"אז כן, המטרה היא לגרום ליקיצה של התודעה"

במהלך הסגר הראשון, כשהאנושות הייתה ספונה בבתים והרחובות ריקים מאדם, נשמעו דפיקות על דלת ביתה של המשוררת, הסופרת והחוקרת פרופ' חביבה פדיה. בפתח עמדו כמה מתלמידיה שהשתוקקו לחזור וללמוד פנים מול פנים, במפגש חי ונטול מסכים. פדיה נענתה, והחבורה פתחה מעגל לימוד ברחוב השומם. המפגש חשף אותה למצוקה בקרב הצעירים וחבריהם, מסַחר בתרופות הרגעה ועד אשפוז בעקבות שימוש יתר באלכוהול וסמים. "כשחזרתי הביתה שידרו בטלוויזיה צילומים של שריפה משתוללת, ובאותו רגע הרגשתי איך הכול סוגר עלינו. הקורונה, השריפות, ההצפות – אסונות שקשורים כולם באותו השורש. זה היה רגע מכאיב".

חביבה פדיה דואגת. דואגת מאוד. היא רואה בקורונה סימנים מבשרי אפוקליפסה ועדות עגומה לעולם שהפך לחסר גבולות ונטול רסן עצמי. "ספק אם הקורונה הייתה פורצת לו היו רסנים מסוימים", היא אומרת. "כבר לפני עשרים שנה התריעו שאכילת חיות בר היא בסיס למוטציות של וירוסים שהאדם לא יכול להשתלט עליהם. אכילה לא מוגבלת הופכת לבזיזה של העולם. ההתערערות האקלימית מדגישה את כל המגרעות של הכפר הגלובלי. העולם שמט אותנו. אנחנו מתעלמים מזה שהעולם הוא אחדות אחת, ואם הוא מהות אחת אז כולו יכול לקרוס בבת אחת ולא תהיה הבחנה בין צפון ודרום, בין מדינות עשירות למדינות עניות. חושבים שהאסון קורה בחצר האחורית, אבל העולם כולו יספוג כל התערערות בקוטב הצפוני או הדרומי".

ההתערערות שפדיה מדברת עליה היא לא רק אקלימית אלא גם פוליטית. "לאורך הקורונה ראינו את ההיסוסים של מנהיגי העולם. כל היסוס מחביא מאחוריו שיקולים זרים, פוליטיים וכלכליים, מה שמרחיב בסופו של דבר את הפגיעה העולמית. הקורונה גרמה לרגרסיה גם בנושא הלאומי. יש פחד מהזר, מדינות מפחדות להכניס לגבולן אנשים ממדינות אחרות. המצב של פליטים ומהגרים התערער עוד יותר. בעולם פוסט־לאומי, יש פתאום חזרה ללאומיות".

פדיה רואה את שרשרת האסונות כסיפור של עולם שמחריב את עצמו במו ידיו. "העולם מדבר אלינו דרך הקרחונים שנמסים, דרך ההצפות, דרך שריפות ענק שפורצות ברחבי העולם. זה כאב גדול עבורי, וברמה האומנותית אני חווה את זה כמוזיקה. אני שומעת את זה. זאת לא רק זוועה לראות את המכוניות שנלכדות בהצפות ואת הבתים נשרפים. זאת מוזיקה אפוקליפטית. לאש החורכת ולהצפות המים יש נוכחות מוזיקלית חריפה".

מתוך אמונה שאמנות היא קריאה לפעולה, פדיה ביקשה להמחיש את ההתמוטטות באמצעות עבודה אמנותית. פואמה שכתבה במהלך שנת הקורונה הבשילה למופע מוזיקלי שיעלה בשבוע הבא במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי בירושלים, בהפקת בית הקונפדרציה ובניהולו האמנותי של אפי בניה. המופע משלב ז'אנרים מוזיקליים וממזג בין מוזיקה פרסית, אלקטרונית, פופ, נויז, ראפ ותפילה. היצירה היא פרי עבודתם המשותפת של פדיה עם המלחינים, הנגנים והמעבדים רוחמה כרמל ופיקה מגריק, שותפיה האמנותיים ביצירות קודמות. הם נוכחים גם בשיחתנו, שמתקיימת בביתה של כרמל, בסמוך לשוק מחנה־יהודה בירושלים.

