השיח הציבורי על המתח שבין דת ומדינה בישראל עוסק לרוב במידת ההשפעה של הדת על אורחות חייו של הציבור החילוני. הוא מתמקד בסוגיות הנוגעות להיקף הכפייה הדתית, כמו שבת ונישואין, או נוגע בשאלות של שירותי דת כדוגמת כשרות, מקוואות וקבורה. ציון מאה שנים להקמתה של הרבנות הראשית לישראל הוא הזדמנות לחשיבה מחדש על היבט אחר של יחסי דת ומדינה, שנזנח בדרך כלל: מעמדה של הרבנות, וניתוח התהליכים שעברו עליה במאה השנים האחרונות.
מוסד הרבנות הראשית מהווה חידוש שנולד עם התנועה הציונית, אך לא כך לגבי הרבנות המקומית. במשך מאות שנים הייתה הרבנות המקומית הקהילתית מסימני ההיכר ומעמודי התווך של הקהילות היהודיות ברחבי העולם. עם תחילתו של היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן עם הקמת מדינת ישראל, התרחשו במוסד הרבנות שינויים נרחבים, ותפקידים רבניים רבים היו לתפקידים ממסדיים של עובדי מדינה, המעוגנים בחקיקה ומתוקצבים על ידי המדינה.
כיום ישנם שישה סוגים של תפקידי רבנות־מקומית ממסדיים: רבני ערים, רבני מועצות אזוריות, רבני יישובים, רבני שכונות, קייסים ורבנים לעדה האתיופית. 546 רבנים מכהנים ברחבי הארץ בתפקידים השונים הללו. עוד בראשית הציונות ביקשו נציגי הממסד הדתי לראות ברבנות המקומית הממסדית המשך ישיר של מוסד הרבנות המקומית המסורתי מהגולה. אך כפי שאבקש להראות, התכנסות הרבנות לתוך הממסד של המדינה לא יצרה רק שינוי טכני, אלא הובילה באופן הדרגתי לשינוי מהותי באופייה של הרבנות המקומית, שניתק אותה מהמקובל במסורת ישראל.
כהונה קצובה בזמן
שאלות המוצא לדיון ברבנות המקומית הן מי ממנה את הרב, האם ניתן להחליפו, ולמי למעשה הרב כפוף. מסקירה היסטורית של מוסדות הקהילה בקהילות אשכנז במאות ה־16, ה־17 וה־18, הסיק יעקב כ"ץ שההליך שבו הרבנים התמנו לתפקידם הגיע מהקהילה: "הרב נבחר, כרגיל, מבין מועמדים שונים באסיפת בעלי הבתים, או על ידי גוף מצומצם המשמש באי כוחם" (מסורת ומשבר, עמ' 107). תיאור דומה מופיע בספרו המקיף של מרדכי זלקין על רבני הקהילות בתחום המושב במאה ה־19: "כפי שהיה מקובל בקהילות היהודיות, בחירת הרב הייתה נתונה בידי 'הקהל', המוסד העליון של הקהילה היהודית המקומית, כאשר לעתים נדרשה הסכמתו של גוף רחב יותר, דוגמת ה'טובים' או כלל משלמי המס בקהילה" (מרא דאתרא, עמ' 48).
מציאות זו נהגה גם ביהדות ספרד וארצות המזרח, שבה כונה הרב המקומי בשם "מרביץ תורה". כך תיאר זאת מאיר בניהו: "כל 'קהל' או מספר קהלים בעיר בחרו ב'מרביץ תורה'. צורת הבחירה אינה שווה בכל הקהילות ועברה משך הזמן התפתחויות שונות. בקהילות אחדות הייתה הבחירה נעשית על דעת הפרנסים עצמם, אולם במרבית הקהילות הייתה זכות דעה גם ל'יחידים', כלומר חברי ה'קהל' הפורעים מס" (מרביץ תורה, עמ' טו).
