הצעירים החילונים שהקדימו את גוש אמונים

במחקר ההיסטורי המתאר את ניסיונות ההתנחלות באזור שכם, ישנה חוליה חסרה, שסיפורה יתואר כאן. תולדות ההתנחלות ביהודה ושומרון, בגב ההר, מתוארות לרוב דרך הציר של הקמת כפר עציון בהנהגתו של חנן פורת ב־1967, שבה ניתן אישור ממשלתי בעקבות לחצים מלמטה; סיפור "מלון פארק" בחברון ב־1968, בהנהגתו של הרב משה לוינגר, שבו ניתן אישור שהייה בפסח בלבד, אך הקבוצה נשארה במקום ללא אישור גם לאחר מכן; וגרעין אלון־מורה, שהוקם על ידי בני קצובר ומנחם פליקס בשנת 1973. הוא נקרא בתחילה "גרעין שכם", אבל כשהבינו שאזכור השם שכם מרתיע שינו ל"אלון מורה". גרעין זה עלה שמונה פעמים, בעיקר לסבסטיה, באופן לא חוקי ופונה על ידי כוחות הצבא, ולבסוף, בשלהי 1975, קיבל אישור לשהות במחנה הצבאי קדום, לימים היישוב קדומים.

מה שפחות ידוע הוא סיפורה של "קבוצת שכם", שבאה ברובה מתוך המחנה הרוויזיוניסטי החילוני, חלקם אף היו יוצאי תנועת בית"ר – אם כי ככל שחלף הזמן הצטרפו אליה עוד ועוד צעירים מקרב הציונות הדתית. הפער שבין האידיאולוגיה על אודות שלמות הארץ שבה דגלה התנועה הרוויזיוניסטית, לעומת חוסר המעש במישור ההתיישבותי, הביא לניסיונות של צעירים אלו לקבוע עובדות בשטח ולגשר בין ההצהרות האידיאולוגית הרמות ובין המימוש הדל בפועל.

במהלך השנים 1969־1970 ניסו חברי הקבוצה להקים יישוב שבע פעמים, בארבעה מקומות שונים: הר גריזים, "מבוא שכם" (10 קילומטרים דרומית־מערבית לשכם), ביתר ובית־אל. לרוב הם הגיעו למקום המיועד, הקימו אוהלים, לעיתים אף גדר מסביב, ולאחר כמה שעות פונו בו ביום. הקבוצה התפרקה בראשית 1971, לאחר ששבעה מחבריה נענו להצעה של תנועת בית"ר לסייע בהקמת היישוב ארגמן שבבקעה, הממוקם בתוואי תוכנית אלון.

מכיוון שניסיונותיה להקים יישוב בגב ההר כשלו, שקעה הקבוצה בתהום הנשייה של הזיכרון הקולקטיבי. קיומה נודע לי מתוך אזכורים קצרים בדרך אגב, במחקרים על תולדות ההתיישבות היהודית ביו"ש. בני קצובר הפנה אותי אל שניים מחברי הקבוצה – מנחם קורנוויץ ומיקי בר־נדר, שהצטרפו בסופו של דבר אל גרעין אלון־מורה. דרכם הצלחתי להגיע ולאתר את רוב חברי הקבוצה. חלקם שמרו במשך חמישים שנה מסמכים מאותה עת, שאפשרו את שחזור סיפורם. דבריי כאן מבוססים על מאמר מקיף על הקבוצה שכתבתי יחד עם פרופ' אמיר גולדשטיין ממכללת תל־חי, ופורסם בכתב העת "עיונים" (34) של אוניברסיטת בן־גוריון. כאן יובא סיפורם בתמציתיות, עם תוספות שלא נכללו במאמר.

סוכנת שב"כ מושתלת

קבוצת שכם התגבשה בעיקר בירושלים, וחבריה הגיעו בין השאר מתא הסטודנטים של התנועה למען ארץ ישראל השלמה באוניברסיטה העברית, ומפעילי ימין שהתגוררו ב"בית חנה" ברחוב החבשים בירושלים. הייתה גם קבוצה שהצטרפה מתל־אביב, מ"שיכון סלע" שנבנה עבור יוצאי המחתרות אצ"ל ולח"י, ומתוך הקהילה שהתהוותה סביב בית הכנסת על שם מפקד האצ"ל דוד רזיאל. פעילים נוספים הגיעו מחיפה, פתח־תקווה, רמת־גן ובאר־שבע. אחד הגורמים לצמיחתה של הקבוצה היה הקמת בית ספר שדה בהר־גילה על ידי יהורם בן־מאיר (המכונה פיצ'י) בשנת 1969; כמה מחבריה הבולטים לעתיד עסקו בשמירה על המקום.