המופע מכנס יחד מיתוסים יהודיים כמו סיפור הבריאה, גן עדן והנסירה, כשהמוטיב המרכזי – שהוא גם שם המופע – הוא הגולם, כסממן מובהק לקיום שיצא משליטה. "יש מסורות שהאדם הראשון היה גולם עד שהקב"ה נפח בו רוח חיים", מסבירה פדיה, "והטרגדיה היא שהאדם תמיד יכול להפוך להיות גולם בחזרה. רבי יודל רוזנברג, מי שבראשית המאה העשרים העלה על הכתב את אגדות המהר"ל, כתב את אגדת הגולם מתוך מודעות לנאציזם ששטף את אירופה. המיתוס היהודי של הגולם הופיע גם בסרט בשם זה שנוצר בגרמניה בשנות העשרים, והיה חלק מגל של סרטים 'אפלים' שהביעו איזו בעתה מהשתלטות של גורמים שונים על החברה ועל האנושות. והנה עכשיו, במאה ה־21, אנחנו נמצאים בסיטואציה הבאה של 'סכנת הגולם'. האנושות הפכה את עצמה לגולם פוסט־מודרני. אנחנו שואבים ושואבים את העולם, זוללים וזוללים ולא עוצרים, ולא מוכנים שיגידו לנו לא, כי הכול שלנו ואי אפשר לעצור אותנו".

"לא רק האנושות", מחדד מגריק. "גם המכונות והדלקים, כל המערכות הטכנולוגיות היצרניות, הן הגולם. בראנו ויצרנו גולם כדי שישאב לנו מים, ועכשיו קשה לנו לעצור את הפעולות שלו".

געגוע אנושי במבוך טכנולוגי

עולם המיסטיקה היהודית הוא המגרש הביתי של פדיה (63), חוקרת מובילה בתחומה, והמופע ספוג ברעיונות ואלמנטים מתוך עולמות הסוד. לצד מוטיב הגולם מופיע מוטיב הנסירה, רעיון קבלי יסודי. מדרש ידוע מספר שהאדם נברא תחילה עם שני צדדים, זכרי ונקבי, ואז הקב"ה "ניסר" אותו לשניים. "החציה היא לא רק בין זכר ונקבה", אומרת פדיה. "היא בין שכל לרגש, בין הטבע והמכונה, וזה קשור מאוד לגולם. העובדה שהאדם יכול להפוך לגולם זה כי הוא עצמו תוצאה של נסירה, ולא שואף חזרה לסינתזה".

מוטיב הנסירה מופיע גם במיתוסים פרסיים, וגם מקורה של המילה "פרדס" הוא בפרסית. החיבורים הנרטיביים והמוזיקליים השתלבו היטב, ולצד שירתה העברית של פדיה נשזרו במופע יצירותיהם של המשוררים והמיסטיקנים ג'לאל א־דין רומי, בן המאה ה־11, וחאפז שיראזי, בן המאה ה־12.

המופע מורכב מארבעה פרקים, שאפשר לראותם כמכלול הסיפור של העולם כולו: הוא פותח בבריאת העולם, ממשיך בבריאת האדם, מתקדם אל בריאת הגולם, ומשם נע לסיפור מיסטי־סופי של הלב, שהוא גם נקודת המגוז של העולם. האפוקליפסה מתקיימת כשנקודת המגוז מתפוגגת והקיום הופך לאקלקטי. הרעיונות הללו מעובדים דרך עבודה קולית בין־סגנונית.

"במופע יש ריבוי קולות, והריבוי הזה נע בין עושר הרמוני לסכיזופרניה של קולות", אומרת כרמל. "הפואמה נקראת בקולות שונים, וכל אדם שעולה על הבמה מייצג אנרגיה אחרת. המוזיקה הפרסית של אמיר שהסאר, למשל, מייצגת משהו ראשוני ובראשיתי מאוד, לעומת הראפ של סאשה יוניברג, שמביע מחאה של כאב עכשווי. החיבור בין מוזיקה אלקטרונית, מערבית ופרסית, והבחירה בכלים טכנולוגיים ומסורתיים, מביאים לידי ביטוי גם את הפער והקונפליקט וגם את הפוטנציאל למיזוג נכון".

