קרקע ספוגה בהיסטוריה: סיפור החיים שהיו בעמק המוות

באבי יאר הוא מקום של זיכרון. ההיסטוריה ספוגה ממש בקרקע כאן. אנחנו צריכים ליצור מרחב שהופך את הסיפור של באבי יאר לקרוב, רלוונטי לכל אחד, ללא קשר ללאום, מין, גיל או דת. אנשים שמגיעים לשטח הזה ימצאו את עצמם בהכרח בתוך הידע של הטרגדיה של באבי יאר. הדור האחרון של העדים נפטר. עוד קצת זמן, והקשר הישיר של הזמן ייעלם, הדורות הבאים יאבדו את ההזדמנות להבין, לדעת, להרגיש את מה שקרה לפני שמונים שנה. הטרגדיה של באבי יאר והטרגדיה של מלחמת העולם השנייה דוהות להיסטוריה והופכות למשהו מופשט. המשימה שלנו היא להימנע מזה.

את המילים הללו אמר נשיא אוקראינה היהודי, וולודימיר זלנסקי, בנאומו ב־8 באפריל 2021, יום השואה והגבורה, בחנוכת בית הכנסת בבאבי יאר.

באבי יאר הוא אזור מיוער ובו נקיק עמוק הממוקם במערב קייב, שסימן בעבר את קצה העיר. באתר זה ביצעו הנאצים טבח המוני, שנחשב למבצע ההשמדה הגדול ביותר בשואה שנעשה תוך זמן כה קצר. ב־29 וב־30 בספטמבר 1941, ערב יום כיפור, נורו ונהרגו במקום הזה 33,771 מיהודי קייב על ידי כוחות גרמנים. זה היה כנראה מבצע ההשמדה הגדול ביותר בשואה שבוצע תוך תקופה כה קצרה. במהלך השנה שלאחר מכן נרצחו בבאבי יאר כ־15 אלף יהודים נוספים שנתפסו בעיר ובסביבתה. מלבדם נרצחו עוד כ־50 אלף בני אדם ובהם  שבויי מלחמה סובייטים, קומוניסטים, לאומנים אוקראינים, צוענים ומטופלים מבית חולים פסיכיאטרי סמוך.

בלי המילה "יהודים"

במהלך השנים שלאחר המלחמה, בתקופה הסובייטית, פני השטח של באבי יאר שונו שוב ושוב. חלקים מהנקיק עדיין קיימים, אך חלקים אחרים השתנו עם השנים ועם התערבות השלטון באזור. מתוך כוונה גלויה או נסתרת, עם הזמן נמחקו עקבות הפשע והזיכרון החל להיטשטש. ניסיון אחד היה לנקז אל הגיא את מי השופכין של העיר, ובפעם אחרת לבנות בו איצטדיון או להפיק חימר. ההתעקשות הסובייטית להכרית כל זכר למה שאירע הסתיימה בטרגדיה. במרץ 1961, סחף אדיר של בוץ מבאבי יאר שטף את אזור המגורים הסמוך והטביע כ־1,500 איש. נפוצה שמועה שהקרקע נוקמת נגד השכחה, שכחה שהיא מעין רצח שני של הנספים. כיום האזור משמש כפארק עירוני. מטיילות בו בנחת אימהות עם עגלות, זוגות רוכבים על אופניים, וצעירים צוחקים ובירות בידיהם.

למרות ניסיונות הטשטוש והמחיקה, החל מהימים הראשונים לאחר מלחמת העולם השנייה ועד היום, קרוביהם של הנרצחים ורבים אחרים המשיכו לפקוד את באבי יאר, להתייחד עם זכר הנספים ולערוך טקסים. הצורך באנדרטאות או במוקדי זיכרון שייתנו מענה לאנשים אלה הלך וגבר. אך בתקופה הסובייטית, כל אזכור לרצח של יהודים או בני לאומים אחרים לא שרד. האחידות והקולקטיב היו מעל הכול.

בשנת 1974 הוצבה סוף־סוף אנדרטה בבאבי־יאר, אך המילה "יהודים" נעדרה מן הכיתוב. "הדבר שידר השפלה פומבית לקורבנות, שאפילו את שמם ואת השתייכותם הלאומית מגונה להזכיר", אומר נתן שרנסקי, המשמש כיום יו"ר מועצת המנהלים של המרכז להנצחת השואה בבאבי יאר.

