ישוב טלה אל חיק האם: טקס פרידה יהודי מכומר

את המחזה הסוריאליסטי שהתרחש בערב יום שני השבוע ברחבת כנסיית פטרוס הקדוש ביפו, אף מחזאי לא היה יכול לכתוב. סביב ארונו של הכומר גז'וגז' פבלובסקי, או בשמו המקוצר האב גרגור, עמדו מן הצד האחד כמרי הכנסייה ומן הצד השני מניין של יהודים ובני משפחה. אלה היו רגעים מיוחדים, מרגשים, בלתי נשכחים. רגעים של יגון מהול בהתרוממות רוח.

היה זה טקס פרידה יהודי, שנערך לאחר טקס האשכבה שהתקיים בתוך הכנסייה. עמיתיו הכמרים של האב גרגור לא יכלו שלא להתייצב לטקס, אף שלא נקראו אליו. הם נמשכו אליו כמו למגנט. אחיינו של האב גרגור אמר קדיש כשקולו נשנק. נכדו של אחיו, שי, נשא הספד, ונאמרה משנת "עקביא בן מהללאל אומר". במותו שב האב גרגור, הלא הוא יעקב צבי הירש גרינר אל עמו.

יעקב צבי הירש גרינר נולד בי' באלול תרצ"א, 23 באוגוסט 1931, בעיירה זמושץ' שבחבל לובלין, להוריו מנחם מנדל ומרים גרינר, ולאחיו חיים, שיינדל ושרה. המשפחה הייתה דתית־חרדית, האב עסק במסחר, ואיש לא שיער כמובן את הסופה הנוראה ההולכת וקרבה. 12 אלף יהודים חיו בעיירה, והיוו כמחצית מתושביה. עם תחילת מלחמת העולם השנייה הייתה העיירה בשליטה רוסית לפרק זמן קצר מאוד. משנסוגו הרוסים, כ־5,000 מיהודי העיירה פנו בעקבותיהם מזרחה לכיוון רוסיה. אחד מהם היה חיים, אחיו הבכור של צבי בן ה־14, שצפה נכונה פני עתיד.

ב־7 באוקטובר 1939 כבשו הגרמנים את העיירה, וחייהם הנוחים של יהודיה הפכו לזיכרון רחוק שלא ישוב עוד. היהודים הוכנסו לגטו באחת משכונות העיירה. רעב, רדיפות, התעללויות ואף רציחות היו עניין יומיומי. באחד הימים השתעשעו הגרמנים בכמה יהודים, בהם אביו של צבי. הם ציוו עליהם לרכב על סוסים, כשהם מצליפים בסוסים המשתוללים. מנחם מנדל נפל מן הסוס ושב לביתו חבול ופצוע. צבי היה עד לתחילת האירוע, אך לבקשת אביו התרחק מהמקום. באחד הימים פרצו הגרמנים לבית שבו התגוררו. המשפחה התחבאה באחד החדרים, ובדרך נס לא נתגלתה. נשמעו יריות. בפרוזדור, בתוך שלולית דם, הייתה מונחת גופתו של אחד הדיירים שנרצח.

באחד הבקרים יצא האב לעבודתו, שאליה גויס בשירות הגרמנים, בתחושה קשה. "אינני יודע אם אחזור", אמר. הוא חיבק ונישק את כולם, הלך ולא שב עוד.

נדודים והסתתרות

בסתיו 1942 החל חיסול הגטו. משפחת גרינר התחבאה, יחד עם יהודים נוספים, בדירה שנבנה בה קיר כפול. פתחו של החדר היה בתוך ארון. כשהחלו הגרמנים לחפש בבית פרץ אחד הילדים בבכי, והמחבוא נתגלה. האם מרים, שתי בנותיה ויעקב צבי, יחד עם כל יהודי זמושץ', הובלו רגלית לגטו שבעיירה איזביצה הסמוכה, מרחק 21 קילומטרים, כשהם מואצים כבקר על ידי שומריהם הנאצים. מי שלא עמד בקצב נורה במקום. באוקטובר 1942 רוכזו כל יהודי החבל, בהם יהודי זמושץ', בגטו איזביצה. עד סוף אוקטובר שולחו עוד 5,000 יהודים למחנות ההשמדה, בעיקר לסוביבור. 500 יהודים נרצחו בעיירה עצמה.

