"להיות אמן דתי זה להיות אנדרדוג גם בעולם האמנות וגם בבית שלך"

הקמת גלריה לאמנות היא עניין ממושך ומורכב, שנמשך חודשים ארוכים ואף יותר, ושעוסקים בו אמנים ואוצרים ותיקים. גלריית תפוז בירושלים, לעומת זאת, קמה במעין קפיצת הדרך. טליה פרי (24) ודוכי כהן (29) חלמו על הקמת גלריה שיתופית לבוגרי בית הספר לאמנות "פרדס" שבו למדו, אך הרימו ידיים לאחר שהבינו במה הדבר כרוך. אבל אז הגיעה לידיהם הצעה לשכור במחיר הקרן חלל בבית אליאנס, ליד שוק מחנה יהודה בירושלים, תחילה לפרק זמן מוגבל של שלושה חודשים, אך מאז הוא הוארך שוב ושוב.

כבר באותו ערב הם נפגשו בבית קפה ירושלמי. "כתבנו חזון לגלריה על תפריט הפוך, והגענו למסמך די מפורט שכולל מה אנחנו רוצים לעשות", מספר דוכי. "הבנו שיש לנו פה הזדמנות להימור, שלא מאוד נורא אם נפסיד בו הכול".

הם שלחו הודעה בקבוצה של בוגרי פרדס, ותוך 24 שעות נסגרה רשימת 11 חברי הגלריה מבין חבריהם לספסל הלימודים. בשלושת השבועות שחלפו מאז ועד פתיחת התערוכה הראשונה, מתאר דוכי, "הספקנו לגייס חברים, לבחור שם ולעצב לוגו, להכין את החלל כולל צביעה, אורות, עיצוב, הכנת הפתיחה – הכול. זו הייתה קפיצת ראש רצינית. העזנו לצאת לדרך כי ידענו שבשלב ראשון מדובר בשלושה חודשים בחלל לא יקר, ושאם ניכשל לא נצלול למינוס מאיים. אבל עדיין זה לא פשוט. כולנו עסוקים, עובדים, חלקנו בעלי משפחות. כל אחד והתיקים שלו. ובכלל, אנשים יחד זה לא דבר פשוט".

"לכל אחד מאיתנו יש את החלומות שלו על המקום הזה, ולשלב בין הרצונות והאילוצים זה לא תמיד קל", אומרת גם טליה. "אפילו לקראת הריאיון הזה, ידענו שאנחנו משמשים כפנים וביקשנו מכל החברים לכתוב מה חשוב להם שייאמר כאן. אנחנו אמנים, כל אחד הוא טיפוס. זה שעד עכשיו כולנו בפנים זו הצלחה משמעותית וסימן שטוב פה, כי ציפינו שלא כולם ישרדו".

טליה פרי: יש לי חלום "לחנך" את החבר'ה שלנו שבאים לשוק להיכנס עם הבירה לגלריה. לפני שלמדתי אמנות אף פעם לא הסתובבתי בתערוכות ובגלריות. לא ידעתי שאני יכולה

כמה חבר'ה עם פייבוקס

משמעותה של גלריה שיתופית היא שהאמנים המציגים בתערוכות המתחלפות הם שוכרי המקום, האוצרים והאחראים לתחזוקת הגלריה וניהולה – מקניית הכיבוד לפתיחת תערוכה ושטיפתה בסיום, ועד הגיית הרעיון לתערוכה הבאה. בגלריית תפוז החברים מתנהלים כסוג של קומונה. כל אמן קיבל תפקיד ומחויבויות משנה, ודוכי וטליה מפקחים שהדברים קורים.

"לא המצאנו את הגלגל", אומר דוכי, כשאני שואלת אותו כיצד הוא מגדיר את ייחודה של הגלריה. "היו לפנינו גלריות שיתופיות, וגם אמנים מתנחלים ודתיים היו. ועדיין בית הגידול של הציבור הדתי יוצר נקודת מבט ייחודית בעולם האמנות. להיות אמן דתי זה להיות אנדרדוג בעולם האמנות שהוא שדה מאוד חילוני, וגם בבית שלך כי בתרבות הדתית אין הרבה שיח אמנותי. השפה מאוד פרקטית, תמיד שואלים 'אז מה אתה עושה, ממה אתה מתפרנס".