אם כן, ההליך המקובל בתקופות שונות ובאזורים שונים הוא שרב הקהילה נבחר על ידי חברי הקהילה (הגברים) או נציגי הקהילה, ללא מעורבות של גופים חיצוניים. קיימים אף תיאורים היסטוריים של הצבעות מסודרות בקלפי, המזכירות הליך דמוקרטי מודרני. אף שהיו קהילות שבהן פרנסים תקיפים ביקשו לכפות את דעתם על כלל הציבור, ברור שההליך ביסודו שיקף את התפיסה היהודית העקרונית שלפיה מקור הלגיטימציה של הרב הוא מכוח בחירתה של הקהילה בו. כך הסביר זאת הרב יעקב אריאל: "מקור סמכותו של הרב הוא הציבור שמינה אותו, וזו הסיבה למחויבותו של הציבור לקבלת מרות הרב שהוא עצמו מינה. הסמכות התורנית נתונה אם כן למרא דאתרא, אולם מקור הסמכות, כמו גם דרך קבלתה, נמצאים אצל הציבור" (רבנות: האתגר, עמ' 26).
מתוך תפיסה זו נוצר גם הנוהג שהיה מקובל במרבית קהילות ישראל, והוא קציבת כהונתם של הרבנים המקומיים לתקופות קצרות, בדרך כלל בין שנה לשלוש שנים, שלאחריהן הייתה בידי הקהילה הסמכות להדיח את הרב מתפקידו. בתשובה הלכתית מקיפה ביסס הרב עובדיה יוסף נוהג זה, עד כדי כך שלדבריו "אפילו אם היו מושבעים להרב הראשון, כיון שרבים אינם חפצים בו, מותרים להעבירו" (שו"ת יביע אומר ט, ט).
בספר "נפש הרב" מובאת התייחסות דומה מפי הרב י"ד סולובייצ'יק: "תלמיד חכם אחד שהיה לו צרות מהבעלי בתים שלו שרצו לסלקו ממשרתו, ובא והביע צערו בפני רבנו ואמר לו שהוא לא יוכל לעזור לו כי לפי דעתו בהלכה זו בכדי להמשיך ברבנות – כמו בכדי להתמנות למשרת הרבנות – בעינן שיהיה מרוצה לקהל, ואם אינו מרוצה, אסור לו להישאר על משמרתו" (נפש הרב, עמ' רסז).
אפילו המשטר הצארי הבין
תפיסות אלו הן שהנחו גם את מעצבי הרבנות המקומית בארץ ישראל בתקופת המנדט. עם הקמת הרבנות הממוסדת ב־1921 נוצר מאבק סביב השאלה עד כמה יש לאפשר לגורמים לא דתיים להיות מעורבים בהליך הבחירה של הרבנים, אך לכל הצדדים היה ברור שעל הרבנים המקומיים להיבחר על ידי חברי הקהילה בלבד, ללא מעורבות של הוועד הלאומי או של מועצת הרבנות הראשית.
הכשלים במערך הרבנות מביאים לבזבוז כספי ציבור, לפגיעה באיכות שירותי הדת, לאמון נמוך מאוד של הציבור ברבנים ולפגיעה כללית במעמד הרבנים במדינת ישראל
בשנת 1936 פורסמו לראשונה תקנות להסדרת נוהל הבחירות לרבנים מקומיים, שנכתבו על ידי הוועד הלאומי ומועצת הרבנות הראשית. בתקנות נקבע כי חברי ועד הקהילה המקומית, יחד עם נציגי בתי הכנסת המקומיים, הם שיבחרו את הרב המקומי. לאחר קום המדינה חל מפנה משמעותי גם בנושא זה, ובאופן הדרגתי קיבלו גורמי ממשל את היכולת להשפיע על מינוי הרבנים המקומיים. במצב החוקי כיום, לשר לשירותי דת יש השפעה ניכרת על התנעת ההליכים לבחירת הרבנים המקומיים השונים, ובאופן ספציפי יש לו ולרבנות הראשית את הסמכות למנות נציגים ישירים באספה הבוחרת ובוועדות הבחינה לתפקידי רב עיר, רב אזורי ורב יישוב.