סביב הגרעין הקטן והקבוע של מייסדי הקבוצה וראשיה, פעלו מאות מצטרפים שסייעו במהלך העליות השונות. בהם גם אישים שלימים הפכו למפורסמים, כגון חברי הכנסת אריה אלדד ודודו רותם, השר עוזי לנדאו ואירווינג מוסקוביץ', לימים איל הון שתרם לבניית מוסדות יהודיים במזרח ירושלים.

המניעים לפעילות היו פוזיטיביים – רצון למימוש הזכות ההיסטורית, ונגטיביים – חשש מנסיגה ורצון למנוע אותה באמצעות קביעת עובדות בשטח. כתב מעריב אהרן דולב תיאר את בית גידולו של חבר קבוצת שכם, נפתלי פרל: "בצפת, אבא, שמואל פרל, מוותיקי הרביזיוניסטים ואצ"ל, טפטף לאוזניו כל שנות ילדותו: ארץ ישראל השלמה, ארץ ישראל ההיסטורית, ארץ ישראל שלנו" ("שלש ההתנחלויות של נפתלי פרל", מעריב, 20.2.1970).

את הצד הנגטיבי ניתן לראות מתוך קול קורא שהפיצו חברי הקבוצה לציבור הסטודנטים בסוף שנת 1970, כדי לגייס פעילים: "אנו קבוצת צעירים ללא זהות פוליטית… הקמנו ארגון שמטרתו להיאבק להקמתם של התנחלויות ברחבי יהודה ושומרון… מנע נסיגה מנע אסון!!!" (ממסמכי הקבוצה שנשתמרו על ידי מזכיר הקבוצה שמעון רחמים. לימים שובץ רחמים במקום השני ברשימתו של הרב מאיר כהנא בבחירות 1973).

דיבורים על עלייה בלתי חוקית נשמעו בין חברי הקבוצה עוד מאוקטובר 1968, אולם החלטה והתארגנות נעשו לאחר חתונה ראשונה שנערכה בהר־גילה ב־25 במאי 1969, בהשתתפות רחל ינאית בן־צבי, אורי צבי גרינברג והרב משה לוינגר. וכך סיפר עמירם שם־ארי, מראשי קבוצת שכם: "בחתונה בהר גילה נודע על בחורה בשם מיכל המארגנת קבוצת מתנחלים לשכם, וכולנו באנו אליה". לאחר כישלונו של ניסיון העלייה הראשון להר גריזים, ביוני 1969, חשדו חברי הקבוצה באותה מיכל שהיא סוכנת שב"כ, ובאוקטובר 1969 היא הפסיקה את פעילותה. חשדם של החברים התברר כנכון בקיץ 1970, כאשר היא הפלילה שני עולים מפולין שתכננו לחטוף מטוס אל־על ולפזר כרוזים באירופה נגד תוכנית השלום של מזכיר המדינה האמריקני רוג'רס.

אם השב"כ הפעיל סוכנת בתוך הקבוצה עוד לפני ניסיון העלייה הראשון, ניתן לומר כי מי שהצית את דרך הפעולה של קבוצת שכם היה דווקא השב"כ. אך לאחר שהאש ניצתה, כיבויה כבר לא היה בידיו. נוצר מהלך שהיו לו חיים משל עצמו.

מניסיון אחד התגלגלו עוד שישה, ומניסיונות העלייה של קבוצת שכם התגלגלו בהמשך ניסיונות העלייה של גרעין אלון־מורה, שבניגוד לקודמיהם יצרו עובדות בשטח.

 

אחד החיילים אמר לחברו "אלה בכלל לא נראים כמו מתנחלים", ואִפשר להם לעבור. מעניין שכבר אז התרקם דימויו של המתנחל, שחברי "קבוצת שכם" לא שויכו אליו

ישיבת ממשלה בחצות ליל

המערכת הפוליטית והשלטונית פעלה באופן נחוש נגד ניסיונות ההתנחלות הלא חוקיים של קבוצת שכם. תמיכה בחברי הקבוצה הגיעה רק מהשוליים הימניים, ממפלגת המרכז החופשי של ח"כ שמואל תמיר שהייתה באופוזיציה, מראשי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, מהחוג לשלמות הארץ במפלגת העבודה שקם בקיץ 1970, מקרב יוצאי המחתרות אצ"ל ולח"י, וממנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין.

