אפתח הפעם בנימה אישית: ויצא היא פרשת בר־המצווה שלי. בחודשים שלפני האירוע המכונן חליתי במחלה קשה. אירוע בר־המצווה הפך למטרה מרגשת עבורי, ואולי משום כך פרטי אותה שבת זכורים לי באופן חד ומוחשי. בימים אלה גם זכיתי לתוספת "חיים" לשמי.
בהקשר זה, המילים "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם" (כח, יא) מהפרשה מדובבות בי פגעים ומקומות, של כאב וגם של ריפוי והצלה. המילה "פגיעה" משתרעת ממה שגורם סבל רב – פגיעה גופנית, פגיעה נפשית, פיגוע ביטחוני, פגיעה במורל – ועד לשיחת הנפש העמוקה ביותר: תפילה ותחנונים. מכאן למדו חז"ל שיעקב הוא שתיקן את תפילת ערבית. "שיחתו" של יצחק מתפתחת ל"פגיעתו" של יעקב. אך גם המילה "מקום" רוויית משמעות – החל ממקומו של עולם, דרך המקום הקבוע ביותר, הר המוריה, ועד המקום המוגדר והמוגבל של כל אחד מאיתנו.
אחד מחידושיו המהפכניים של יעקב מתבטא לדעתי בפסוק: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". ההתייחסות ל"הימצאותו" של הבורא בכל מקום באה כאן לא רק כעניין כולל, אלא באופן המיידי והממשי ביותר. "ואנכי לא ידעתי" – עד כה לא ידע יעקב את המשמעות המלאה של הביטוי "אנכי", אותו ביטוי מוביל ומכונן בהתגלות השם, כפי שמופיע למשל בעשרת הדברות. את ה"אנכי" הזה, אומר יעקב, לא ידעתי עד כה, וכעת אני מבין את נוכחותו המוחלטת והקונקרטית גם יחד, עד כדי כך שאפשר להצביע ולומר על המקום "הזה", שהוא "בֵּית אֱ־לֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (כח, יז).
על דעת המקום
ראוי לתת את הדעת על רצף כינויי המקום מתחילת הפרשה ועד לשיא ההתגלות של יעקב: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם"; "שָׁם"; "מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם"; "בַּמָּקוֹם הַהוּא"; "אַרְצָה"; "הַשָּׁמָיְמָה"; "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ"; "אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת"; "בַּמָּקוֹם הַזֶּה"; "הַמָּקוֹם הַזֶּה"; "בֵּית אֱ־לֹהִים". אנו מצויים כאן במסע נפשי, אמוני ואישי סוער של יעקב אבינו, שבעטיו המיקום עובר ניסוחים משתנים. אותו מקום ממש יכול וצריך להיקרא בכל הכינויים האלה, כביטוי קבוע ומגוון של הימצאות הקב"ה בתודעתו של יעקב. המהלך פותח ב"פגיעה" באותו מקום, ומשתכלל להיות "בית א־לוהים".
מעת זאת, התנועה של יעקב אבינו ("וַיֵּצֵא יַעֲקֹב") עוברת בנתיב מיוחד ומופלא. וזאת בדומה לסבו אברהם, שה"לֶךְ לְךָ" שלו ממשיך גם בהגיעו ארצה. לא רק המלאכים "עֹלִים וְיֹרְדִים", אלא כל אישיותו של יעקב נעה בין המקומות. "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם". הוא אומנם הולך אבל קודם לכן נושא את רגליו, דהיינו מכוון את גופו להליכה מסוימת כמי שמכוון כלי נגינה טרם השימוש בו.
תפיסת המקום והזמן שלו עוברת מהעיסוק בקונקרטי למבט־על כולל. "עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל" (כט, יט), הפרספקטיבה של הזמן מתעצמת ומתארכת במקביל לצמיחת התחושה של המקום. רועי העדרים אינם מסוגלים לתפוס את המרחב הזה. אך יעקב אינו מוכן לקבל את מגבלת יכולתם, "לֹא נוּכַל". הוא כבר בשל לחשוף את הבאר ואת מה שגלום בתוכה. נדמה לי שהקושי של הרועים לסלק את האבן מפי הבאר אינו נוגע רק לכובדה. ייתכן מאוד שהפחד והחשש שמא מישהו מהם ייקח לעצמו מים מעבר לחלקו, היא הסיבה שעליהם להמתין להגעת הרועים כולם. חישוב מוגבל זה אינו יכול לכוון את מעשיו של יעקב, בעיקר מאותה עת שבה הוא רואה את רחל ושואף לצרפה להמשך דרכו.
תאומים באישיות אחת
בנקודה זאת אנו לומדים להכיר את יעקב "החדש", אשר מיוזמתו מנשק את רחל ופורץ בבכי. בכל הלחצים והחרדות בבית אביו לא שמענו על בכיו של יעקב, אך כאן קולו הופך לבכי. עוצמת הרגש מחייבת את נתיב השחרור של הדמעות. הסביבה שיעקב מגיע אליה אינה "מעודדת" רגשות. די לשמוע את תשובת לבן ליעקב המבקש לשאת את בתו לאשה. "וַיֹּאמֶר לָבָן טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר" (כט, יט). חגיגיות רבה לא מצויה כאן.
יתרה מכך, אפשר להבין שלבן למעשה אינו מעוניין "לתת" את בתו לאף איש אחר, אבל אם לכאורה אין לו ברירה, אז כבר מוטב לחתנה עם יעקב ולא עם מישהו אחר. האם לבן מבטא בכך עמדה יסודית של קניין תמידי ומוחלט כלפי בתו, או שהניסוח נוגע יותר למשא ומתן עסקי החותר לתמורה גבוהה יותר בעבור רחל? גם הסיפא, "שְׁבָה עִמָּדִי", מצביעה על רצונו של לבן לעכב את המשך ההליכה של יעקב שתיארנו לעיל, ובכל מקרה לתחום באופן ברור את מקומו החדש של יעקב, שהוא "עמדי", ורק מתוך כך הוא מצוי גם עם בנותיו.
גם במקום מנוכר זה ממשיך יעקב להתקיים בתוך תודעתו, אשר מצמיחה אהבה גדולה ועזה לרחל. כאשר יעקב פורץ את קו סבלנותו ומוכיח את לבן על רמאותו, עונה לו האחרון: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ" (כט, כו). פרשנים הבינו זאת כביקורת מרומזת על היחסים בין עשו ליעקב, אבל נדמה לי שלבן אומר כאן אף יותר ממה שנתכוון: "במקום" הערכי שלי, בניגוד למקום שלך, ה"כן" הוא לא חד־משמעי. אנו לא עושים בהכרח את ה"כן", והשלילה והסתירה קרובות לליבנו.
הדוגמה האחרונה שנביא לסערת נפשו של יעקב ולמסעו האישי הגדול תתבסס על המילים "וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה" (כט, ל). חמש המילים האחרונות אומרות בעת ובעונה אחת שיעקב אוהב את שתי נשותיו, אך את רחל הוא אוהב יותר. למעשה נקבע כאן שיעקב אינו רק תאומו של עשו, אלא הוא עצמו מעין תאומים באישיות אחת: יעקב וישראל, אוהב רחל ואוהב לאה.