העובדה שמרבית משרות הרבנות מאוישות על בסיס הליכים פנימיים במועצות הדתיות הביאה לכך שההתעצמות ההדרגתית של שליטת השר במועצות הדתיות חיזקה עוד יותר את כוחו במינוי הרבנים, כך שכיום ברור לכול שהדרך למינוי רבנים עוברת דרך השליטה במשרד לשירותי דת.
גם בתחום קציבת כהונת הרבנים חל מפנה לאחר קום המדינה. בתקנות הראשונות מ־1936 נקבע, בהתאם למסורת ישראל, כי "לשכת הרבנות או הרב יבָּחרו לתקופה של חמש שנים", שלאחריהן תוכל הקהילה להודיע על רצונה לערוך הליך בחירות מחודש למשרה. לאחר קום המדינה הופסק נוהל זה, כך שרבני ערים מכהנים כיום לכל חייהם או עד גיל 75 או 80 (תלוי מתי נבחרו). בשאר משרות הרבנות מכהנים הרבנים עד גיל הפרישה, ואין אפשרות מעשית לפטרם.
פסק דין של בית הדין לעבודה משנת 2018 דן באופן תקדימי בנושא, וממחיש עד כמה התרחקה הרבנות המקומית במדינה ממסורת ישראל. המועצה הדתית גליל עליון ביקשה לפטר את הרב האזורי, בנימוק שאינו מתאים לתפקיד, אינו מקבל מרות, אינו מבצע את תפקידו כשורה וכי יש חוסר אמון מוחלט בינו ובין חברי המועצה הדתית. בכל זאת, בית הדין לעבודה חִייב אותה להמשיך בהעסקתו.
כדי להבין עד כמה השליטה הריכוזית ברבנות המקומיות מהווה סטייה מהמקובל במסורת היהודית, מעניין להשוות את הדברים למוסד הרבנות־מטעם שהתקיים באימפריה הרוסית במאה ה־19. רב מטעם הממשלה היה תפקיד ניהולי־פקידותי באימפריה הרוסית, שנוסד מתוך מטרה ברורה להפוך את הרב לכלי שרת של המשטר הצארי. החוק קבע דרישות סף למשרה בשני תחומים – ידיעת השפה הרוסית, והשכלה כללית מוכרת על ידי הממשלה. לכן למשרת הרב־מטעם לא נתמנו בדרך כלל רבנים אמיתיים, והקהילות היהודיות מיעטו להכיר בהם.
באופן מפתיע, במחקרו על מוסד הרבנות־מטעם מצא עזריאל שוחט שלמרות המעורבות הבוטה של השלטונות הרוסיים במוסד הרבנות, הם בחרו לקבוע רק את תנאי הסף לתפקיד, אך הותירו בידי הקהילות היהודיות את ההחלטות על זהות הרבנים והיכולת להחליפם, וזאת בשל "החשש כי רבנים ממונים לא יתקבלו כלל על היהודים". למרבה הצער ובאופן אבסורדי, דווקא במדינת ישראל איבדה הקהילה היהודית המקומית את היכולת לשלוט על הליך מינוי הרב המקומי ועל משך כהונתו, מה שאפילו המשטר הצארי ברוסיה לא סבר שיצליח לעשות.
