בשנת 1996 פרסמה שפרה הורן את אחד מספריה הטובים והמפורסמים, "ארבע אמהות", העוסק בסאגה של משפחה מטריארכלית ירושלמית, המתפרשת על פני כמאה שנים. והנה חלף דור, והורן חוזרת עם רומן נוסף העוסק בנושא דומה: חמישה דורות של נשים בירושלים, שהפעם מתפרש לאורך כ־140 שנה, מאמצע המאה ה־19 ועד אמצע שנות התשעים של המאה ה־20, ספר ארוך יותר מקודמו בכ־140 עמודים. גם הפעם מוכיחה הורן את כישרון הכתיבה הבארוקי שלה ומציגה את יכולותיה לתאר את דקויות החיים בירושלים, בעיקר של פעם אבל גם של ימינו.
שני הרומנים משחקים מחבואים זה עם זה. הם לכאורה שונים, אך ביניהם נטווים חוטים שאי אפשר להתעלם מהם. גיבורת "ארבע אמהות" והמספרת, עמל שמה, נולדה ב־1948, ממש כמו המספרת הפעם ששמה אלכסנדרה־אלכס, כשמה השני של שפרה הורן עצמה לפי ויקיפדיה, ואף אלכס היא סופרת כמו הורן.
שתי המספרות בשני הרומנים מתחקות אחר שורשי משפחותיהן בעקבות צילום ישן. עמל בעקבות קופסת פח ישנה ובה תמונות השייכת לסבתא רבה שלה, וגם כאן אלכס מתחקה אחרי שורשיה בעקבות תמונה ישנה. הרב־סבתא שרה ב"ארבע אמהות" נחשבה ליפהפייה שמפתה גברים, וגם הסבתא־רבה של אלכס, ויקטוריה שמה, היא יפהפייה מאין כמוה. לשרה היה רומן עם אהוב אנגלי בשם אדוארד, והנה, הפלא ופלא, גם לוויקטוריה, שלא הייתה בדיוק דמות ויקטוריאנית, היה רומן עם אהוב אנגלי בשם אדוארד, שבמקרה הוא גם יורש העצר הבריטי, בנה של המלכה ויקטוריה. אמנם ניכר גם הבדל – הפעם הסבתא הגדולה אינה רוקחת מי ורדים אלא מתפרנסת מהכנת גבישי מלח. בשני הרומנים הנשים הן הדמויות הבולטות, אם כי הפעם נוספה גם דמות של גבר אחד לרפואה.
הכותרת ארבע אמהות ועיר אחת יכולה להתאים יפה לשני הספרים. בשניהם יש לעיר ירושלים ולתהפוכות שעברו עליה תפקיד מפתח. הגורלות של כמה מהגיבורות בשני הרומנים שזורים. לכולן, לאורך חמישה דורות, נולדת בת אחת בלבד. שושנה, אשתו של גרשון, אישה קשת יום, הולידה את ויקטוריה היפהפייה; ויקטוריה הולידה לאנגלי את אדוארדה שתהפוך לימים לאחות רחמנייה; אדוארדה הולידה את אביגיל שתהפוך לרופאת נשים ולשונאת גברים; אביגיל הולידה את אלכסנדרה הסופרת, ואלכסנדרה את נועה התינוקת. ארבע מהנשים חיות רוב חייהן בלי בן זוג, או שהגברים בחייהן נעלמים באבק המדבר. גרשון, בעלה של שושנה, נעלם במדבר, וכך גם אלכסנדר, בעלה של אדוארדה. "החדר שממול החומות" דומה ברוחו לקודמו גם בדרך שבה הגברים הם דמויות מחוקות. גם הספר החדש מעביר בדרך זו מסר פמיניסטי רך – נשים יכולות וצריכות להסתדר גם בלי עזרת הגברים.
שני הרומנים כאחד מעצבים דמויות ססגוניות עם סודות משלהן, בשניהם נחשפים החיים בירושלים מאז ימי העות'מאניים ובימי המנדט הבריטי, ובספר הנוכחי התקופה המתוארת נמתחת כאמור הלאה מזה. לאור כל ההקבלות האלה מתבקש לשאול האם הספר החדש ממחזר את קודמו. על אף הדמיון הרב, התרשמותי היא שלא ממש. הורן משתמשת לפעמים בחומרים משפחתיים וירושלמיים דומים, אולם לא רק שמות הגיבורות שונים, אלא שבאופן מהותי יותר ניכר שהורן לשה ואופה את העלילה בדרך אחרת, המונעת מִחזור ישיר.
