משחקי השפית: רומן צרפתי חסר אהבה

אחד הדברים הדומיננטיים ברומן המכונן "גטסבי הגדול" של סקוט פיצג'רלד, הוא האופן שבו ניק, הדובר והמספר, מכין את הקורא לקראת נוכחותו הלכה למעשה של גטסבי. במשך עשרות עמודים גטסבי לא נוכח באופן מעשי אלא רק באמצעות רסיסי מידע, רכילויות חידתיות וכיוצא בזה. כך נבנים המתח, הסקרנות והציפייה, עד שהוא נוחת ולוקח את המושכות. למעשה זוהי אחת הטכניקות הספרותיות המוכרות כדי להעצים ולהדגיש דמות גדולה, שהיא לא הדוברת או המספרת.

כך גם עושה הדמות הגברית ברומן של מארי נדיאיי, "השפית". הוא עצמו לכאורה רכיכה מתרפסת חסרת חוט שדרה, שמטרתה היא אך לפאר ולהלל דמות גדולה, אדירה, של שפית, שהוא עבד תחתיה כעוזר תקופה מסוימת והתאהב בה אהבה נכזבת עד כלות. עתה, ברטרוספקטיבה, הוא מנסה לשחזר את חייה ואת האופן שבו הפכה להיות שפית ואישה ייחודית, ומנסה כל העת להגדיר את אופייה ובעיקר לכאוב ולדברר את היעדרה מחייו, את הבור הקיומי שבו הותירה אותו.

מארי נדיאיי היא סופרת צרפתית עכשווית ומוכשרת. זה איננו ספרה הראשון הרואה אור בעברית. יש הרואים בה ובסופרות צרפתיות אחרות, כמו אנני ארנו, כמי שמאתגרות את פרדיגמת הכתיבה הבדיונית המקובלת ומציעות עבור הקוראים מרכיבים חדשניים וחלוציים, בעיקר בתוך סוגות שניתן לכנותן "אוטו־פיקציה". כמו כן, הן מציפות סוגיות סוציו־פוליטיות כמו מגדר, מגזר, הגירה, יחסי מרכז־שוליים וכדומה. כמובן, רבים רואים בכך דרך לפרק את המסגרות הספרותיות שנקבעו על ידי המערב הלבן, הגברי, הפריווילגי, ההגמוני, המדיר באופן תדיר – מי שהגדיר את הקואורדינטות לספרות איכותית ושולט במרכזי הכוח, שרובם די מדומים.

אלא שמה שנדיאיי וארנו ואחרות עושות הוא לא מקורי או ייחודי. המערב כבר ניסה לפרק בעצמו את הפרדיגמות שלו לאורך כל המאה ה־20, למעשה כבר בסוף המאה ה־19 עם זרם התודעה. גם לאחר מכן תמיד היו מי שחתרו כנגד הפרדיגמות, בין אם מתוך הממסד ובין אם מחוצה לו.

לא מעורר תיאבון

כך או כך, אם לא שבעתם מתוכניות בישול, תחרויות בישול, סיפורים על בישול ובכלל הפיכת השפים לאומנים הטוטאליים החדשים של המאה ה־21, הרומן הזה הוא לכאורה תוספת למגמה התרבותית הזאת, אם כי עדיין יש בו ממדים אחרים, בלתי צפויים. בספר זה נדיאיי ממש "מחקה" טכניקה פוקנרית בזעיר אנפין; בעת שדמות הדובר נמצאת בהווה היא מקבלת גופן אחר והדגשה. עם זאת, חובה לציין שכישרון הכתיבה של נדיאיי הוא מובהק. לעיתים אף יש בו מעין ניחוח קלאסיקוני; הוא קופצני, צבעוני, משהו בו כמו חותר כנגד רוח הזמן המדויקת, הפסקנית, המודעת לעצמה בכל רגע.

בעמ' 154 אף מופיע תיאור משובב, יחיד מסוגו, כאשר הדובר מתייחס לכושר ההמצאה הקולינרי הנדיר של השפית: "וכששאלתי אותה איך נראו הדברים שראתה, היא שרטטה צורות מסתוריות באוויר, והסבירה בבהירות עמומה שחיפשה קומפוזיציות מושלמות שידהימו אותה עצמה, כאילו מישהי אחרת יצרה אותן, מוכשרת ונעלה ממנה בכל מובן… כי אפילו המושג שלמות יחטא לעוצמת הרגש שיפעם בה". לכל אורך הספר, כשהשפית מבשלת, בעיקר בבית הזוג קלאפפו – זוג בהמי, אובססיבי וקריקטורי, כמו צמד קיסרים רומיים, שדומה כי כל חייהם נתונים רק לארוחה הבאה שלהם – תיאורי האוכל אינם מעוררים תיאבון לעילא. לעיתים הם עולים על גדותיהם, לעיתים מעט מגוחכים, אם כי אמינים.

אבל עיקר עיסוקו של הדובר בשפית איננו נובע מהיותה אמנית גדולה, אלא מתוך ליבו השבור. ברם, כאן ישנה בעיה אינהרנטית. אם פיצג'רלד הכין את הקורא לא רק מבחינה טכנית אלא גם רגשית, ושני הצירים כמו התמזגו יחדיו כאשר גטסבי נחת ברומן לתוך מערך ציפיות אולטימטיבי, כפי שטיל נוחת על הירח – הרי שבמקרה של הרומן הנוכחי, ככל שהדובר מנסה להאדיר, להלל ולהראות כי מדובר בדמות ייחודית וחסרת תקדים, כך הוא ממסך ומחריב את היותה כזאת.