הוויכוח על שעון נוכחות
התוצאה הישירה של השינויים שתוארו היא שמערך הרבנות המקומית הממסדית בישראל סובל מליקויים קשים עד כדי תת־תפקוד. אף שברור שישנם רבנים מסורים, התמונה המצטיירת מדו"חות מבקר המדינה, מתלונות המתקבלות במשרד לשירותי דת ומפסיקות שונות של בתי המשפט, היא שרבנים מקומיים רבים אינם מבצעים את עבודתם כיאות, וישנם אף שכלל אינם מתגוררים במקום כהונתם. לא מפתיע לגלות שסקר עמדות אזרחים בעניין ביצועי המגזר הציבורי, שערך בית הספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה בשנת 2016, מצא כי רבני הערים זוכים לאמון הנמוך ביותר מבין 32 תפקידים שונים של נבחרי ועובדי ציבור.
כדי להתמודד עם הבעיות הקשות בתפקוד הרבנים המקומיים החלו בעשור האחרון במשרד לשירותי דת לגבש סדרה של הנחיות המסדירות את נוהלי העבודה של הרבנים המקומיים ואת הפיקוח עליהם מצד המשרד והמועצות הדתיות. בין השאר נדרשים הרבנים לדווח על שעות עבודה וימי היעדרויות, ועל המשימות שהם מבצעים במסגרת תפקידם. מהלכים אלו מעוררים התנגדות קשה מצד הרבנים, הרואים את תפקידם, בהתאם לאתוס המקובל במסורת ישראל, כמנהיגי ציבור ולא כפקידים.
בשנת 2015 עתר ארגון רבני ההתיישבות (רבנים אזוריים ורבני יישובים) לבית הדין לעבודה כנגד המשרד לשירותי דת וטען, במידה רבה של צדק, כי חוזר המנכ"ל מנוגד במהותו לתפקיד הרב במסורת היהודית: "חובת הדיווח, במיוחד נוכח מידת הפירוט שנדרשה, אינה הולמת את עצם טיבו וטבעו של תפקיד הרב כמנהיג רוחני של הקהילה, ופוגעת קשות בכבודם ובמעמדם של רבני ההתיישבות". המדינה מצידה, גם כן בצדק, מנסה להתמודד עם הליקויים הקשים בעבודת הרבנים ולעצב את תפקידם בהתאם לנורמות החלות על עובדים במערכת אספקת שירותים של מדינה דמוקרטית מודרנית. זו גם הסיבה שבית הדין דחה את עיקרי עתירת רבני ההתיישבות.
דו"ח מבקר המדינה משנת 2018 ממחיש גם הוא את פערי הגישות בנושא. המבקר מצא כי רבני ערים רבים שוהים תקופות ארוכות בחו"ל מבלי לדווח על כך, תוך שהם מקבלים שכר מלא בתקופות אלו, וכן ש"לרבני ערים אין סדר יום קבוע, הם אינם מחתימים כרטיס נוכחות או מדווחים על נוכחות". בדו"ח צוטטו עמדות שהציגו רבני ערים בפני המבקר, ומהם עולה לדבריו כי הם "כופרים בחובתם המנהלית לדווח על ימי חופשה או מחלה, לדבריהם בהתבסס על עמדה הלכתית".
המבקר, בהתאם לגישה המקובלת בממשלה, דחה את הדברים: "משרד מבקר המדינה מעיר כי תפקיד רב עיר מוגדר בחוק ובתקנותיו, והממלא אותו מועסק על ידי רשויות המדינה ושכרו משולם מכספי ציבור, ולפיכך ברי הוא שיתנהל על פי דרישות מנהליות הקשורות לכך. דרישות אלו נועדות להגדיר את כללי ההתנהגות וההתנהלות הבסיסיים המצופים מרב עיר ולאפשר בקרה על קיומם".
פקידים או נבחרי ציבור
נושא נוסף הנתון במחלוקת בין הרבנים לגורמי הממשל הוא חופש הביטוי של רבנים מקומיים. ההנחיות בנושא נידונו בהרחבה בפסק דין שניתן בבג"ץ בספטמבר 2020, בעקבות עתירה של "המרכז הרפורמי לדת ומדינה" בדרישה להעמיד לדין משמעתי את רב העיר צפת הרב שמואל אליהו, בגין התבטאויות שלו בנושאים ציבוריים שונים ובהם האוכלוסייה הערבית, נשים, להט"ב, התבוללות, פוליטיקה וגורמי שלטון. טענתו של הרב אליהו הייתה שמעמדו הוא כשל נבחר ציבור, ולכן יש לו חופש ביטוי נרחב.