בצל הגירושים למחנות ההשמדה והרציחות בתוך העיירה, ירדה שוב משפחת גרינר למחבוא, הפעם למרתף מתחת לחנות בשר. המחבוא נתגלה, הגרמנים שברו את דלת המחבוא ושאגו: "לצאת, לצאת". המרתף היה חשוך, והגרמנים התקשו לראות את האנשים. מתוך החשיכה, אינסטינקטיבית, ללא מחשבה, קפץ צבי הצעיר מאחורי גבם של הגרמנים, יצא החוצה והחל לברוח. הוא שמע את אחד הפולנים שעמדו סביב הבית צועק "זה ילד יהודי", ופולני אחר מהסה אותו: "שקט! שיברח!".

במשך יומיים הסתובב צבי בן ה־11 באיזביצה, מנסה למצוא פת לחם ומיטה להניח את ראשו עליה, כשהוא בורח ממקום למקום אחרי שהתגלה שהוא יהודי. הוא היה עסוק כל העת במחשבה על ייסוריהן של אימו ואחיותיו: "ליבי נשבר בקרבי כשחשבתי שאאבד את אימי ואת אחיותי לתמיד. אני מתאר לעצמי כמה אימי סבלה כשחשבה מה יכול לקרות איתי, היא כל כך אהבה אותי", תיאר לימים.

ב־1 בדצמבר 1942 הובלו היהודים ששרדו אל בורות ההריגה, ובמשך יום שלם ירו בהם. הבורות נתמלאו מעבר ליכולת קיבולם, עד כי נאלצו לחפור בור נוסף כדי להעביר אליו את "העודף". בין הנרצחים היו אימו ושתי אחיותיו של צבי.

"כאשר הגעתי, למעלה מ־20 שנים אחרי ההשמדה, בית הקברות היה מוזנח ופרות רעו בו", סיפר הכומר גרגור־צבי בעדותו, שישים שנה מאוחר יותר. "סידרתי מצבות ככל יכולתי. התפללתי במקום ההשמדה לזכר אימי, אחיותיי ושאר הנרצחים. מה שהתרחש בלבי כאשר עמדתי מעל לבורות המתפוררים שבהם שכן עפרם, קשה לתאר. איני יכול, איני יכול לתאר… עם הזמן בניתי מצבה עבורי כדי לשכון ליד אימא ואחיותיי שמהן ברחתי".

צבי שם פעמיו לעיר הולדתו זמושץ'. מפעם לפעם, תוך סיכון עצום, נכנס למחנה כפייה, קיבל מזון מהיהודים ואף זכה ללילה אחד במיטה. באחד הימים פגש בנער שהשיג עבורו תעודת לידה קתולית, ושמו הפך לגז'גוז' פבלובסקי. התעודה הזו הצילה את חייו. גם כאשר זוהה על ידי שני חיילים נאצים כיהודי ונלקח לבית הגסטפו, הוא שוחרר לאחר שהציג את התעודה. אבל הפחד מפני זיהויו כיהודי והמוות האורב לו לא חדל לנשוף בעורפו. משפחות פולניות סייעו לו פה ושם, אך ביקשוהו להתרחק מחשש שיבולע להן. לאחר תקופה רצופת הסתתרויות ובריחות בזמושץ', שם צבי את פעמיו אל הכפרים שמסביב זמושץ'. שוב החלה תקופת נדודים ובריחות מכפר לכפר. כך עד קיץ 1944, כאשר האזור שוחרר על ידי הרוסים. בדרכו לשום מקום הגיע צבי לעיירה טומשוב־לובלסקי, שם נמסר לבית יתומים, ולאחריו לבית יתומים אחר. בבית יתומים זה הוטבל לנצרות בהיותו בן 14.

