירה למימושו, אך עניין זה נדחה על ידי עשו ב"למה לי", מי צריך את זה בכלל.
גם בהמשך הדברים רבקה לא תזנח את ה"למה". "וַתֹּאמֶר רִבְקָה אֶל יִצְחָק קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים" (כז, מו). הפשט מתרכז בכך שאובדן אפשרי של שני הבנים יוציא כל טעם מחיי אימם. אולם בעומק הדברים רבקה מכריזה שוב שה"למה" הוא הוא חייה. אגב, גם בדבריה אל יעקב משתמשת רבקה במילה "למה" (כז , מה).
ההפרדה שבין המדוע והלמה אינה חד־משמעית. בלשוננו אנו מחליפים לעיתים מזומנות בין השניים. אולם לעיתים הפערים חשובים להדגשה. ייתכן שפער זה מסביר גם את הגישה השונה בין יצחק לרבקה בכל הנוגע לברכת הבנים. יצחק מתרכז בהליך הקודם לברכה ופועל לפיו. הוא אינו עוזב את המדוע גם בשעת הלמה. הוא חש שכל אחד מהבנים צריך ממילא לחשוף את אישיותו בפניו, בטרם יקבל את הברכה.
"מִי אַתָּה בְּנִי", הוא שואל ודורש מיעקב (כז, יח) ולדעתי אין מדובר כאן רק בקשיי הראייה של יצחק. "מִי אַתָּה" הוא שואל את עשו (שם לב), וכאן חסרה המילה "בני". איני בטוח שיצחק לא ידע בכל אחד מהמקרים מי אכן עומד בפניו, ועובדה שהוא מאשרר את ברכת יעקב בתוקף (כז, לג), אלא שיצחק מתרכז במה שמצוי באישיותם עד כה: אמור לי מי אתה. רבקה נותרת צמודה לתוכנית ה"למה" הייעודית שלה. היא אינה מוכנה להזניח הכנה כלשהי, שמא בכך תסכן את הייעוד הברור לה של בית אברהם.