עבור פדיה, השימוש בכלים אלקטרוניים מצליח להמחיש רעיונות קבליים מורכבים. "כמעט כל המקובלים מדברים על הרעיון שהעולם התחיל בהברה ובקול. באמצעות ווקליזציה עדינה, גם כלי טכנולוגי יכול להיות מיתר מאוד מדויק לרעיון מיסטי שהיה קשה להעביר אותו באמצעות כלי מסורתי. עולם של טרום־שפה מתגלם באופן חי ועמוק דווקא במוזיקה אלקטרונית. האלקטרוניקה בונה חללי סאונד, והעובדה שאפשר ליצור יחידה של קול וזמן מעניקה תחושה של מונאדות, של געגוע אנושי שנשאב למבוך טכנולוגי. אני מאוד מחפשת את התיאטרון היהודי החדש, ובעיניי הוא טמון בעולמות הקול. בסאונד יש הרבה משמעויות תיאטרליות".

האם עירוב ז'אנרים כל כך שונים של מוזיקה מסורתית עם מוזיקה טכנולוגית, לא עלול ליצור רעש ודיסהרמוניה?
כרמל: "זו אכן שאלה מורכבת איך נותנים כבוד למסורת מוזיקלית עתיקה שמתקיימת בפרמטרים שונים ממוזיקה מערבית, כשהיא מתמזגת עם מוזיקה בשפה המערבית. אלו סיסטמות מוזיקליות שונות לגמרי. אנחנו לא באים להרוס את המהות של המוזיקה הפרסית, ורוצים לתת לה את המקום שלה להתהוות ולהתפתח, אבל גם לשים אותה בהקשר משלנו. למרות המורכבות, המוזיקה האלקטרונית מאפשרת ליצור סאונד שמייצר קונטקסט חדש למוזיקה הפרסית של 2021. אני רואה את השילוב הזה גם כמיזוג מוזיקלי של מהגרים. יש מסורות מוזיקליות שנעשה להם עוול. נוצרה איזו תרבות מקומית שאכפה את הטעם ואת אמות המידה האסתטיות של ז'אנרים שונים, וקבעה למשל מה זו 'מוזיקה אתנית' ואיך היא אמורה להישמע. אנחנו באים ליצור משהו אחר".

קיבוץ גלויות

תמת ההגירה מעסיקה את פדיה, והיא מבקשת לצלול לזיכרון ההגירתי ולבקש דרכו ריפוי. חשוב לה לתת מקום למוזיקה של מהגרים כאקט של תיקון וחיבור בין־דורי. היא עשתה זאת ביצירתה הקודמת "שיבת ציון" בפסטיבל הולגאב, שבה הפגישה בין יוצרים צעירים ומבוגרים מקרב יוצאי אתיופיה, והיא עושה זאת גם עכשיו – עם הצ'לן יוצא רוסיה אלכס מגריק, לצידם של אמיר שהסאר, יליד איראן שחוויית ההגירה שלו קשה ומורכבת, והרב אייל סעיד, צאצא של אנוסי משהד.

שהסאר וסעיד, מעמודי התווך במופע, הם מאסטרים מוזיקליים, "אוסתאז", כפי שמכנים בפרסית מורים בכירים. גם אמנית הקול ויקטוריה חנה, שאימה ילידת פרס, משתלבת במלודיות הפרסיות ויוצרת פרשנות קולית לאלמנט המאגי של הגולם, על בסיס מיתוס שסיפרו חסידי אשכנז במאה ה־11. על פי מסורת זו גיבלו מאדמה דמות אדם, וכשהקיפו אותה במעגל עם אמירת אותיות האל"ף־ב"ית כסדרן, הדמות קמה לתחייה. כשהלכו לאחור וקראו את האותיות מהסוף להתחלה, הדמות קרסה. כאמנית שחוקרת את האותיות העבריות ואת הווקליזציה שלהן, היא עוסקת בתחייה ובקריסה, בהליכה קדימה ובנסיגה לאחור.

