אם תחפשו את המשורר הווארד אלטמן ברשת, בעברית ובאנגלית, תקבלו תוצאות מעטות עד כאב, שיתעצם שבעתיים אם תקראו אפילו אחד משיריו. הפער בין ההכרה המועטה ובין איכות ושלמות שירתו מעורר השתאות: עברית היא אחת השפות הראשונות שזכתה בתרגום שיריו. את התודה לפלא הזה יש להכיר למשוררת והמתרגמת טל ניצן, שהכירה את אלטמן דרך ידיד ועשתה במלאכת התרגום הקשה. שירתו של אלטמן, שאינה פשוטה גם בשפת המקור שלה, נקראת במלוא חיוניותה ורעננותה.
אלטמן הוא משורר יהודי־קנדי המתגורר כיום בארה"ב. בשירתו הוא ממשיך את המסורת של משוררים יהודים קנדיים גדולים, מלאונרד כהן ואירווינג לייטון ועד אברהם משה קליין, אך בפואטיקה שלו הוא קרוב דווקא לשירתה של המשוררת היהודייה־אמריקנית זוכת פרס הנובל, לואיז גליק. אלטמן כותב שירה מתבוננת, כבדת ראש, שההתבוננות שלה בטבע ובעולם היא בעת ובעונה אחת התבוננות החוצה ומבט פנימה. כך כובדה של האבן הוא לעולם כובד ההר, וכל תנועה שלה היא מסע שעומקו והיקפו כזה של חיי אדם והגלקסיות הסובבות אותו.
שירתו של אלטמן מצריכה קריאה איטית ונשימה עמוקה. היא אינה שואפת אל המיידיות, לא בעוצמת ההדהוד שהיא מעוררת בקרב הקורא ולא בעוצמת הטקסט שלה. זוהי שירה הנפתחת באיטיות, בעולם שהמשורר מתבונן בו בדומייה, בלב פתוח, ומפסל את מילותיו בכוונה רבה, בשפה שמודעת להיותה מוגבלת. התוצאה היא שירים צלולים ודחוסים שמפוררים את התווך בין העולם הפרטי לחיצוני. כמו בשיר "היסטוריה" המצורף להלן, שהוא מעט המחזיק את המרובה, העולם החיצוני והדברים הגדולים שהוא נושא שווים במשקלם לזה הפנימי של האדם.
כמשורר יהודי נוגע אלטמן בעדינות בכאב שבבסיס שירתו – השואה שעבר אביו בהונגריה. זו שואה אחרת מזו המוכרת לנו בישראל בהיותה ליטוש אכזרי של הדיוק והמחויבות המוסרית של האדם, ולאו דווקא כוחו. האסון שפקד את משפחתו ואת העם היהודי – כמו גם מוראות מלחמת העולם הראשונה, המופיעים ברמז באחד משיריו – מחייבים את אלטמן לביטוי מדויק שהטרגיות שלו היא בעצם קיומו: מרגע שנאמר הדבר, הוא אובד. אלטמן מאבד בעצם כתיבתו משהו מהחוויה הראשונית שחוללה אותה, אך האובדן הזה הוא מתנה עצומה לקורא ומתנה כפולה לקורא העברי, שזוכה להכיר משורר שהעולם עוד עתיד להכיר בגדולתו.
הַהִיסְטוֹרְיָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא / בְּחֶדֶר נְטוּל חַלּוֹנוֹת. / בַּבְּקָרִים הִיא מְחַפֶּשֶׂת דֶּלֶת, / אַחַר הַצָּהֳרַיִם מִתְנַמְנֶמֶת. / בְּדִיּוּק בַּחֲצוֹת / הִיא מִתְמַתַּחַת וְנֶאֱנַחַת. / הִיא סוֹפֶרֶת אֶת הַיָּמִים וּמְאַבֶּדֶת אֶת מִנְיָנָם, / יוֹדַעַת אֶת מְקוֹמָהּ וְאֵינָהּ יוֹדַעַת. / לְעִתִּים הַכִּסֵּא נִדְמֶה לָהּ כְּמַדְרֵגָה, / לְעִתִּים הִיא סְבוּרָה שֶׁהַכִּסֵּא אֵינֶנּוּ שָׁם. / הַפִּנּוֹת נִרְאוֹת לָהּ אַחֶרֶת כָּל פַּעַם. / תַּחַת הַיָּרֵחַ הַמָּלֵא הִיא בְּשֶׁלָּהּ. / הַהִיסְטוֹרְיָה יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא / בְּחֶדֶר מֵעַל לְבָתֵּינוּ.