טליה: "בציבור הדתי פיצחו כבר כל מיני אמנויות – מחול, שירה, מוזיקה, אבל באמנות הפלסטית עוד יש צורך להוכיח שהיא ראויה להיעשות, שראוי להקדיש לה את הזמן, הכסף והמשאבים. כשלמדתי בבית ברל הרגשתי שאני כל הזמן מסתובבת עם השאלה 'בשביל מה את עושה את זה'. גם כשהקמנו את הגלריה השאלה 'למה' ריחפה באוויר. אנחנו עוברים בירור מול השאלה האם יש בכלל קיום לדבר הזה. אלה תהיות שלא עולות בגלריות בתל־אביב, אבל אנחנו לא חונכנו על זה".

"כשהיינו סטודנטים בפרדס התחלנו לחשוב על היום שאחרי", מתארת טליה את ההשתלשלות שהביאה להקמת הגלריה. "ידענו שאנחנו רוצים שתהיה לנו חבורה ליצור איתה, ושיהיה לנו איפה להציג את האמנות שלנו ולהביא את הקול שלנו, שהיינו רוצים שיהיה ייחודי. יש לי חלום 'לחנך' את החבר'ה שלנו שבאים לשוק להיכנס עם הבירה לגלריה, לפגוש את האמנות ואת האמנים. לפני שהתחלתי ללמוד אמנות אף פעם לא הסתובבתי בתערוכות ובגלריות. לא ידעתי שאני יכולה".

דוכי: "עולם האמנות מאוד צפוף. יש היום הרבה חללים, אבל הרבה יותר מזה אמנים שמתחרים על הקירות האלה, ולאמנים צעירים קשה מאוד לתפוס אותם. צריך להיאבק כדי שמישהו בעל השפעה יסתכל על העבודות שלך".

עיקר הסכום שנדרש להקמת הגלריה גויס מכיסיהם של האמנים המציגים. בית הספר פרדס סייע גם הוא במימון, בתמורה לאירוח תערוכת הבוגרים בחודש אוגוסט. מעבר לתמיכה הכלכלית, המרצים של פרדס התגייסו לסייע מניסיונם ומקשריהם להקמת הגלריה. כדי לקבל תקציבים מסודרים מהרשויות עליהם להירשם כעמותה, מה שלא קרה עד כה. "כל אמן שדיברנו איתו אמר לנו 'תקימו עמותה, זה סיוט אבל תעשו את זה'. מקוצר הזמן ואורך הבירוקרטיה לא עשינו את זה. אולי זה חלק מהחוצפה בגלריה הזאת. אנחנו לא גוף רשמי אלא כמה חבר'ה עם קבוצת פייבוקס ששוכרים יחד חדר".

חברי הגלריה חיפשו פתרון לעקוף את מוקדי הכוח ואת הוועדות השונות, ולפתע מצאו עצמם בעמדת כוח שלא תכננו להגיע אליה. "לא רק שאנחנו לא זקוקים נואשות לקירות של מישהו אחר, אמנים פונים אלינו כדי להציג כאן", אומרת טליה. "וכמובן יש לנו חופש. אנחנו צעירים, וכל היצירה כאן היא ממקום ילדי כזה. הקמנו גלריה תוך שבועיים – זה לא חוקי, אנשים לא עושים את זה. פרקי הזמן המקובלים נמדדים בחודשים ושנים. גם בממד היצירה – בתערוכה הקודמת פה ציירתי קיר. זו אמביציה לעשות דברים גדולים שלא תמיד מקובלים".

למה בחרתם בשם תפוז לגלריה?

טליה: "האמת שהיו כמה אפשרויות, וזה השם שנבחר בבחירות דמוקרטיות. המרצים של פרדס דווקא חשבו שזה שם גרוע וניסו להוריד אותנו ממנו'".

דוכי: "זה התחיל מבדיחת קרש כזאת. היינו ב'פרדס', ועכשיו יצאנו החוצה. כל אחד מאיתנו היה יכול לצמוח לאמן טוב גם בלי פרדס, אבל הגלריה הזאת לא הייתה קמה אם לא היינו צומחים שם. לתפוז יש גם איזו רעננות, הוא ישראלי וציוני ויש לו צבע מובהק. השם שאני קידמתי והגיע למקום השני היה 'מאחז', שמחזק את האנרכיזם והחתרנות ומצד שני יותר מדי מכניס לתוך משבצת מסוימת. למרות שחבר מבצלאל אמר לי את זה גם על תפוז, 'זה שם ציוני כזה, של מתנחלים".