גרגור סיים את לימודי התיכון בעיר פולאבי כנוצרי אדוק ונאמן לכנסייה. עם סיום לימודיו התקבל כפרח כהונה בסמינר הגדול בלובלין, ולא סיפר לאיש שהוא יהודי. רק בשנת לימודיו השנייה, כשכבר היה לבוש בגלימת פרח כהונה, אמר לראש הסמינר שהוא יהודי, וזה, לאחר התייעצות עם ההגמון, פסק שלמרות זאת אין מניעה שיהיה כוהן דת. בטקס הסמכתו לכהונה השתתפו הנזירות מבית היתומים, כתחליף למשפחה. מאז כיהן בעיירות שונות באזור לובלין.

 

בעקבות כתבה בעיתון

הבריחה מזהותו היהודית, יחד עם הדתיות העמוקה שרכש בבית אביו, ובמידה מסוימת גם אסירוּת תודה לפולנים שהצילו אותו, הן שדחפו אותו כנראה אל הכנסייה. באופן מפתיע אולי, דווקא כשהרגיש בטוח בעצמו בזרועות הכנסייה נזכר בגעגועים במשפחתו, נפתח לזהותו היהודית ולא ראה בה עוד עניין שיש להסתירו. "לאחר שהוסמכתי להיות כוהן דת קתולי סבלתי מאוד מכך שאני מתכחש למשפחה ולעם שלי. איזה בן אני?", סיפר לימים לבני משפחתו בארץ.

מתוך הרגשות הללו פרסם האב גרגור בשנת 1966 מאמר בשבועון קתולי בקרקוב, ובו גולל את קורות חייו. העיתון נתגלגל למשפחת מכרים בבת־ים שזיהתה את צבי הירש ככותב המאמר, ויצרה מיד קשר עם אחיו חיים. חיים שב לפולין אחרי המלחמה בניסיון למצוא את אחיו, ולאחר שנואש מכך עלה לארץ בשנת 1948, הקים משפחה והתגורר בחיפה. עד אותו רגע היה ברור לחיים שאחיו איננו עוד בין החיים. למשמע הדובר מעברו השני של הקו החווירו פניו והוא זעק: "ייתכן שאחי נמצא". עוד באותו ערב הגיע חיים לבת־ים, ולמקרא המאמר החלו הדמעות לזלוג מעיניו. לא היה לו ספק: "זה אחי", פסק.

אחרי שהתוודעו זה לזה החליטו חיים וצבי להקים בבית הקברות באיזביצה אנדרטה לזכר הוריהם, אחיותיהם וכל הנרצחים הטמונים בקבר האחים שם. חיים הוא שניסח את הכתוב על האנדרטה. בראשה מתנוסס פסוק מספר איוב (יט, כה), "וַאֲנִי יָדַעְתִּי גֹּאֲלִי חָי וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר יָקוּם", ואחריו נאמר:

לזיכרון נצח להורינו היקרים, מנדל בן זאב ומרים בת יצחק גרינר ז"ל, ולאחיותינו שינדל ושרה ז"ל, וכן לכל היהודים שנרצחו והטמונים בבית עלמין זה בחודש כסלו תש"ג ע"י המרצחים הנאצים מחללי מצוות ה'. בתודה לה' בעד ההצלה אנו מקימים מצבה זו,

הכוהן גרגור פבלובסקי

יעקב צבי גרינר – פולין

חיים גרינר – ישראל.

געגועיו של גרגור־צבי לעמו ולמשפחתו לא פסקו אף לרגע. באחד הימים התייעץ עם הכומר הפולני הבכיר ביותר בכנסייה הקתולית, חשמן באותם ימים, לימים האפיפיור יוחנן פאולוס השני, וזה יעץ לו לעלות לארץ ולכהן בכנסיית פטרוס הקדוש ביפו. "כך תהיה כומר בקרב עמך ותהיה שלם עם עצמך", הסביר.