השפית נותרת אומנם מעניינת כשלעצמה, אבל ממוסכת, קרה, אדם שאופיו מלא סתירות ושלא כל כך נעים לשהות במחיצתו, דמות שמתייחסת בשוויון נפש כמעט בלתי נתפס למה שעשויים לחשוב על מה שהיא חושבת (57). אבל הדובר לא מפסיק להתרברב על אודותיה ולנסות ללא הרף להגדירה ללא צורך, במקום לתת לה להתנהל בעצמה, עד שלעיתים דומה כי דמותה של השפית אובדת ביער הרחמים העצמיים של הדובר. במקום להתקדם בו, אנו מוצאים עצמנו ללא הרף מדשדשים בביצות טובעניות של מידע שחוזר על עצמו, עד כדי כך שבמסגרת הדיאלוג של הדובר עם הקוראים הוא שואל בעמוד 112, "מה בדיוק אתם רוצים לדעת?". וכל כך עולה הצורך לזעוק לעברו בנקודה זו: זהו, שאנו יודעים כבר מספיק! מתי מתחיל הסיפור?

מבט אמיץ בראי הילדוּת

מבעד לרהב וללהג הבלתי נלאים, יש כמה רגעים שבהם הדובר מניח לצורך העז שלו בשליטה ובניסיונות ההגדרה, ומפנה את החזית להתנהלותה של השפית עצמה. אף שמדי פעם היא מפזרת ניצוצות, לרוב אופייה הוא קשיח, לא נעים. הדובר מנמק זאת בכך שגדלה בבית קשה יום עם בעיות פרנסה. לכן הפכה לשפית; היא נאלצה לעזוב את הבית בגיל צעיר כדי לדאוג למחייתה.

פעמיים הדובר שולח אותה בחזרה לבית ילדותה (אגב, לא ברור באיזו תקופה הסיפור מתרחש). בכל פעם שהיא מגיעה לפתח הבית, משהו אחר מתרחש בה ובטקסט: הקישוטיות הכמו בארוקית של הכתיבה דועכת, ומתוכה עולה רגע של עצב מזוקק ושל מבט אמיץ, אם כי לא בהכרח נעים, של השפית בראי עצמה דרך בית ילדותה.

היא יצאה לתוך עולם שנכפה עליה, ניסתה לשרוד ככל יכולתה, גילתה כישרון יוצא דופן, חשפה כישורי חיים שאף אחד לא לימד אותה, והנה כשהיא חוזרת למקום שממנו כמו נזרקה – הכול מקבל פרספקטיבה אחרת. היא מבינה שהיא לא אותה הילדה שיצאה משם. היא מבינה שגם אם היא תיכנס בדלת, היא כבר לא תוכל לחזור. היא מבינה בכל פעם שמשהו בה השתנה, אף שאינה בהכרח מבינה מהו: אולי זה הניכור, אולי זו הבגרות, אולי זו ההבנה שמלכתחילה לא הייתה שייכת למשפחה הזו, ולא בכדי היא זו שעזבה את הבית ולא שאר האחים והאחיות.

משל ללא נמשל

לקראת הסוף, עת הדובר נדרש ככל הנראה לאסוף את עצמו ולפזר מעט מסתורין על אי אילו סוגיות הקשורות בו ובה – לשניהם נולדה בת בשלב מסוים, כל אחד חי כמובן בעולם אחר, אבל תודעתית ורגשית הדובר לא מסוגל להרפות ממנה – הוא כותב: "סיפור יחסינו הוא סיפורם המשמים עד כאב של שני אנשים המאוחדים על כרעי תרנגולת של דלות, בדידות וחוסר החלטיות, אשר בחלוף הרגעים הבודדים של ההתחלה מוצאים את עצמם עומדים הלומים, מרירים ונקמנים מול מישהו שאינם מסוגלים לאהוב או להעריך בשום צורה" (295).

במילים אלה הוא אולי מגדיר היטב את מה שחווינו עד כה: סיפור חסר החלטיות, דל, מריר, רווי בנימה אלגורית, אך ללא נמשל מובהק לכל אורכו. כלומר למרות כמה רגעים חזקים, ברובו נותר הסיפור דו־ממדי, ואולי החשוב מכול – חסר אהבה.

לאו דווקא אהבה בין הדובר לבין השפית, אלא סיפור חסר אהבה כרגש המכונן כל דבר, כל דיאלוג וכל תבשיל של צלעות טלה או קינוח פירות מוקצף היוצא מידיה. וכפי שכמעט בלתי אפשרי לאהוב הן את הדובר – שכאמור יוצר רושם של גבר חסר חוליות ואופי שאין כל כך מה לאהוב בו גם אם מתאמצים – והן את השפית, למרות הכתרים הרבים שהוא מנסה בכוח להדביק לראשה – כך כמעט בלתי אפשרי לאהוב את הספר (שלא לדבר על נזק היקפי לתיאבון הבריא שהוא עלול לגרום). אפשר להעריך אותו, להתרשם מיכולת הכתיבה והכישרון, אבל לא מעבר לכך.

הוצאת רות היא הוצאה עצמאית חדשה, שהרומן הנוכחי הוא אחד משני הספרים הראשונים שראו אור במסגרתה. לפי הצהרת כוונותיה היא תפרסם ספרות מתורגמת, מה שמעלה שוב את השאלה מי ידאג לספרות המקור (אף אחד, כנראה). עדיין לא ידוע במה היא תיבדל משאר ההוצאות, אבל כבר נראה כי יש לה קו עיצובי קלאסי מינימליסטי, הכולל הדפסה על נייר משובח וכריכה קשה ותפורה.