יש קו מנחה לגלריה, מבחינה אמנותית או אידיאולוגית־ערכית?

טליה: "אנחנו אנשים מאוד שונים מבחינת הדעות והאמונות שלנו אז אני לא יכולה להגיד שיש קו מנחה, אבל אלו שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו כל הזמן. גם אחרי שדוכי ואני שרטטנו קווים כלליים, לקבוצה יש חיים משלה ויש כיוונים שפשוט מתרחשים".

ומה בנוגע לסטנדרטים דתיים?

טליה: "כן, אבל אנחנו גם מאתגרים אותם ומגרדים את הגבולות של עצמנו. מי שיותר דוס מותח את הגבול כדי לאפשר לאחרים להציג את העבודות, ומי שסטנדרטים דתיים לא מעניינים אותו יודע שכאן יש גבולות והוא גם לא יציע להציג מה שלא מתאים".

דוכי: "אין לנו ספר חוקים, אבל כבר ביום הראשון כשישבנו בבית קפה שאלנו מה נעשה עם עבודות שלא עומדות בשום רף הלכתי. עד עכשיו לא נתקלנו בזה, כי גם בלי צנזורה האמנים שלנו לא הולכים לשם".

בחורף הקרוב תוצג תערוכה של כל חברי הגלריה בביאנלה של ירושלים, אירוע דו־שנתי המוקדש לאמנות יהודית עכשווית. "החממה הזאת מאפשרת לנו להמשיך ליצור, ולפנות גם החוצה ולהציג במקומות שונים. כל אחד מאיתנו עובד על להציג בעוד מקומות אבל לא מתוך לחץ, כי יש לנו בית", אומר דוכי.

הם שואפים להשתלב בעולם האמנות הישראלי ולמשוך גם אורחים מתל־אביב. מצד שני, לא פחות נוכח אצלם הרצון להפוך את השפה האמנותית לצורת ביטוי רווחת יותר בציבור הדתי. דוכי: "אשמח מאוד שאנשים רחוקים ממני יראו עבודות שלי ויתחברו, אבל הרבה יותר משמעותי שאנשים קרובים אליי, שרחוקים מעולם האמנות, יראו את העבודות וימצאו את עצמם. תלמיד בישיבה לצעירים של מרכז הרב ראה לא מזמן את העבודות שלי ואמר לי 'פעם ראשונה שאני מבין למה צריך להגיד משהו בציור ולא להשתמש במילים'. הצלחתי בכוחי הדל לפקוח לבחור את העיניים, זה מדהים".

 

דוכי כהן: תלמיד ישיבה ראה לא מזמן את העבודות שלי ואמר לי "פעם ראשונה שאני מבין למה צריך להגיד משהו בציור ולא להשתמש במילים". הצלחתי בכוחי הדל לפקוח לבחור את העיניים

להקה של זאבים בודדים

השבוע הוצגה בגלריה התערוכה "אני צלע", של האמן אמרי פניאל (30). האוצרת שלה היא ריקה גרינפלד, גם היא חברת הגלריה.

בשם של התערוכה יש רמז נשי, אף שהיא עוסקת בגבריות דווקא. גם בתוך העבודות יש דיאלוג עם שני הקצוות: הריקוד, הגוף הגברי שעטוף בטקסטורה של תחרה עדינה.

אמרי: "בדיוק ביחסים האלה אני עסוק. בתרבות היום גבר לא רק יוצא לעבוד ולפרנס, והאישה לא רק תופרת ומכבסת. 'אני צלע' הוא מעין משחק מילים – מרפרר לסיפור הבריאה, וגם מביא את ההבנה שאני צלע של מצולע שאנחנו יוצרים כזוג וכמשפחה. יש פה הרבה משחק בין המינים. איך אני רואה את עצמי בתוך הזוגיות, והאם אני מוצא את עצמי בתפקידים המגדריים. בדרך כלל מדברים על פמיניזם כתנועה שנותנת חופש לנשים. אני חושב שפמיניזם שחרר גם את הגבר – גם הוא כלוא בקיבעון של הגדרות שאולי הוא לא מתחבר אליהן. אני לא מחדש פה הרבה, ובכל זאת זה בירור ושאלות שאני שואל בעצמי".