האב גרגור אימץ את עצת החשמן, וגמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ. הוא בישר לאחיו על ההחלטה. ואף ביקש את סיועו לממשה. הסיטואציה הזו העמידה את חיים, איש דתי, במבוכה. הוא פנה לרבי מלובביץ' בבקשה שידריך אותו במבוך הזה, וזה כתב לו שאין מניעה להביא את אחיו לארץ. בשנת 1970 עלה גרגור־צבי לארץ והחל לכהן ככומר בכנסייה ביפו. פגישתם חרקה במקצת לאחר שסוכם ביניהם שצבי יגיע לחיפה ב"בגדים אזרחיים", אך הוא הגיע לבסוף בבגדי כמורה אחרי אירוע כלשהו בדרכו לחיפה.

מפגש בגן צ'רלס קלור

בתחילת שנות האלפיים יצא הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל, לפולין עם תלמידי ישיבת נווה שמואל, באחת מנסיעותיו הראשונות כמדריך מסעות בפולין. במסגרת מסעם הם פקדו את בית הקברות היהודי באיזביצה, כדי לעלות על קברו של בעל "מי השילוח". במהלך הביקור הופנתה תשומת ליבו של הרב קלמנזון לשני אנשים הכורים קבר. לשאלתו למי מיועד הקבר השיבו שאינם יודעים, וכי הם עושים זאת בהתאם לפנייתו של מזכיר הכנסייה במקום.

הרב קלמנזון פנה למשרדי הכנסייה, והמזכיר אמר לו שאף יהודי לא נפטר באותו יום, ובכלל אין יהודים בעיר. אז למי חופרים קבר? "לכומר שלנו". הוא מת? "לא, הוא חי". אפשר לדבר איתו? "לא, הוא נסע". מתי הוא חוזר? "לא יודע". אפשר לקבל את מספר הטלפון שלו? "כן, בוודאי". מספר הטלפון שקיבל הרב קלמנזון התחיל ב־972. הרב קלמנזון הבין שהכומר המדובר נמצא בארץ, ושהוא נשאב לפרשה מרתקת.

עם שובו לארץ התקשר הרב קלמנזון למספר שקיבל, ולהפתעתו, מהעבר השני של הקו היה איש כנסיית פטרוס הקדוש ביפו. הוא שאל אם אפשר לדבר עם כומר הקשור באופן כלשהו לעיירה איזביצה, וקיבל אל הטלפון אדם שענה לו באנגלית רצוצה. היה זה האב גרגור. הוא אמר שהשימוש בשפה האנגלית קשה לו, והוא מבקש לדבר ביידיש או לחילופין בלשון "הקוידש".

עוד באותו יום נפגשו השניים בגן צ'רלס קלור בתל־אביב, לא הרחק מן הכנסייה, זה בחליפת הרב וזה בבגדי הכמורה, ושם סיפר לו הכומר את תולדות חייו. מכאן החל הסיפור להתגלגל בקרב מדריכי המסעות לפולין, ובעקבותיו הם אינם מוותרים על ביקור בקבר האחים באיזביצה. כבדרך אגב מספר הרב קלמנזון כי במסע לפולין שקיים אחרי פגישתם התגוללו על פני האדמה שלדים רבים, ובמסע שלאחריו הביאו התלמידים מעדרים וטמנו בעזרתם את השלדים באדמה.

על הקבר החי של האב גרגור־צבי הונחה מצבה וזו לשונה:

האב גרגור פבלובסקי, יעקב צבי גרינר, בן מנדל ומרים ז"ל. עזבתי את בני משפחתי כדי להציל את חיי בעת השואה, באו לקחת אותנו להשמדה, את חיי שניצלתי הקדשתי לשרות אלוהים ואדם, שבתי אליהם למקום שבו נרצחו על קידוש השם.