השופט אלכס שטיין לא קיבל עמדה זו וטען כי "היקפו של חופש הביטוי הנתון בידיו של עובד ציבור נגזר ממהות תפקידו". מכיוון שלרב העיר תפקיד מרכזי במערך אספקת שירותי הדת, קבע השופט שטיין שלא ניתן לראותו כנבחר ציבור לעניין זה. תפקיד הרב משתייך ל"מערך ממלכתי של שירותים ציבוריים המושתתים על מקצועיות, ניטרליות והיעדר פניות", ולכן "יחולו עליו כל האיסורים והמגבלות הנדרשים".
עם זאת, שטיין קבע שכחלק מתפקידו יש לאפשר לרב מכהן להתבטא בחופשיות בתחומים המבטאים נקודת מבט הלכתית־תורנית, אף אם אמירותיו פוגעניות מאוד, וקבע שבמסגרת חופש הביטוי של רב מכהן נכללות גם התבטאויות "המביעות יחס שלילי ביותר – עד כדי מבזה – לתופעת ההתבוללות של יהודים ולקהילת הלהט"ב, ומצדדות באיסור הלכתי על מכירה והשכרה של נכסי יהודים לאוכלוסייה הערבית ועל שירת נשים". מנגד, הוא קבע שהתבטאויות אחרות עולות לכדי עבירה משמעתית, מכיוון שאינן מבטאות אמירה תורנית־הלכתית. בכך נכללות התבטאויות שיש בהן איומים, הסתה, לשון הרע והתבטאויות בגנות אוכלוסיות שלמות; התבטאויות פוליטיות המביעות תמיכה במפלגות ופוליטיקאים; וביקורת בוטה על מוסדות המדינה ופועלם. השבוע אף דווח כי שר המשפטים גדעון סער הורה לקדם את הטיפול בקובלנה המשמעתית נגד הרב אליהו, בהתאם לפסיקת בג"ץ.
כצפוי, פסק הדין חולל סערה. ח"כ בצלאל סמוטריץ' טען כי שופטי בג"ץ "סותמים את הפה ומהלכים אימים על הרבנים", ולמעלה מ־150 רבני ערים וראשי ישיבות חתמו על מכתב תמיכה ברב אליהו, שנתלה שוב במסורת ישראל: "זכותו וחובתו של כל רב בישראל לומר את דעתו התורנית־הלכתית ללא מורא וללא משוא פנים. כך דרכה של תורה, כך נהגו רבני ישראל בכל הדורות".
האמת היא שקשה לתלות את האשמה בבג"ץ. מי שעיצב את תפקידי הרבנים כבעלי אופי פקידותי, ואף קבע להם מסגרת ברורה של דין משמעתי שאינה קיימת לנבחרי ציבור, הוא לא בית המשפט אלא המחוקק. הדברים אמורים במיוחד כלפי הרבנים שאינם רבני ערים. אלה נבחרים לתפקידם בהליך מכרזי ומוגדרים כפקידים לכל דבר ועניין, ומעמדם זהה מבחינה מנהלית לזה של עובדי המועצות הדתיות והרשויות המקומיות.