פדיה: יש מסורות שהאדם הראשון היה גולם עד שהקב"ה נפח בו רוח חיים, והטרגדיה היא שהאדם תמיד יכול להפוך להיות גולם בחזרה. האנושות הפכה את עצמה לגולם פוסט־מודרני. אנחנו שואבים ושואבים את העולם ולא מוכנים שיגידו לנו לא

השבר והקונפליקט נוכחים מאוד במופע. האם יש גם קריאה לתיקון? לאיזה עולם אתם מייחלים?
מגריק: "התיקון האפשרי היחיד הוא שהאדם ישתלט על הגולם, אחרת לא יהיה לנו איפה לחיות. יש קונצנזוס בעולם שאנחנו נמצאים במשבר, ואם לא יהיה שינוי ותיקון עוד מעט לא יהיה לנו מה לנשום ונסתובב עם מסכות גז. אם השאלה היא מה אני רוצה מהמופע, אז הייתי רוצה להצליח להפחיד. כשראיתי כמה סרטים תיעודיים שעסקו במשבר האקלים, נבהלתי. הבנתי את עומק המשבר ואת הסכנה הגדולה, ובגלל זה המופע מאוד חשוב לי. הוא קיומי, במובן מסוים. כשקהל בא לצרוך אמנות הוא בא להזין את התודעה במשהו חדש, ואני רוצה לקוות שהוא יבין את המציאות ויתעורר".

פדיה מסכימה, ומחזקת את הצורך להתעורר ולנער. "אי אפשר להתמודד עם בעיית האקלים אם אנשים לא מתחילים לפחד, ובישראל אנשים עוד לא מפחדים מספיק", היא טוענת. "אנחנו עדיין נלחמים על דברים בסיסיים כמו מִחזור והפרדת פסולת, ועוד לא הגענו לעסוק בסכנה ובנזקים. כל מה שקורה בים המלח, במכתש רמון, בהרי ירושלים – זו תוצאה מקומית של מפגע עולמי. כבר הוכיחו שיש קשר בין כריתת עצים ושריפות. כשיש שריפות בהרי ירושלים לא מדברים על ההקשר הרחב של האסון. אז כן, המטרה היא לגרום ליקיצה של התודעה. ועם זאת, את המופע אנחנו מסיימים בתפילה. ה' אומר לאדם 'תן דעתך שלא תשחית את עולמי'. זה משפט שאני מאוד אוהבת, והוא חוזר על עצמו במופע בתצורות קוליות שונות. ריפוי הנסירה זאת קריאה לסינתזה".

"היקיצה היא קולקטיבית, אישית ופרקטית", מבהירה כרמל. "לכן במרכז המופע יש את הפרק הסוּפי – אחדות שלמה של אדם עם עצמו ועם העולם והסביבה. השינוי מלמטה מתחיל מהאדם הפרטי".

ענווה כלפי הצעירים

מטבע הדברים, הקשרים בין יוצרים שעמלים על מופע משותף הם קרובים ואינטנסיביים, אך בין פדיה לכרמל נוסף כאמור רובד אישי נוסף של אם ובת. כרמל (25) תושבת שכונת נחלאות, בוגרת תואר ראשון בהיסטוריה ומוזיקולוגיה מהאוניברסיטה העברית, גדלה בבאר־שבע, בבית ספוג בהיסטוריה, ספרות, יהדות ומיסטיקה. היא צמחה על ברכי המוזיקה הקלאסית לצד עולמות של פיוט מסורתי, ובשנים האחרונות התמחתה במוזיקה פרסית אצל אמיר שהאסאר ונכנסה לעולם של מוזיקה אלקטרונית. הבין־דוריות הזו מסקרנת במיוחד לנוכח פערי הגיל והמורכבות הגלומה בקשר של אם ובת, שבמקרים רבים כוללת צורך למרוד ולסלול נתיב משלך. אך עבור שתיהן לא מדובר באתגר או במכשול, אלא במרכיב סינרגטי ומעשיר.

"אני מרגישה הרבה ענווה כלפי אנשים צעירים", אומרת פדיה. "אני מוקפת בהם, לומדת מהם ומרגישה שהם חמצן עבורי. מי שמתנתק מהעולם הצעיר לא מבין איזה מורי דרך הם, במציאות ובאמנות. חורה לי כשלא מקשיבים להם. אנחנו חיים בתרבות גילנית, אבל היצירה מארגנת אותנו על פי חלוקה משלה, והכיף באמנות זה שאת שוכחת שאתן אימא ובת. אנחנו לא מתעסקות בזה, אנחנו מרוכזות ביצירה. נכון שיש מקומות פצועים, אבל באמנות עוסקים בעולם התיקון וכל אחד לומד מהשני. החשיבה המשותפת רתומה למה שנכון ליצירה. זו כמו בועה, ואין פה מקום לאגו או להיררכיות".