לגנוב את חמורו של משיח
העלילה אומנם מתרחשת בחלקה בימי הטורקים, אך גם אז, ובמיוחד לאחר מכן, היא קשורה בעבותות לאנגליה ולאנשיה, עוד לפני ימי המנדט. גרישה־גרשון, מייסד השושלת, הוא פליט רוסי מצבא הצאר שעורק לצד האנגלי ועולה לארץ ישראל (אגב, גם אביה של הורן עצמה הגיע ארצה כפליט מרוסיה, אם כי לפני מלחמת העולם השנייה). עם הגעתו לארץ משמש גרשון כמתורגמן של הקונסול הבריטי בירושלים ג'יימס פין (1806־1872), ובעזרתו הוא זוכה לקבל נתינות בריטית. פין שימש בתפקידו זה במשך 17 שנים, עודד התיישבות יהודית ואף כתב על יהודים.
גרשון מגדל ומטפח חמור לבן מתוך אמונה שהוא ישמש את המשיח. "אסור לרכוב על חמורו של המשיח עד שיגיע האחד והיחיד" (עמ' 133), הוא אומר, ומסרב לבקשת פטרונו הקונסול לאפשר ליורש העצר אדוארד, המגיע לביקור בארץ ישראל, לרכב עליו. גרשון מחכה למשיח, משיח לא בא, וחייל טורקי המנסה לגנוב את חמורו מוצא את מותו מידי שושנה, אשתו של גרשון. זה נעצר במקומה, ורגע לפני שהוא עולה לגרדום גזר דינו משתנה, והוא מובל למדבר ונעלם למשך שנים רבות. בעקבותיו נעלם גם חמורו. בתו הקטנה ויקטוריה, הקשורה מאוד הן לאביה הן לחמור, מצפה לשובם של שניהם. ויקטוריה נבחרת להגיש זר פרחים ליורש העצר, מבלי לדעת כמובן שהיא תפגוש אותו בבגרותה באנגליה, כאשר תגיע לשם כבת לווייתה של אליזבט פין, אלמנת הקונסול. יורש העצר יהפוך למאהב שלה, והיא תלד לו את בתה אדוארדה הקרויה על שמו.
ויקטוריה היא דמות שונה לחלוטין מאימה, אישה קשת יום הנאלצת לפרנס את בתה בכוחות עצמה לאחר שבעלה נעלם, והיא עושה זאת באמצעות מכירת גבישי מלח. את בתה היא שולחת ללמוד אצל הנזירות, ואלה מתאנות לה. לאחר מכן, כנערה, היא שולחת אותה לפי בקשת אליזבט פין לאנגליה, שם הופכת הצעירה היהודייה למסמר חברתי בזכות יופייה הרב והליכותיה. אלא שלאחר לידת בתה הבלתי חוקית היא מסולקת מלונדון בבושת פנים ושבה לירושלים.
הבת אדוארדה תישלח אף היא לימים לאנגליה, תלמד שם בבית הספר לאחיות של פלורנס נייטינגייל ותשתתף כאחות במלחמת העולם הראשונה. עם שובה ארצה היא תינשא לחייל יהודי בצבא הבריטי שבו טיפלה לאחר שנפצע. האיש, אלכסנדר, הוא צייד מדברי ומפחלץ של חיות שמתחבב על הבדואים, וכמו גרשון הוא ייעלם במדבר לבלי שוב. כמו אדוארדה, גם בתה אביגיל תגדל בלי אב, ולאחריה גם בתה אלכסנדרה הסופרת. הגורל הזה חוזר כחוט השני אצל כל נשות המשפחה: בלי בעלים או רק במשרה חלקית וזמנית, וגם בלי אבות או רק בילדות המוקדמת. האווירה הזו יוצרת משפחה מטריאכלית, שהגברים בה הם לא פעם פרסונה נון־גראטה. במיוחד אצל אביגיל הרופאה, שונאת גברים מושבעת שחוזרת ומטיפה לבתה ש"אישה זקוקה לגבר כמו שדג זקוק לאופניים". אביגיל מנסה להוריש את עוינותה זו לבתה הסופרת, ורק לקראת סוף הרומן חושפת בפניה את הסוד מי היה אביה.