ההתנגדות ליוזמת ההתנחלות החלה עוד בשלבי ההתארגנות. לפני העלייה הראשונה שכר חבר הקבוצה, הרצל נקר, משאית. חשדו של נהג המשאית עלה לאחר שהתבקש לקחת ציוד רב ליהודה ושומרון, בלי שנאמר לו מראש להיכן עליו להגיע. הוא התלונן במשטרה והגביר את התעניינות כוחות הביטחון. יום לפני העלייה הגיעו שוטרים סמויים אל שניים מחברי הקבוצה, ולקחו אותם לחקירה במגרש הרוסים. הם שוחררו בסיועו של עו"ד אליקים העצני.

בחצות הלילה שלפני העלייה הראשונה, ב־22 ביוני 1969, הזעיק שר הביטחון משה דיין בחצות את ממשלת ישראל ("משה דיין כשומר חוק", החזית, 15.7.1969). בפרוטוקול ישיבת הממשלה, שמוגדר "סודי ביותר" ונחשף לבקשתי, מתועדת החלטת הממשלה למנוע מהקבוצה להקים יישוב. הנה חלק מדבריה של ראש הממשלה גולדה מאיר באותו דיון לילי:

הפעם זוהי "מלחמת היהודים". צלצל אלי לפני שעה או שעה וחצי [ישראל] ליאור [המזכיר הצבאי] שנתקבלה ידיעה שאנשי "התנועה למען ארץ ישראל השלמה" מתכוננים לעלות עם שחר להר גריזים… ניסינו לברר מי רוצה לעשות זאת. מניחים שזה לא אברהם יפה ולא בני מרשק ולא משה טבנקין, אלא איזו חבורה אחרת. שזה אולי שמואל תמיר. בכל אופן מפקד יהודה ושומרון שמע זאת מפי נהג שסיפר לו כי ביקשו ממנו להעביר מטלטלין לשם…

אני מציעה שנחליט שנודיע לצבא שישימו מחסום ולא יתנו למכוניות מסע לעלות… מזכיר הממשלה מר ארנון דיבר עם השר בגין והזמין אותו לישיבה… השר בגין אמר שהוא חושב שאפשר להשפיע עליהם שלא יעלו, אבל אין זה חשוב, הוא איננו פה… לא רציתי להחליט על דעת עצמי ולכן הטרחתי אתכם… כל הדבר הוא לא לתת להם להיכנס לשטח.

בסיום הדיון נתקבלה החלטה "להורות לממשל הצבאי למנוע, בהתאם לתקנות הקיימות, כל התמקמות בלתי מוסמכת באזור שכם". כפי שהזכירה גולדה, מנהיג תנועת החרות ויו"ר גח"ל מנחם בגין, שהיה אז שר ללא תיק, נעדר מן הישיבה, ולא במקרה.

למחרת בשעה שבע בבוקר, 23 ביוני 1969, יצאו מירושלים, מתל־אביב ומחיפה כשלושים צעירים בכלי רכב, וכן משאית עמוסת ציוד שכלל אוהלים, מיטות, מזרונים, כלי מטבח, תאורה ועוד. חברי הקבוצה הצליחו ברובם להגיע לאחר שעקפו מחסומים או הערימו על החיילים. אחד החיילים אמר לחברו "אלה בכלל לא נראים כמו מתנחלים" (דב גולדשטיין, "המעפילים להר גריזים", מעריב, 27.6.1969) ואִפשר להם לעבור. מעניין שכבר אז התרקם דימויו של המתנחל, שחברי "קבוצת שכם" לא שויכו אליו.

ח"כ שמואל תמיר, שתרם כסף לקבוצה עבור רכישת ציוד, הצטרף מכיוון תל־אביב. הוא הוזמן על ידי הארכיאולוג יריב שפירא, ללא תיאום עם שאר חברי הקבוצה שלא רצו להיות מזוהים פוליטית. הוא נעצר במחסום בקלקיליה, וחזר על עקבותיו. כשנשאל כיצד עבר על החוק, ענה: "יש דברים קדושים, העומדים מעל לאות המתה של החוק" (יצחק שור, "התנחלות ראווה ליד שכם: מבצע תעמולה בירושלים", על המשמר, 24.6.1969).

