לפני כחודש, בראשית "זמן חורף", התייצב ראש ישיבת עתניאל הרב בני קלמנזון מול תלמידיו בבית המדרש של ישיבת עתניאל ונשא דברים. אלא שהפעם לא היה זה עוד שיעור או שיחה מן המניין, אלא נאום בעל אופי שונה ואישי. "בלב מרוגש, חצוי בין שמחה לדמע, אני כותב לכם את הדברים הבאים", הקריא הרב קלמנזון את הדברים מהדף, חושש להתבלבל במילותיו. "מאז שנת תשמ"ו, רוב מוחלט של חיי, קשרתי את גורלי בגורל הישיבה. צמחנו יחד, והיינו כמעט גוף אחד. בישיבה מרוכז כמעט כל עולמי חוץ ממשפחתי הקרובה".
"בשנים האחרונות קיימתי תהליך חשיבה אינטנסיבי", המשיך הרב קלמנזון בקול מדוד ורווי רגש. "התהליך הוביל אותי למסקנה שעדיף שאפקיד על הנהגת הישיבה צעירים ממני ומוצלחים ממני. החלטתי לנקוט צעד זה בעודי, בחסדי השם, בכוחי. הצוות האהוב ניסה לשכנע אותי שעדיין לא הגיע הזמן, אך הבינו לבסוף כי זה רצוני וזו החלטתי. לקראת העברת ההנהגה קיימנו, הרב רא"ם הכהן ואני, התייעצויות עם צוות הר"מים בישיבה. בתיאום, ובהרמוניה מופלאה, החלטנו לבחור ברב אלחנן שרלו".
הכרזתו של הרב קלמנזון בן ה־64 לא נפלה על הנוכחים כרעם ביום בהיר. רוחו של המהלך ריחפה באוויר, וכמה ימים קודם לכן אף נמסרה הודעה על כך לתלמידי הישיבה ובוגריה, או כפי שהם מכונים בעתניאל – התלמידים שמחוץ לכתלים (גילוי נאות: אף אני נמנה עליהם). ועדיין מדובר באירוע בעל משמעות רבה לישיבה, כאשר האיש שייסד את המקום (יחד עם הרב עמי עולמי הי"ד) ועמד בראשו לאורך עשרות שנים, מכריז על העברת המקל לדור הבא.
הרב בני קלמנזון, ישיבת עתניאל: חשבתי שטוב ונכון שראשי ישיבות יעזבו כשהם בשיא כוחם, ובכך גם ימנעו איזושהי תקופת דמדומים, תקופת שפל, אם כי הגיל המתאים משתנה כמובן מאדם לאדם
עתניאל איננה הישיבה הראשונה שהעומד בראשה מיום היווסדה מחליט להכריז על זהות מחליפו בשעה שהוא עצמו עדיין במלוא כוחו. תהליך דומה התרחש בשורה של ישיבות מזרמים שונים בתוך הציונות הדתית: עטרת כהנים, אלון־מורה, ירוחם, קריית־שמונה, מעלה־אדומים, חספין, וראשונה לכולם הר עציון. בכל ישיבה הדברים התרחשו באופן שונה, בהתאם למאפייניה הייחודיים, אולם הצד השווה בכולן הוא שאותו דור מייסדים שהגשים את החזון של "ישיבות נקים בכל מקום", הגיע בדעה צלולה למסקנה שהגיע הזמן להעביר את המקל לדור הבא.
חשוב להדגיש: הישיבות המדוברות לא סבלו מקשיים או מירידה במספר התלמידים, שהובילו את ראשי המוסד למסקנה שיש צורך בשינוי. בחלק מהמקרים החשש אף היה הפוך, שעזיבת ראש הישיבה הוותיק והמוכר היא שתוביל לפגיעה. בחרנו גם שלא לכלול ברשימה ישיבות שגם כך הייתה בהן תחלופה רבה בעמדת ראש הישיבה, אלא לעסוק רק במקרים שבהם ראשי ישיבה מובהקים, שעמדו בראש מוסד עשרות שנים ולרוב גם ייסדו אותו, והיו יכולים להמשיך כרגיל בתפקידם – מינו במקומם, ולעיתים לצידם, ראש ישיבה חדש.