כרמל מזדהה עם אימה ותולה את הנינוחות הזו ברקע שבו גדלה. "אני לא מרגישה פערי גילאים עם אימא שלי. כבת יחידה גדלתי עם שני הורים באופן אינטימי מאוד, וכל השיח סביבי היה של מבוגרים. כילדה דיברתי בעיקר עם מבוגרים, והעולם שלי ספוג בכל הטווח. תחום העניין המשותף שלנו הוא זה שמחבר בינינו. מרדתי בגיל צעיר יחסית, והגעתי לנקודה שכיום אני מספיק בוטחת באינדיווידואליות שלי ולכן פחות מרגישה צורך להיאבק בזה. זה נכון לגבי אימא שלי ונכון בכלל. ממקום כזה, החופש הוא לדעת לעבוד עם אימא. אני לא מחפשת לברוח, ועבורי זה תהליך מטהר ומנקה ליצור ביחד. זה להביא את התודעה לתדרים גבוהים של קיום ולהשיל את כל הנרטיבים של מה היה בעבר ואיך הכאבים משפיעים עלינו. בחממה של היצירה זה לא רלוונטי. יש מפגש של תודעות שונות. את יודעת למה את אוהבת את האדם שמולך בלי קשר לסיפור שאת מספרת עליו. מתוך זה אפשר ליצור בחופשיות מלאה".

המופע עולה בעיתוי שבו המשבר האוניברסלי נטען במשמעויות רוחניות, על רקע שנת השמיטה. חבורת היוצרים מסכימה שלעם היהודי יש תפקיד מיוחד בעת הזו.

"יש ביהדות הרבה ערכים הומניסטיים אקולוגיים, שכולם יכולים להילמד מתורת השמיטה ומחוקיה", אומרת פדיה. "כל הרעיונות של לקט שכחה ופאה, מודעות לעני ומנוחה לאדמה – כולם מתבססים על רעיון עמוק ויסודי שהעולם צריך מנוחה מהשימוש בו. יש לנו עוד הרבה עבודה להטמיע ולהפנים את הערכים הללו, שבישראל לא מיושמים מספיק טוב. האחריות לתיקון היא מתפקידו של העולם כולו, אבל תמיד טוב לקחת תפקיד גדול. העולם הולך ונחרב, ויש לנו אחריות עצומה. צריך לגרום ליהודים להתעורר מהמקום שבו הם עסוקים יותר מדי בעצמם. כל ספר בראשית מכיל מיתוסים של קטסטרופה. העולם נברא וקורס, וה' אומר שלא יעניש יותר את העולם בגלל האדם. בעידן שלנו האמירה הזו מקבלת משמעות חדשה. הגענו למצב שחוקות שמיים וארץ מתערערים. יש לנו אחריות גם ברמה החינוכית־מקומית, כי בקרב האוכלוסיות החלשות לא יודעים דבר על המשבר. פעם היו קוטפים פרחי בר, ואז התחילה הסברה ואנשים הפסיקו. הכול עניין של חינוך".

"היהדות צריכה להסתכל על הגלובוס ולראות באיזה הקשר היא חיה", מוסיף מגריק. "היא חלק מן המערב ואסור לה להפנות את גבה לסוגיה הזו. גם אם העולם לא ייכחד בפועל, יהיו תנאים שלא נוכל לצאת מהבית. זה לא יהיה העולם כפי שאנחנו מכירים. אלו יהיו תנאים אחרים ובלתי נסבלים, של טמפרטורות קיצוניות ושרשרת אסונות של שריפות והצפות מתמשכות כמציאות רגילה. פעם דיברו על המשבר בטווח עשרות שנים. כל התהליך הואץ והיום זה הרבה יותר קרוב"

הרכבת הקלה קוטעת את השיחה לרגע בצפירה חזקה, שנשמעת כהתרעה סימבולית מפני הסכנה המרחפת באוויר. פדיה נאנחת. כרמל שותקת. פיקה ממולל דף ומהרהר. חשרת העננים האקלימית מרחפת מול עיניהם, אך למרות המציאות העגומה הם מאמינים שהיא עדיין בת תיקון. "השאלה היא רק אם ועידות האקלים יגיעו לאתוסים ולרגולציות חדשות אמיתיות, שלא רק משרתות את המאבקים בין האימפריות", מסכמת פדיה. "ושוב, התיקון עובר דרך הטמעה חינוכית. זה צריך להיות בראש סדר העדיפויות של מדינת ישראל".