לאחר שהבחינו בדרכם בכוחות צבא רבים, הבינו נוסעי אחד הרכבים שיצאו מירושלים שאין טעם להתקדם להר גריזים. אברהם פרבר, אחד מחברי הקבוצה, הציע ללכת למקום חלופי – תל־שילה. אליהם חבר רכב נוסף שהגיע קודם לכן למרגלות הר גריזים, ונעצר במחסום צבאי. הצבא איתר את הצעירים שהתמקמו במקום החדש, ופינה אותם. לאחר הניסיון הכושל הלך אפרים בן־חיים, איש הקיבוץ המאוחד והתנועה למען ארץ ישראל השלמה, לספר למנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין על תוצאותיה העגומות. וכך העיד בן־חיים:

היה ניסיון של חברים חילונים ללכת ולהקים יישוב על יד שכם. הם הלכו. ברגע האחרון זה נודע, והצבא עצר אותם… באתי לטבנקין וסיפרתי לו שזה לא הצליח והצבא עצר. הוא התחיל לצעוק עלי: "מה אתה מספר לי מעשיות? אתם לא רציתם!" [ההדגשה במקור] אין דבר כזה צבא יהודי שיעצור יהודים שהולכים להתיישבות בארץ ישראל" (צבי רענן, גוש אמונים, עמ' 214).

עמדתו של טבנקין נגדה את דעתם של שאר חברי הקיבוץ המאוחד, תומכי שלמות הארץ, שהתנגדו לעימות עם הממשלה. אפרים בן־חיים אמר לחברי הקבוצה ש"פלג הקיבוץ המאוחד בתנועה למען א"י השלמה תובע לגנותנו: לשלול את המעשה ולברך את האנשים" (ממסמכי הקבוצה).

 "לא יחזור מעשה חברון"

בשונה מתמיר, שהיה באופוזיציה וראה בהתנחלות ערך שנמצא מעל החוק, בגין היה מצוי בעימות בין האידיאולוגיה של שלמות הארץ ובין המחויבות לממשלה ולשלטון החוק, ולכן בחר שלא להגיע לישיבת הממשלה. לאחר ניסיון העלייה הראשון פנו אליו חברי קבוצת שכם כדי שיסייע בהשגת אישור, והוא ביקש מהם להפסיק לעלות ללא אישור כדי שלא ייווצר מצב שבו ממשלת ישראל תצטרך לקבל החלטה לפנות יהודים שבאו להתנחל על אדמת ארץ ישראל.

תחילה חשב בגין שהוא יוכל לסייע לחברי הקבוצה להשיג אישור. הוא "רמז על אפשרות חצי־רשמית בינו לבין השר דיין – כלומר, יעלימו עין ויתמכו מאחורי הקלעים" (ממסמכי הקבוצה). אולם כגודל הציפיות כך היו האכזבות. על עמדת בגין ניתן ללמוד מדברים שאמר בשנת 1971. יש בהם נימה של זלזול, לצד הסתייגות מהחלטת הממשלה ביחס אליהם:

בעניין ההתנחלות אינני רואה כל קשר לשאלת אופוזיציה וממשלה. בהיותי בממשלה לא עודדתי שום התנחלות הפגנתית או הפגנת התנחלות. באופוזיציה גם כן אינני מעודד אותה… אבל אינני מפקד שלהם. אמרתי לחברים שזו לא ההתנחלות. אני רוצה למנוע, קודם כול, איזו שהיא התקוטטות עם הצבא. הצבא ייתן פקודה ויורידו אותם, כך אמרתי להם. מצד שני, לא ראיתי הצדקה מדוע צריך להוריד אותם בכוח ולמנוע מהם להתנחל. מה קורה כאשר קבוצת יהודים עולה על הר גריזים? מדוע צריך להוריד אותה משם בכוח? קצרה בינתי מלהשיג. היו שיחות רבות עם שר הבטחון על כך. הוא אמר שאם הממשלה היתה מחליטה אחרת, אפשר היה לתקן זאת. אם הייתי פונה אליו לפני כן אולי היה יכול לעשות עוד משהוא. מעולם לא נתתי ידי להפגנת התנחלות כזאת, אבל אני חושב שהממשלה לא צריכה לעשות זאת (פרוטוקול ועדת חוץ ובטחון 113, ארכיון המדינה).

בפולמוס שהתקיים בכנסת בין יגאל אלון לבגין שלוש שנים לאחר ההתרחשויות, "עקץ" אלון את בגין והזכיר לו את הכרעתו להשתתף בהחלטות ממשלה שמנעו התנחלות, בעוד שעל דיבורים בלבד – הצהרות הממשלה בקשר לנכונות להחזרת שטחים – הוא פרש לאופוזיציה בקיץ 1970:

כאשר אתה וחבריך ישבתם בממשלה, לא אחת נתקבלו החלטות על מניעת התישבות באזורים מסוימים בגדה המערבית, ופעמיים שלוש פעמים, על דעת הממשלה ניתנה הוראה לצבא ולמשטרה לסלק מתיישבים שעשו זאת על דעת עצמם, ולא על כך פרשת מן הממשלה. אתה פרשת על ניסוח [=הצהרות], לא על מעשים (דברי הכנסת, כרך 66, עמ' 1783).