המרכז מוקם בימים אלו, לאחר תהליך חשיבה של כחמש שנים, כדי להנציח ולספר את סיפורם של 2.5 מיליון יהודי מזרח אירופה – מתוכם 1.5 מיליון מאוקראינה לבדה – אשר נרצחו ונקברו בקברי אחים סמוך לבתיהם. בשנה האחרונה הוקמו כמה אנדרטאות זיכרון כחלק מקומפלקס מוזיאלי חדשני ורחב היקף על כל שטח באבי יאר. המרכז כבר פעיל מבחינה אקדמית, מחקרית וחינוכית. את הקמתו מלווים אישי ציבור ומנהיגים מרחבי העולם.

בית הכנסת באבי יאר הוא המבנה הראשון במסגרת יוזמה זו. הוא נועד להנציח את ההיסטוריה, אך גם להקים מחדש נוכחות יהודית חיה באתר. זהו אתר הזיכרון הראשון שמוקם כאן מזה 31 שנים, מאז הוקמה ב־1990 אנדרטת המנורה על ידי יורי פסקביץ'.

בנייה בקצב מהיר

מורכבותו של האתר, והקושי לעסוק בטבח כה מחריד, יצרו אתגר עבור מתכנני בית הכנסת. הפנייה הראשונה לארכיטקט מנואל הרץ משוויץ נעשתה לפני כשנה, באוקטובר 2020. משם הכול התגלגל במהירות עצומה. הוועד המנהל של המרכז החליט שהאתר הראשון שיוקם במתחם באבי יאר, כחלק מהקומפלקס החדש, יהיה בית כנסת.

"בתחילה רציתי לקשר בין מועצת המנהלים לאדריכל ידוע שתכנן ובנה בתי כנסת רבים בארץ ובעולם, אך מהר מאוד הבנתי שהכיוון הוא אחר. פחות קלאסי ושמרני, והרבה יותר אומנותי ויצירתי", מספר הרב יעקב דב בלייך, הרב הראשי של קייב ואוקראינה וממקימי המרכז. "רעיונות רבים היו אומנותיים מדי. האדריכל הנבחר לקח את הפרויקט מתוך כוונה שבית הכנסת 'ייצא מהקופסה', ויפנה לקהל היעד שהוא הצעירים של היום".

האדריכל מנואל הרץ הוא יהודי, אך הוא נזהר מלמתג עצמו כ"ארכיטקט יהודי" המזוהה עם עיצוב בתי כנסת בלבד. "כמובן שיש רלוונטיות לכך שאני יהודי, יש לי קשר אישי לנושא ולא רק אקדמי ואינטלקטואלי", אומר הרץ, אך מבהיר שלא רק יהודים יכולים לעצב בתי כנסת טובים, ואף נותן דוגמאות.

הבנייה נעשתה במהירות גדולה, החל מהחשיבה והתכנון ועד הביצוע הסופי, וכאמור ביום השואה האחרון נחנך בית הכנסת בטקס רשמי. הרץ מציין שהמהירות מעידה על צוות נחוש ואיכותי, שיתוף פעולה יוצא דופן והרבה רצון טוב מכל הנוגעים בדבר.

"כשהוטלה עליי המשימה חשבתי איך אני מגיב לכך, כיוון שמדובר באתר השמדה נורא שראה כל כך הרבה מוות. הרגשתי את כובד האחריות ואת המחויבות שלי לנהוג בצורה רגישה וחכמה", מספר הרץ. "התגובה האינטואיטיבית לאירוע כה כבד ואפל היא ארכיטקטורה כבדה ואפלה בהתאם. אבל אז הבנתי שזו לא הדרך הנכונה, משום שמדובר בראשיתו של קומפלקס שיכיל לבסוף 12 מוזיאונים שונים, והמבנה הראשון שנבחר הוא בית כנסת. לא אנדרטה המוקדשת למוות אלא מבנה שמסמל את המשך החיים – קהילה, קדושה ותפילה. זהו מסר של חזרה לחיים, תחייה מחדש של היהדות במקום הזה דווקא, וזו מחווה יפהפייה בעיניי".