הציצית, התפילין, הגרטל וסממני לבוש דתיים נוספים מופיעים שוב ושוב בעבודות. אמרי מסביר שהוא מחפש את א־לוהים בפיזיות של החיים. "הסימנים של התפילין על הגוף זה המקום שבו א־לוהים משאיר הטבעה על הגוף. אני מדבר ועוסק בגוף, אבל בצורה שאנשים דתיים יוכלו לקבל מהתערוכה. לא אצייר איברים אינטימיים, לא מתאים לי להיות בוטה. זו גם אמירה כלפי האמנות הכללית, איך ניגשים לגוף בצורה שונה. דווקא הגבולות יוצרים קונפליקט וסיפור. יש לי כל הזמן ניסיון להיות בתוך הגבולות של ההלכה, ומצד שני לעסוק ברמה הפלסטית בנושאים שהם לא על השולחן. אני מרגיש שאני מאוד נחשף בתערוכה, ויש בזה צד קשה. כשסתם אנשים רואים זה סבבה, אבל כשהמשפחה מגיעה זה קצת אחרת. מישהו מהמשפחה שאל 'למה הוא מצייר את עצמו בתחתונים'. זה יוצר אתגרים".

"קצת חששתי לפני התערוכה של אמרי", מודה גם דוכי. "היה לי ברור שלא אצנזר שום דבר, אבל כשישבתי עם ריקה ואמרי אמרתי להם 'תזכרו שמדובר בגלריה שיתופית ויש כאן עוד אמנים שהתערוכה הזו מייצגת'".

אמרי משמש גם כגזבר הגלריה. הוא אוסף את הכסף מהחברים ומשלם את דמי השכירות. "זה תפקיד משעמם", הוא מודה, "אבל אני גם לוקח חלק במשמרות ובהכנות לאירועים שאנחנו עושים, שזה יותר נחמד. זה קשוח, כמו עוד משרה, אבל חשוב שיהיה לנו את המקום הזה. זה באמת לא קל וכולנו עובדים בדברים אחרים רוב הזמן – אני עוסק בחינוך רוב שעות היום – אבל זה", הוא מצביע על הציורים, "נמצא בנשמה, אני לא יכול להפסיק".

החברים בגלריה מחליפים תפקידים גם בהיבטי התוכן. כאמור, אוצרת התערוכה של אמרי היא ריקה גרינפלד. יחסי אמן־אוצר רוויים לעיתים במתח, אך אמרי רואה יתרון בחברות עם ריקה. "אחד המרצים שלי אמר שכשהוא בא להיפגש עם אוצר הוא מתארגן כאילו הוא יוצא למלחמה. אבל אני וריקה עבדנו ממש טוב, בהידברות ובהבנה. היו לי המון ציורים והרגשתי שאני לא יודע מה לעשות איתם ואיך להציג, וריקה הייתה האדם הנכון. היו ויכוחים אבל מתוך נעימות".

דוכי: "השיתופיות עוזרת לנו כיוצרים. קשה מאוד ליצור לבד. פורת סלומון (ראש בית הספר פרדס; א"ז) תמיד אמר לנו שצריך להיות להקה של זאבים בודדים. החבורה הזאת מאוד משמעותית לעבודה".

מה הסיכוי של בוגרת ממוסד אחר, אמונה לצורך העניין, להשתלב בגלריה?

דוכי: "חלק מזה שהקמנו את הגלריה מאוד מהר זה שפשוט שאלנו מי איתנו, ומי שהצטרף באותו יום הוא בפנים. אולי בהמשך יהיו שינויים, אבל כרגע אנחנו רצים עם הקבוצה הזאת. בשלבים הראשונים להקים פרויקט כזה עם אנשים שצמחו באותה שפה היה יותר אפשרי. ובלי קשר, בגלריה יוצגו עבודות של כל מי שעושה אמנות טובה".

מה החלומות להמשך?

טליה: "יש חלומות שונים, אבל אני רוצה שזה יהיה מקום שמאפשר לצאת מהגבולות של עצמי, כלומר שהאמנות שלי הופכת לשיחה עם עוד אנשים שאני שותפה לתהליך האמנותי שלהם, ולא רק מרוכזת בשפה הפנימית שלי".

דוכי: "זו הרפתקה ואנחנו לא יודעים מה יהיה בהמשך. אנחנו מקווים שנמשיך לעשות אמנות, להציג ולהנגיש אותה גם אחרי שהחלל של אליאנס ייסגר".