סיפורה של קבוצת שכם מלמד על מורכבות עמדתו של בגין, שהיה עקבי בהתנגדותו להתנחלות בלתי חוקית, עד ניסיון העלייה השני של גרעין אלון־מורה בקיץ 1974. אז, כשכבר היווה אלטרנטיבה שלטונית, הוא שינה כיוון.

לאחר ניסיון העלייה הראשון פנו חברי הקבוצה לראש הממשלה גולדה מאיר, וזו מסרה להם ש"כל עניני השטחים מסורים לטיפולו הבלעדי של שר הביטחון (משה דיין) ויש לפנות אליו" (ממסמכי הקבוצה). זו הייתה התחמקות דיפלומטית. על יחסה העוין של מאיר ניתן להיווכח מדבריה בריאיון עיתונאי שנערך לאחר ניסיון העלייה השני, באוקטובר 1969:

אין נכנסים לשטחים ומתיישבים שם בלי אישור הממשל הצבאי. מה זה הפקרות כאן?!  אני גם לא מאמינה שהם באו להתיישב, זו היתה סתם דמונסטרציה! ככה מתיישבים?! ככה מתכוננים להתיישבות?! לא! זה לא חומה ומגדל! (מעריב, 24.10.1969).

חברי הקבוצה פנו לשרים דיין ואלון, שדחו את בקשתם בשלב הראשון, הביעו הסכמה בשלב השני, וחזרו בהם בשלב השלישי. בתחילה חברי הקבוצה שמעו שדיין אמר: "לא יחזור מעשה חברון" (ממסמכי הקבוצה). הם פנו לאברהם יפה מהתנועה למען ארץ ישראל השלמה וראש רשות שמורות הטבע (לימים ח"כ בליכוד), והוא קיבל אישור מדיין להקים בית ספר שדה על יד שכם. בסוף יולי 1969 הוציא תא"ל שלמה גזית, מזכיר לשכתו של דיין, מסמך שבו הוא מספר כי "החברה להגנת הטבע פנתה אלינו בבקשה לאשר הקמת בית ספר שדה של החברה בשכם… שר הבטחון ממליץ על אישור הבקשה" (ארכיון המדינה, א־7154/13). חברי הקבוצה נתבקשו "לשמור על העניין בסודיות" (ממסמכי הקבוצה).

במפגש של חברי הקבוצה עם השר יגאל אלון הוא הציע להם להתנחל ב"הר חברון, שאינו פחות קדוש מהר גריזים" (ארכיון המדינה, ג־7459/3), אולם במכתב שנשלח לאחר מכן מלשכתו נאמר שהוא "מברכם על היוזמה" (שם). גם במסמכי הקבוצה נכתב ש"הושגה הסכמתם של דיין ואלון להתיישבות בשכם במסווה של ביה"ס שדה". ואולם שמחתם הייתה מוקדמת. היה גם צורך באישורה של "ועדת השרים לענייני השטחים". הבקשה נזכרת אומנם בסדר היום, אבל לא נידונה (ארכיון המדינה תיקים א־7154/13, א־7354/4). במהלך ספטמבר השרים נסוגו מתמיכתם, אולי מפני שראש הממשלה גולדה מאיר או השר ישראל גלילי טרפדו את היוזמה.

לאחר שהתייאשו מקבלת אישור ארגנו חברי הקבוצה שוב עליות בלתי חוקיות. השנייה, הרביעית והשישית, כוונו ל"מבוא שכם", השלישית והחמישית לביתר, והשביעית, בנובמבר 1970, לבית־אל.

אלתרמן: מחלת נפש ושמה ציונות

ארבעה ימים לאחר ניסיון העלייה הראשון, ב־27 ביוני 1969, פרסם נתן אלתרמן מאמר בשם "לאחר גינוי", על "שלושים צעירים שביקשו לעקוף את המחסומים בדרך להר גריזים". הוא מבהיר שאינו תומך בעלייה בלתי חוקית, אולם מאשים את מדיניות הממשלה שהביאה למצב זה. לדבריו, המגנים עושים לעצמם חיים קלים:

מי שבא לאחר סיכולו של ניסיון ההתיישבות לגנות את הצעירים שאמרו להתנחל בניגוד לתקנות… נמצא עושה את מלאכתו קלה מדי, שכן מצוד אחר מתנחלים יהודים בארץ ישראל והצבת מחסומים וגרירת מתנחלים אל המכוניות, כל זה הוא חלק מן התמונה הכללית של המדיניות שגרמה לכל הדברים… גם כשאנו פוסלים ומגנים את ניסיון ההתנחלות הפרטיזנית הזאת… עלינו לדעת עם זאת, כי מעשה של שלושים הצעירים היהודים הללו הוא טבעי יותר מן המדיניות שגרמה אותו. הוא טבעי כתגובה על מצב שנתעוות, ובמקום שנהיה מופתעים ממנו כל כך מוטב שנבין כי לא יתכן שקו מדיני חותך גורל, המנוגד ליסודי העיקרים הטבועים בדברי ימי העם ובתולדות ישובי הארץ, לא יעורר בציבור הישראלי גילויים של זעזוע ("לאחר גינוי", מעריב, 27.6.1969)

לאחר ניסיון העלייה הראשון נפגשו חברי קבוצת שכם עם אלתרמן. הוא אמר להם "שאינו יכול להפגיש אותנו עם דיין, ושעלינו לפנות ישירות לדיין" (ממסמכי הקבוצה). לאחר ניסיון העלייה השלישי בפברואר 1970, כתב עליהם אלתרמן, סמוך לפטירתו, מאמר בשם "המחלה הנושנה", ובו קבל על כך שהערכים הציוניים נתפסים כמחלת נפש, וכי מתייחסים להתיישבות בשטחי ארץ ישראל כמחלה, שהצבא והשלטונות מטפלים בה כאנשי רפואה. בעבר, ציין אלתרמן, "מחלה" זאת הייתה נחלת כל העם, ואילו כיום, כיוון שמעשים אלו הם חריגים, הם נתפסים כשיגעון ומחלת נפש:

במרחק שנים־עשר ק"מ מירושלים שוכן הכפר הערבי אל־ח'אדר ובו מנזר יווני. בראשית המאה היו מביאים למנזר זה לשם ריפוי, אנשים אחוזי טירוף. אך בשבוע זה, שעה שאחד הנזירים הישישים השקיף… נגלה לעיניו חזיון שהזכיר לו, אמנם בשינוי צורה, שמץ־מה מאותה התעסקות במוכי־אלהים. הוא ראה בראש גבעה אחת קבוצה של פציינטים יהודים… על האדמה ולמולם כמה וכמה סניטרים [=אחים] שבאו דחופים… ניסו לשדל את היושבים בלשון רכה, שייכנסו לרכב… ולאחר שלא נענו החלו מרימים ונושאים ומעבירים אותם, כששני אחים אוחזים בכל חולה, המגיב בפאסיביות … עד שהגבעה נשארה שוממה. הנזיר הישיש הרהר שאכן השנים עוברות, אך טירופו של עולם בעינו עומד.

הכל יודעים כי עד לפני עשרים שנה ומשהו היה שגעון זה – אשר לפיו לא רק מותר אלא אף חובה להתיישב בארץ ישראל, מקובל על הרבים. כדי שלא לבייש קראו לטירוף זה בשם ציונות… המתנחלים עלו על הקרקע, ואילו כוחות הבטחון באו והורידו אותם… אלו ואלו עשו את המוטל עליהם. יש להניח כי במשך הזמן ייכנסו הדברים למסלול השגרה… עד שהדברים ישתבצו אפילו במסגרת של טקס מיוחד.

שעה שעלו המתנחלים לגבעה, באו השכנים הערבים לברך אותם… מפני שהיו בטוחים שזהו זה. יהודים באו להתיישב כאן… אך בעודם מקבלים את העובדה המוגמרת הזאת, ראו את כוחות הבטחון באים לגרור את המתיישבים מן המקום. עמדו תוהים, עד שקם זקן אחד ואמר: 'אני אסביר לכם, הוי אחי, מדוע גררו היהודים את המתיישבים הללו מן הגבעה. היהודים עשו כן כדי להראות, כי שום כוח לא יוציא אותם מפה אם הם בעצמם לא יעשו זאת במו ידיהם. ("המחלה הנושנה", מעריב, 20.2.1970)

גנדי: "אדרוס אתכם במגפיים שלי"

ניסיון העלייה החמישי, בסוף אוגוסט 1970, כלל פינוי אלים מאזור ביתר. במכתב ההזמנה לעלייה השלישית, שיועדה אף היא לאזור זה ושניסח הלל כהן (אביו של המשורר אליעז כהן), נאמר: "חזרנו היום הזה אל מבצרם האחרון של לוחמי יהודה ומפקדם שמעון בר־כוכבא, אל העיר ביתר, שם נחזיר עטרה ליושנה" (ארכיון המדינה, תיק  ג־8048/1). המקום נבחר משום שהוא נרכש על ידי יהודים בשנות השלושים, וחברי הקבוצה קיוו שעובדה זו תמנע את פינויים.