שחיטתה של העז ושתי
חמישה דורות של נשים דומיננטיות. חמישה דורות של יחסים עם הבריטים, שרוצים לזכות במנדט לא רק על פלשתינה אלא גם על נשות המשפחה. יחסים הנעים בין ידידות לעימות ובין אהבה לשנאה, כמו כל מערכות היחסים ברומן הזה. האהבה המוחלטת בספר היא אהבתה של שפרה הורן לירושלים, והתיאורים ההיסטוריים של העיר ש"נאנסה שוב ושוב על ידי כובשיה" (437) ושנעה בין קדושה לזוהמה בימי הטורקים – הם ממיטב הרומן.
את הסאגה המשפחתית רוויית התככים והסודות כותבת אלכסנדרה מתוך עימות עם עצמה ועם אמה, שאינה חפצה שקורות המשפחה ייחשפו – קורות שאדוארדה סיפרה לנכדתה והיא שמבקשת לימים להעלותן על הכתב. אביגיל, האם, טוענת באוזני בתה שכל הסיפורים ששמעה מסבתה הם "בובע מייסעס" (324), ואף מאשימה אותה שבזבזה את חייה "על כתיבת ספרים במקום לתרום לאנושות ולהיות רופאה" (431).
אלכס כותבת את הסאגה המשפחתית הזו בחדר בבית הארחה של משכנות שאננים, המשקיף על נוף מרהיב של חומות ירושלים ועל העבר המשפחתי שלה עצמה. במשכנות שאננים, שכונה שהוקמה ב־1860, התגוררו בעבר אימהות המשפחה. הן סבלו שנים רבות מחיי עוני ודחקות, מלסטים ומשודדים ולאחר מכן גם מירי הצלפים הירדנים, אך לא נטשו מעולם את השכונה. כך עד שלאחר מלחמת ששת הימים החליטה הממשלה לפנות את התושבים בניגוד לרצונם, ושכונת העוני לשעבר הפכה לאחת משכונות היוקרה של ירושלים, משכנם של סופרים ואמנים ויהודים מחו"ל.
הרומן כתוב באריגת שתי וערב, פרקים היסטוריים מהולים בפרקי הווה. חלק מהפרקים כתובים בכישרון מרקסיאני – למשל, התיאור של החיות המשתחררות מכבליהן ונמלטות למדבר בעקבות שחיטתה של העז ושתי (255); תיאור מותה של הסבתא אדוארדה (412), וכן תיאור המשתה הגרוטסקי שערך הפאשה הטורקי ליורש העצר האנגלי (178־180) ועוד, אבל כמה מפרקי ההווה ארוכים ומשתפכים מדי.
דווקא דמותה של אלכס, המספרת־סופרת, אינה מצליחה לעורר עניין כמו כמה מהנשים הגדולות של המשפחה. גם אמה אביגיל היא דמות אניגמטית שלא מייצרת מספיק אמפתיה, והקורא מתקשה לגעת בה. מאידך, שושנה, ויקטוריה ואדוארדה הן דמויות גדולות מהחיים, כל אחת בדרכה. אך כמדומה שהדמות המרתקת והצבעונית ביותר בגלריית הדמויות ברומן היא דווקא זו של גבר: גרישה־גרשון, שמערכת יחסיו עם חמורו הלבן והאהוב מצדיקה נובלה בפני עצמה.
במהלך הקריאה הרגשתי לא פעם שמהרומן הארוך מדי היה אפשר לרקוח שלוש נובלות קצרות יותר, שהסך הכול שלהן היה עשוי להיות טוב יותר מן הרומן השלם. נובלה אחת על גרשון ו"החמור הקדוש"; השנייה על ויקטוריה והרומן שלה עם יורש העצר, ושלישית על המספרת שמגלה את סודה האפל של אימה ושלה עצמה – מי היה אביה. בכל אחת מהנובלות יכלו לחזור על עצמן חלק מהדמויות, בשולי הסיפור. אך הורן בחרה להתיך את שלושתן לרומן אחד ולקשור את החוטים, שאכן נקשרים לבסוף, אבל כשהדבר קורה, הקורא חש שבסיומו הפך הרומן למעין חוט מאריך.