באופן מעניין, התפיסה המבוטאת בפסק הדין דווקא תואמת את המאבק שמוביל הציבור הימני והדתי למען כפיפות הדרג הפקידותי לדרג הפוליטי, ונגד "שלטון הפקידים". השופט שטיין בעצמו הבהיר כי חופש הביטוי של הרבנים מוגבל רק בשל מעמדם כעובדי ציבור, שהרי "עובד ציבור שאיננו מרוצה מהמגבלות אשר חלות על חופש הביטוי שלו, לא חייב לומר נואש. בידו הברירה: הוא תמיד יכול להתפטר מתפקידו". לא מפתיע אפוא שגם הפרשן המשפטי של מקור ראשון, יהודה יפרח, קבע כי פסק הדין "סביר בהחלט".
הדברים המתוארים עד כאן מלמדים על התנגשות חזיתית בלתי נמנעת בין תפיסת הרבנות המקובלת ביהדות ובין מעמדה במדינה. גם אם מכירים בכך שבהיסטוריה היהודית היו ניסיונות של פרנסי קהילות לצמצם את גבולות ההתערבות של הרבנים ואף לפקח על עבודתם, ברור שהאתוס היהודי המסורתי הרואה את הרב כ"מרא דאתרא" (אדון המקום) אינו תואם את האופן שבו החוק, חוזרי המנכ"ל ומערכת המשפט מבקשים לעצב את תפקיד הרבנים. ללא שינוי במבנה מוסד הרבנות המקומית, קל לשער שהמתח שבין הרבנים והמדינה עתיד רק להחריף בשנים הקרובות, במיוחד נוכח העובדה שהמרכז הרפורמי "יושב על הזנב" של הרבנים עובדי המדינה ואוסף התבטאויות שלהם שאינן עולות בקנה אחד עם הנהלים והפסיקה.
בחמש השנים האחרונות בלבד פנה המרכז אל היועץ המשפטי ואל נציבות שירות המדינה בדרישה להעמיד לדין משמעתי 33 רבנים בשל התבטאויותיהם. בעקבות מהלכים אלו כבר הועמד לדין משמעתי הרב אליקים לבנון, רב המועצה האזורית שומרון, וספג "נזיפה חמורה" בבית הדין של נציבות שירות המדינה. הרבנים, ברובם, ממשיכים להתבטא באופן הסותר את גבולות הגזרה שקבע בית המשפט, וגם מסרבים לכל פיקוח חיצוני על היקף עבודתם.
נוח לגורמי השוליים
מכלול הדברים מצביע על מצבה העגום של הרבנות המקומית הממסדית במדינה, והתרחקותה מאופייה של הרבנות הקהילתית במסורת היהודית. הכשלים במערך הרבנות מביאים לבזבוז כספי ציבור, לפגיעה באיכות שירותי הדת, לאמון נמוך מאוד של הציבור ברבנים ולפגיעה כללית במעמד הרבנים במדינת ישראל. נוסף לכך, המבנה הנוכחי של מוסד הרבנות מביא לפיקוח בלתי נסבל מנקודת מבט דתית של גורמים חיצוניים על חופש הביטוי של הרבנים ועל עבודתם השוטפת.
על מנת לפתור את הבעיות הללו, יש לבצע שידוד מערכות כולל במבנה של מוסד הרבנות המקומית. הפתרון שאני מבקש להציע מושתת ברמה העקרונית על הפרדה בין הרבנות ובין האספקה השוטפת של שירותי דת, ועל מעבר ממודל של העסקת רבנים למודל של מימון. תפקיד הרבנות במסורת היהודית כולל אלמנטים רבים ומגוונים ובהם הוראת הלכה, דיינות, הרבצת תורה ובאופן כללי הנהגה רוחנית של הציבור. מה שאנו מכנים כיום פיקוח על שירותי דת (שוחטים, מקוואות, עירוב וכדומה) היה רק חלק אחד – לא בהכרח מרכזי – בעבודת הרב המקומי. מיסוד הרבנות בתוך המדינה מיקד את משרות הרבנים בהיבט של שירותי הדת, אך במדינה דמוקרטית מודרנית לא ניתן לחבר בין תפקיד זה ובין שאר תפקידי הרבנות, ההולמים יותר מעמד של נבחרי ציבור, וכך נוצר מתח פנימי בין השניים. על מנת לפתור את המתח הזה מוצע להפריד בין תפקיד הרב המקומי הקהילתי ובין אספקת שירותי הדת.