בניסיון העלייה החמישי השתתפו בין 100 ל־150 איש. הקבוצה הספיקה לתחום את המקום בגדר ולהקים שני אוהלי מגורים, וכן שני אוהלים שישמשו כמטבח וכעזרה ראשונה. משום שהיה מדובר בקבוצה גדולה, הזעיקו את אלוף הפיקוד רחבעם זאבי לטפל באירוע. התקשורת נתבקשה לעזוב את המקום. כתב מעריב אברהם בנמלך אמר שהוא שייך לקבוצת המתנחלים והורשה להישאר. בכתבתו, שנפסלה לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית, מובאים דבריו של גנדי למתנחלים:

ישוב יהודי לא יהיה כאן ולא בכל מקום בארץ ישראל השלמה והגדולה, אלא אם תחליט על כך ממשלת ישראל. עד אז לא יקום כל ישוב, ואפילו [אם] קומץ של ילדים שוטים ופנטים יבואו לתקוע כאן יתדות. אני מציע לכם לעזוב מיד ומרצון. עליכם לדעת שאתם מסייעים לפת"ח. במקום שנילחם בם ובצבא העירקי, עלינו להלחם בקומץ ילדים שוטים. גם אני רוצה להתנחל… אבל אנו מקבלים את עמדת הממשלה. אם לא תעזבו את המקום מיד, אנקוט נגדכם באמצעים חריפים ואתם תמצאו עצמכם ניזוקים (מתוך מסמכי הקבוצה)

אחד המשתתפים, משה חנוכה, העלה על הכתב את שהתרחש:

באותה שעה נטל אחד החיילים מיכל דלק והחל לשופכו על אהל העזרה הראשונה, וכעבור דקה היה האוהל ואשר בו למאכולת אש. מכאן עברו לאוהל השני והפכוהו על פניו, הגיעו לאוהל השלישי והעלוהו באש…. נמשכה גם גרירת האנשים והוצאתם בגסות רבה אל מחוץ למחנה, אל תוך משאית המשטרה… כל אותה שעה עמד האלוף על גבי תלולית נישאה מעל המחנה וצפה בנעשה כבהצגה. כל המעשה הוא מכלי ראשון וממראה עיניים.

וכך נפתחת כתבתו של בנמלך:

האוהלים הירקרקים בערו. האש טיפסה על היריעות המתבדרות ופיצפצה את מיטות השדה שבתוכם. לראשונה מאז החלו ניסיונות ההתנחלות בשטחים המשוחררים, נזקקו כוחות הביטחון לאמצעים חריפים, לרבות הצתת ציוד כדי לפנות את המתנחלים.

בתגובה לשאילתה שהגיש לאחר הפינוי ח"כ תמיר, הכחיש דיין את הטענות על אלימות כלפי המתנחלים. כמה שנים לאחר מכן נפגשו חברי גרעין אלון מורה עם גנדי לקראת ניסיונות העלייה שלהם, והוא אמר להם שאם יעלו ללא היתר, "אני במגפיים שלי אדרוס אתכם". בני קצובר סיפר שכדי שלא יחזור אצלם מה שהתרחש בקבוצת שכם, הם החליטו לצרף לעליות שלהם אישי ציבור מפורסמים.

"גם כשאנו מגנים את ניסיון ההתנחלות הפרטיזנית הזאת", כתב אלתרמן, "עלינו לדעת כי מעשה של שלושים הצעירים היהודים הללו הוא טבעי יותר מן המדיניות שגרמה אותו. הוא טבעי כתגובה על מצב שנתעוות"

ללא גב פוליטי

חשיבותה ההיסטורית של קבוצת שכם קשורה לשיטות הפעולה שלה, שאומצו בהמשך על ידי גרעין אלון־מורה: עלייה חוזרת ונשנית לקרקע, תוך עקיפת מחסומי צבא והקמת אוהלים וגדר (עד אז ההתיישבות הייתה בתוך מבנים קיימים, לא בעלייה לשטח ריק), ופינוי חוזר ונשנה על ידי כוחות הצבא.

בין קבוצות ההתיישבות השונות קישרו חוטים גלויים וסמויים. אנשי גרעין אלון־מורה לא רק הכירו את קבוצת שכם, אלא אף למדו מניסיונם לקראת ניסיונות העלייה  שלהם. כך למשל, בני קצובר נפגש באפריל 1974 עם זאב פרל מקבוצת שכם, לימים ראש העיר צפת.