בשורות הקצרות הללו מקופלות נקיפות המצפון שלא הניחו לו כל חייו על נטישתו את אימו לכאורה, והתשוקה לשוב בסוף חייו אל חיקה. וכך אמר לנכדי אחיו: "אני רוצה להיות קבור בבית הקברות היהודי בגלל אימא. ברחתי ממנה, ואני רוצה לחזור אליה".

"לא נפרדתי משורשיי"

חמישים שנה כיהן האב גרגור כראש הכנסייה ביפו, עשה בה חיל ואף פרסם ספרים רבים, אך יהדותו ליוותה אותו לכל אורך הדרך. כאמור, בשנים הראשונות בארץ התקשה חיים להסתגל לרעיון שאחיו הוא בן הדת הנוצרית ואף משמש ככומר. אולם עם השנים והתרחבות המשפחה התפתחו יחסים קרובים בין הנכדים והנינים ובין האב גרגור, הקרוי בפי המשפחה צבי. לשי, נכד אחיו, היה קשר קבוע איתו, כמעט שבועי. הוא התארח אצלם בחגים, כשהוא לובש "בגדים אזרחיים" וחובש כיפה לראשו. בליל הסדר הלך לבית הכנסת, וביום כיפור נהג לצום.

בין מדריכי פולין שעמדו בקשר עם האב גרגור־צבי, בין בביקורים בביתו ביפו ובין בטלפון, היה הרב שלום מלול, ראש הישיבה התיכונית אמי"ת באשדוד. את פסגת הקשר רואה הרב מלול בקביעת המזוזה על דלת ביתו של צבי לפני כשנתיים. הרב מלול הציע לו לקבוע מזוזה בבית "כמו בכל בית יהודי", וזה קיבל את ההצעה בטבעיות. הרב מלול הניח את כיפתו על ראשו של צבי ובירך על קביעת המזוזה, כשצבי הנרגש חוזר אחריו מילה במילה. בביקורו האחרון בבית הקברות באיזביצה כמדריך מסע, הפעם עם תלמידי ישיבתו, הוא יצר קשר טלפוני עם גרגור־צבי, סיפר לו שהוא ניצב על קברו, וביקש ממנו לשוחח עם התלמידים. גרגור־צבי ענה לשאלות התלמידים בפתיחות ובסבלנות.

רבים, יהודים ונוצרים כאחד, תהו על יכולתו לחיות בכפל העולמות של יהדות ונצרות, ועל החיים בדיסהרמוניה פנימית. בספרו "ניצול שואה בשירות המשיח", שיצא לאור בפולנית ב־2012, הסביר האב גרגור: "לא ניתקתי קשר עם משפחתי ולא נפרדתי משורשיי. אינני יכול לשנות את האמת: אני יהודי כי נולדתי לאם יהודייה, וזה דבר קדוש לכל יהודי מאמין. אינני קרוע אלא חי את המציאות הזאת כעושר".

השבוע הושלמה צוואתו, כאשר ארונו הוטס לאיזביצה והוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות היהודי במקום, בקבר שנכרה עבורו, ליד קבר האחים שבו נרצחו אימו ושתי אחיותיו. ההלוויה נוהלה על ידי הרב הראשי לפולין מיכאל שודריך, והתקיימה בהשתתפות בני משפחתו הישראלים, במניין, ועל פי כל כללי ההלכה.

סיפורו של יעקב צבי הירש גרינר הוא אמנם סיפורו של יחיד, אך מקופל בו עומק האסון של העם היהודי. כשאתה ניצב אל מול הקבר והאנדרטה, המילים החרוטות עליהן ננעצות בך כמדקרות חרב, ועיניהם של מיליוני נרצחי השואה ומאות אלפי השרידים מביטות בך, כשכל עומק היגון והזוועה נשקף מתוכן. ה' ייקום דמם.

ד"ר מרדכי מרמורשטיין הוא כלכלן והיסטוריון