מטבע הדברים, מעברים מסוג זה הם מהלך מורכב שיש בו רגישויות לא מעטות – כלפי מי שעזבו את התפקיד, כלפי מי שנכנסו אליו, וגם ביחס למי שלא זכו לקבל את התפקיד. בחלק מהישיבות לא ששו להתייחס לדברים, והיו שהביעו חשש ממה שתיארו כמבט תקשורתי־חיצוני שלא תמיד מצליח לבטא בצורה עדינה ומדויקת את הניואנסים הפנימיים. אולם התמונה שהצטיירה בשיחות עם ראשי הישיבות שכן נאותו לשוחח עימנו, ומשיחות אחרות שהתקיימו שלא לציטוט, מצביעה על מעין מסורת חדשה שצומחת בעולם הישיבות הדתי־לאומי. מסורת שבה לא ממתינים עד לפטירתו של ראש הישיבה בשיבה טובה כדי למנות את מחליפו, אלא עושים זאת בצורה מסודרת ומבעוד מועד.
מסמר בלי ראש
"הרעיון לפרוש ולמנות לעצמי מחליף בבוא היום מתגלגל אצלי בראש כבר כ־15 שנה, מהרגע שבו שמתי לב לעובדה שאני הולך ומתבגר", משתף אותנו הרב קלמנזון. "לפני שנתיים־שלוש, כשהגעתי לשלב שבו הבנתי שהרגע הנכון מתקרב, התחלתי לשתף ולהתייעץ עם חברים לצוות, אבל לא הפתעתי אף אחד. הם ציפו לצעד הזה".
למה חשבת שזה הדבר הנכון לעשות?
"זו לא תוצאה של משבר, אלא צעד שבא מתוך מחשבה על טובת המוסד, על טובת החברה הדתית, וגם על טובתי האישית. כשאנשים נעשים פחות צעירים הם נעשים גם פחות זריזים ופחות גמישים. נכון שהניסיון וחוכמת החיים מאזנים את החסרונות הללו, אבל בשלב מסוים זה כבר לא מספיק. לכן חשבתי שטוב ונכון שראשי ישיבות יעזבו כשהם בשיא כוחם, ובכך גם ימנעו איזושהי תקופת דמדומים, תקופת שפל, אם כי הגיל המתאים משתנה כמובן מאדם לאדם.
"לצערנו היו רבנים, מנהיגים גדולים ואנשים בעלי זכויות גדולות, שמכוח שליחותם האישית האמינו שגם במלחמתה של תורה שייך הכלל 'משורה משחרר רק המוות'", אומר הרב קלמנזון בחיוך. "אותם רבנים, שאין לפקפק בזכויותיהם הגדולות ובעשייתם למען עם ישראל ולמען החינוך הדתי, הגיעו למצב שבו לפעמים היה צריך להוציא אותם מתפקידם עם מעט לחץ כלפיהם ומעט מבוכה עבורם. ואני מנסח כאן בעדינות דברים שמי שמצוי בעולם המוסדות הדתיים יודע עד כמה הם היו לא פשוטים. אני לא רציתי להגיע למצב כזה. רבי מאיר שפירא מלובלין אמר פעם שרב דומה למסמר – אם יש לו ראש אתה יכול להוציא אותו, אבל אם אין לרב ראש אתה לא יכול להוציא אותו. אני לא רוצה להיות מסמר בלי ראש".
נדמה שראש הישיבה הראשון שעשה צעד כזה היה הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון. "הניסיון מוכיח שכל ישיבה שבה לא קבעו מראש ממשיכי דרך, התפצלה לשתיים או שלוש ישיבות, או ששינתה לגמרי את צורתה", הסביר בזמנו בריאיון לאלישיב רייכנר.
"התרומה המרכזית של המהלך שיזם הרב עמיטל", אומר הרב ברוך גיגי, שמונה במסגרת אותו מהלך לאחד מראשי ישיבת הר עציון, "הוא שהישיבה לא חוותה אפילו יום אחד של משבר, ולו הקטן ביותר, במהלך התקופה הזו של החלפת הדורות. הרב עמיטל נפטר לפני אחת־עשרה שנים וחצי, והרב אהרן ליכטנשטיין לפני כשש שנים וחצי. התאבלנו על הסתלקותם, אבל לא היה רגע אחד של ואקום. הישיבה המשיכה לתפקד כל הזמן".