לאחר שקיבל את המשימה וכדי להבין את אופייה, קרא הרץ את ספרו של אנטולי קוזנצוב על טבח באבי יאר וכן ספרי עדות נוספים. "נחשפתי לאימה שלא תיאמן. באותו זמן התבוננתי בפניו של בני הפעוט, כה מלא חיות ותאב חיים. הבנתי שההנצחה לא יכולה לעסוק במוות בלבד, אלא עליה לחגוג גם את היופי שבחיים. בכך המקום יקלע יותר לרצונם של הנרצחים להיזכר כאנשים חיים בעלי חלומות ותקוות".

בהתאם לתפיסה הזו, הרץ עמד בקשר עם מוזיאונים המוקדשים לנושא השואה בעולם כגון יד ושם ומוזיאון וושינגטון, אך לאו דווקא כדי לקבל השראה ויותר כדי לדייק את ייחודיות בית הכנסת שיצר והתאמתו לדור העכשווי, הזקוק לגירויים ולעולמות תוכן המאפשרים פתיחות וחיבור אישי.

"לכל אחד מהיהודים שנרצחו היו חיים, חלומות ושאיפות", הוא אומר. "לא ניתן להפוך אותם למונומנט חמור סבר עשוי מאבנים כבדות, כי במובן מסוים זה עלול 'להרוג' את קולות האנשים. יש צורך במקום שיזמין אינטראקציה ויכניס את המבקרים פנימה, אפילו באופן משחקי מסוים".

לילה על התקרה

הרץ בחר לעצב את המבנה כספר, סידור תפילה, שיכול להיפתח ולהיסגר על ציר באופן ידני. הרעיון עצמו לא חדש. קיימים בתי כנסת שנבנו בצורת ספר או בהשראת אותיות (בדומה לחללים המעוצבים בצורת אותיות המילה "קדושה" בבית הכנסת "מאור הגולה" בעיר מיינץ בגרמניה). אבל בעיצוב בית הכנסת בבאבי יאר, אומר הרץ, "לקחתי את הרעיון צעד אחד קדימה, רציתי להפוך את הרעיון לרדיקלי יותר. ספר הפופ־אפ קסום במיוחד, ויוצר תחושה של עולם חדש שנפתח ומתגלה".

הרץ משווה את החוויה לפתיחת סידור התפילה או ספר התנ"ך בבית הכנסת. שם, לדבריו, סיפורי העבר נחווים מחדש בכל פעם. "פתיחת בית הכנסת יכולה להיעשות רק על ידי קבוצת אנשים. בעיניי זה משקף קהילתיות, או את הצורך במניין. פעולת הפתיחה המשותפת יוצרת שייכות כלפי המרחב שהפך לבית כנסת. זו הוכחה לכך שכל מקום יכול להפוך לבית כנסת. בית הכנסת פתוח לקהל הרחב, מקרין החוצה ומזמין לתוכו פנימה את העולם לתפילה ולחשיבה".

הבניין יושב על במת עץ המרחפת מעט מעל הקרקע. היסודות אינם עמוקים, כדי לא להפריע לאדמה הקיימת. בתוכו מוטיבים אומנותיים המאוירים בצבעוניות רבה, שמקורם בבתי כנסת ממערב אוקראינה מהמאה ה־17 וה־18. ההשראה והציורים נלקחו משם והועתקו לקירות בית הכנסת. מקורו של העץ  באלון ישן, המגיע מכל חלקי אוקראינה. הדבר מבטיח כי לבניין תהיה איכות אחידה. העץ בן יותר ממאה שנה, וכך נוצר חיבור בין הזמן שלפני הטבח לעידן העכשווי.