בעקבות דרשתו הידועה של הרצי"ה ערב מלחמת ששת הימים, "איפה שכם שלנו ואיפה חברון שלנו", דרשה שעשתה עליהם רושם רב, פעם בלב מתנחלי חברון הרצון להתנחל גם בשכם. חברי מפלגת המרכז החופשי סיפרו שהרעיון שלהם להתנחל בשכם וניסיונם הכושל לקנות שם בתים בשנת 1968 "נולד בעצם בחברון… בשעה שערכנו ביקור אצל המתנחלים במלון פארק" (מנחם תלמי, "מתנחלי שכם לא מתנחלים", מעריב, 15.11.1968). רעיון זה התגלגל אל עמירם שם־ארי, שסייע באבטחת מתנחלי חברון יחד עם בני קצובר.

הן חברי קבוצת שכם והן גרעין אלון־מורה ביקשו להעתיק את דגם ההתיישבות בעיר ערבית שמקודשת ליהודים, מיהודה אל השומרון. בני קצובר עזב את קריית־ארבע ועבר לקדומים בשלהי 1975, ובשנת 1980 עבר לאלון־מורה מזרחית לשכם. המקום היה אמנם קרוב יותר לשכם מאשר קדומים, אבל לא הביא להיאחזות בעיר שכם עצמה, כפי שנעשה בחברון עם פלישת הנשים בהנהגת הרבנית מרים לוינגר לבית הדסה בשנת 1979.

שוש אילן, חברת גרעין אלון־מורה, הביעה את דעתה כי "יש לחזור למסלול ההגשמה המקורי ולהתיישב בשכם… זכינו לא מכבר לבית רווחה כאן באלון מורה, אבל מוכנים לוותר עליו ולהסתפק בדירת מגורים צנועה בעיר שכם" (אהרן דולב, "לא במקרה חנו אברהם ויעקב בשכם", מעריב, 17.10.1984). אם כן, שתי הקבוצות תכננו להתנחל בשכם, אך התכנון לא תאם לביצוע.

משכשל הניסיון להיאחז בהר גריזים, התרחקו אנשי קבוצת שכם מהמודל של מתנחלי חברון וניסו להתנחל באזורים רחוקים משכם, תחילה ב"מבוא שכם" ולאחר מכן גם בביתר ובבית־אל. התנחלות בתוך עיר ערבית מקודשת ליהודים לא הייתה עניין מהותי עבורם.

לעומת זאת, בקרב גרעין אלון־מורה, חידוש היישוב היהודי בשכם והקשר הדתי עם קבר יוסף היו עניין מהותי. במכתב ששלחו בראשית 1974 לחבר הכנסת יהודה בן־מאיר מהמפד"ל הם כתבו: "הקמת הנקודה בקרבת נחלתו של יוסף תהדק את זיקתנו למקום – נוכל גם לקיים מניינים בשבתות ליד קבר יוסף כדוגמת אנשי קריית ארבע הקשורים לחברון העתיקה באמצעות תפילתם במערת המכפלה" (מובא במאמרם של אלונה הורנשטיין ויוסי גולדשטיין, מחקרי יהודה ושומרון כו). הם אומנם הסכימו להתפשר באופן זמני על קדום, אולם חיכו לשעת הכושר להיצמד לשכם עצמה.

יש סבורים שהפעילות הבלתי חוקית של גוש אמונים נבעה מאמונתם שחוק התורה וההלכה עומד מעל חוקי המדינה. סיפורה של קבוצת שכם מלמד אותנו על מקורות אחרים שמהם נבעה הפעילות הבלתי חוקית של גרעין אלון מורה. הרכיב הדתי תרם לנחישות, אבל השפיע גם על הממלכתיות שמיתנה אותה.

סיבות שונות הביאו לכישלונה של הקבוצה האחת, ולהצלחתה של השנייה: 1. הנחישות האידיאולוגית של אנשי גרעין אלון־מורה הייתה חזקה יותר מזו של קבוצת שכם. 2. גרעין אלון־מורה היה מורכב מאוכלוסייה מבוגרת יותר, שכללה משפחות עם ילדים קטנים, דבר שהביא ליחס רציני יותר מצד השלטונות, לעומת צעירי קבוצת שכם. 3. קבוצת שכם נעדרה כמעט כל גב פוליטי, בעוד שלגרעין אלון־מורה היה לובי חזק בכנסת. 4. קבוצת שכם הצליחה לגייס בממוצע עשרות משתתפים, ואילו גרעין אלון־מורה הגיע לאלפים.

נראה שמה שהביא לשינוי המגמה ולתנועת ההמונים לא היה הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים, אלא דווקא הרצון לתת מענה ציוני, שיהפוך את אווירת הנכאים שלאחר מלחמת יום כיפור לרוח של בנייה והתחדשות.

ד"ר אלחנן שילה מלמד באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת ספיר