למעשה, במשרות של רבני קהילות, שכונות ויישובים ורבנים וקייסים לעדה האתיופית, אספקת שירותי הדת מלכתחילה כמעט אינה רלוונטית. בנוגע לרבני ערים ומועצות אזוריות, מוצע שהם לא יהיו ממונים יותר על המועצות הדתיות מבחינה הלכתית, והמועצות ימנו לעצמן מומחים הלכתיים מטעמן לנושאים כמו כשרות או מקוואות. זוהי למעשה המציאות בלא מעט מועצות דתיות כבר כיום, בשל סיבות מקצועיות. לדוגמה, חלק מהמועצות הדתיות מעסיקות רב מומחה לתחום הכשרות – שאינו הרב המקומי – המנהל בפועל את תחום הכשרות. הסיבה לכך, כפי שקבעה גם ועדה ממשלתית שעסקה בענף הכשרות, היא שתיעוש המזון הוביל לכך ש"לעתים מסתבר כי הרב המקומי אינו מתאים, עניינית, לתפקיד מעניק הכשרות. תפקיד זה דורש ידע עדכני נרחב ומעמיק ויכולת יישומית של דיני איסור והיתר, אשר לא תמיד קיימים אצל הרב המקומי".
במקביל למהלך זה מוצע למקד את התקצוב הממשלתי של הרבנות המקומית ברבני קהילות ויישובים, ולעבור ממודל של רבנים המועסקים על ידי גופים ציבוריים למודל של תמיכה על בסיס קריטריונים שוויוניים בקהילות המתאגדות כעמותות וממנות לעצמן רב. במודל זה, הקהילה תבחר את רבניה באופן שהיא תקבע לעצמה ובלא מעורבות ממשלתית, היא תגדיר את תפקיד הרב וחובותיו, ומשך כהונתו ייקבע בחוזה עימה. הרבנים לא יוכפפו לדין משמעתי ולא יהיה פיקוח כלשהו של המדינה והמשרד לשירותי דת על עבודתם ועל התבטאויותיהם. הפיקוח על הרבנים יהיה באחריות הקהילה הנתמכת, בהתאם לחוזה שחתמה עם הרב. המדינה תפקח על הקהילה בלבד, בהתאם לנהלים מקובלים של פיקוח על עמותות נתמכות.
במצב זה, גבולות חופש הביטוי של רבנים יהיו כמו של כל אזרח, ולא יחולו עליהם הגבלות ייחודיות על מעורבות פוליטית. למעשה, בשנים האחרונות החל המשרד לשירותי דת לממן במודל דומה פעילות של רבני קהילות, אך היקף התקציב המוקצה לכך קטן מאוד, והוא לא מהווה חלופה לרבנות הממסדית הסטנדרטית.
המצב הנוכחי של הרבנות המקומית הממסדית נוח בעיקר לגורמי השוליים: אלו שמחככים ידיהם בהנאה למראה רבנים העומדים לדין משמעתי, מחד, ואלו שנהנים מלשמש בתפקיד הקורבן התמידי של בג"ץ והרפורמים, מאידך. אבל מצד האמת המצב הנוכחי רע לכולם: הוא פוגע במעמד הרבנים, יוצר תחושות קשות בקרב חילונים, מזיק לצרכני שירותי הדת ובעיקר מחריף ומעמיק את המתח והשסע בין דת ומדינה לישראל ללא כל צורך. כדי להוביל שינוי, לא צריך לחכות לחגיגות מאתיים שנה לרבנות.
אריאל פינקלשטיין הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה. מחקרו "הרבנות המקומית הממסדית בישראל" פורסם לאחרונה בהוצאת המכון