בניית בתי כנסת מעץ היא סגנון יהודי מובהק שהתפתח בפולין ובחבל ווהלין, כיום אוקראינה, שבו ישבו יהודים במשך דורות רבים. העץ נלקח מהיערות הסמוכים. מדובר בטיפוס חדש של בתי כנסת, בעלי אופי מקורי, שהיה תופעה ארכיטקטונית ייחודית. צורת בנייה זו היא הביטוי הידוע והשכיח ביותר של אומנות יהודית עממית. היציעים הציוריים וארון הקודש היו עשירים במוטיבים הלקוחים מעולם החי והצומח. רוב בתי הכנסת הללו נחרבו בשנות העשרים של המאה הקודמת ובתקופת השואה. לדברי הרץ הם היו יפהפיים מבפנים, עם שפע ציורים יפהפיים בהשראת גלגל המזלות, סמלי השבטים וסיפורי התנ"ך.

על קירות בית הכנסת בבאבי יאר מופיעים טקסטים מתוך התפילה כגון קריאת שמע, קדיש וברכות השחר, אך מפתיע בנוכחותו הטקסט של "הטבת חלום". תפילה קצרה זו מיועדת למי שפקד אותו בשנתו חלום רע, ביעות לילה, ומטרת הברכה להפוך את החלום הרע לטוב, מקללה לברכה. זהו מוטיב מעניין נוסף המשקף את מטרת הקמת בית הכנסת, באתר שהרחש בו טבח נורא כל כך.

פרט מרטיט נוסף טמון בתקרת בית הכנסת: הסמלים הרבים המעטרים אותה יוצרים את קבוצת הכוכבים שנראתה מעל קייב בליל 29 בספטמבר 1941. מבט אל התקרה של בית הכנסת יוצר קישור עדין אל הלילה שבו התחיל הטבח.

8,000 מבקרים בחודש

על אף יופיו וייחודיותו, בית הכנסת אינו פעיל כבית כנסת רגיל. אמנם בכל יום מימות החול מגיע למקום מניין של יהודים – לרוב אנשי חב"ד – כדי לסיים קריאת ספר תהילים שלם, מנהג שהיה מקובל בבתי כנסת רבים במזרח אירופה בימי הביניים. באופן מצמרר ומרגש התקיימה בבית הכנסת תפילת מנחה בערב יום כיפור, התאריך שבו התרחש הטבח.

הרב בלייך מודה שתפקיד בית הכנסת הוא יותר סמלי, מקום המיועד להתכנס ולחשוב, גם אם לאו דווקא להתפלל. הבנייה נעשתה תוך התחשבות במטרה: שכל מבקר ירגיש בנוח להגיע ולשהות במקום, ללא צורך להתחשב במגבלות הלכתיות כגון זמני תפילות או הפרדה מגדרית. לדברי הרב בלייך, "בכל יום מבקרים בבית הכנסת בממוצע 300 איש, ובחודש יותר מ־8,000 מבקרים. זה מספר גבוה מאוד בשביל מקום כזה. כך שהמקום התקבל בכבוד על ידי האוכלוסייה בסביבה. לא היו תגובות או מקרים שליליים".

דברים דומים אומר הרץ: "בית הכנסת הוא מעבר לבית כנסת רגיל, ולא זו מטרתו. הוא ממוקם מחוץ לעיר, ובתוך קייב ישנם בתי כנסת מתפקדים עבור הקהילה היהודית. נוכחות בית הכנסת בבאבי יאר, בשטח הפתוח, מייצרת תקשורת תמידית עם תושבי העיר הלא־יהודים, ויוצרת שאלות לגבי יהדות, מה זה בית כנסת ומה עושים בו. בכך חשיבותו גדולה משל בתי כנסת פעילים.

"לגבי תגובות אנטישמיות, יש צורך בזהירות ושמירה כמו בבתי כנסת באירופה בכלל. אבל, וזה אבל גדול, משמעותית יותר העובדה היא שמעבר לבית כנסת זוהי אנדרטת זיכרון. השימוש בעץ במקום בחומרים קלאסיים שמהם בנויות לרוב מצבות זיכרון, הופך את עיצוב הזיכרון לעדין ורגיש. זהו לא מבנה שנבנה ונעזב לשנים הבאות, אלא דורש תחזוקה. זו משמעות הזיכרון האמיתית, להיות נדיב כלפי ההיסטוריה ולהתמודד איתה, וזו גם הדרישה של המבנה מהמבקר. סכנת האנטישמיות היא פרט קטן מתוך הצורך להתייחס למבנה באהבה".

שרון אלמקייס היא מדריכה ביד ושם