הרב יואל מנוביץ', ישיבת הגולן: יש פה אמירה של ראשי הישיבות שהישיבה היא לא אחוזה פרטית. אנשים מהעולם החרדי שסיפרתי להם על כך פשוט לא מאמינים שמשהו כזה יכול להתרחש
אני שואל את הרב קלמנזון עד כמה הוא שאב השראה מהמודל הראשוני של ישיבת הר עציון. "נדמה לי שמחשבות על הצורך בצעד הזה היו אצלי עוד לפני המהלך בהר עציון, אבל כנראה שאני לא המצאתי את הגלגל", הוא משיב. "אני זוכר שכאשר שמעתי על המהלך שם אמרתי לעצמי שזו הוכחה לגדלותם וצדיקותם של ראשי הישיבה שם. שישיבה שיודעת להעביר את ההנהגה בצורה מכובדת, היא ישיבה שיש לה מקום של קבע בעולם התורה".
"זו תופעה שמכבדת את הציבור שלנו, ומראה על הנקיות, הטהרה והשליחות בעבודה שלנו", אומר גם הרב יואל מנוביץ' (53), שלפני כעשור החל לשמש בראשות ישיבת הגולן שבחיספין, במקום מייסד הישיבה הרב אמנון שוגרמן. "יש פה אמירה של אותם ראשי ישיבות שהישיבה היא לא אחוזה פרטית של אדם כזה או אחר. שהם לא באו לישיבה כדי לקבל משהו לעצמם – לא פרנסה, לא כבוד, לא עוצמה ולא מעמד. אמירה שאנחנו תלמידים של הראי"ה קוק, שחתם על כל כתביו במילים 'עבד לעם קדוש על אדמת הקודש'. אותם ראשי ישיבות, ובתוכם הרב שוגרמן, יוצרים תקדים שבסופו של דבר יוצר איזשהו רף מעצב ומייצב עבור עולם התורה של הציונות הדתית".
מקימים ועדת איתור
מעבר למבט צופה־פני־עתיד בדבר הצורך בהעברה מסודרת של התפקיד, לתהליך החילופים יש השפעה נוספת. "בעבר התודעה הייתה שראשות ישיבה זה תפקיד שאתה אמור להמשיך אותו כל החיים, ולעזוב רק אם כבר אין בכוחך לבצעו", אומר הרב אוריאל עיטם, שהחליף את הרב אליהו בלומנצויג בראשות הישיבה בירוחם (יחד עם הרב חיים וולפסון). "משהו בפרדיגמה הזו התרכך, ולצד חשיבותה של הקביעות המבורכת, יש נטייה להבין שדברים צריכים להתחדש ושהתחדשות עושה טוב לבית המדרש, כמובן כקומה נוספת על גבי מה שכבר קיים בו. משהו בעולם מתחדש כל הזמן, וקצב השינויים שעובר על הדורות נעשה יותר ויותר מהיר.
"בנוסף, תהליך כזה פותח פתח של התחדשות לא רק לישיבה, אלא גם לאותם ראשי הישיבה שממשיכים הלאה. יש פה חירות יוצאת דופן של אנשי רוח, אנשים שמאמינים שיש בכוחם להתחדש, ושיש להם עוד דברים נוספים משמעותיים לעשות בעולם, כשהם עדיין במלוא כוחם".
ההבדל המרכזי בין שני ההסברים הללו – "הנפקא מינה", אם להשתמש לרגע בשפת הישיבות – מתבטא בשאלת תפקידם של ראשי הישיבות הוותיקים לאחר ההכרזה על זהות יורשיהם. בישיבת הר עציון, למשל, ראשי הישיבה הוותיקים המשיכו לכהן בתפקיד לצד ממשיכיהם הצעירים, ולשאת במשא הישיבה שהקימו כל עוד היה הדבר בכוחם. כך נעשה גם בישיבות מעלה־אדומים, קריית־שמונה ואלון־מורה. לעומת זאת בישיבות חספין, ירוחם, עטרת כהנים ועתניאל, ראשי הישיבה הוותיקים אומנם לא נעלמו לחלוטין מנוף הישיבה, אולם הסמכות הועברה באופן מלא לדור הצעיר.
גם השיטה שבה נבחרו ראשי הישיבות החדשים איננה אחידה. "כשהרב עמיטל יזם את התהליך בעינו הפקוחה ומבטו העמוק, הוא קודם כול פנה בשיחה אישית לכל אחד ואחד מהר"מים וסיפר לו על כך", מתאר הרב גיגי. "אחרי השיחות הללו כונסה ישיבת הנהלה, ובה הוקם צוות בחירה שהורכב מר"מים, חברי הנהלה ובוגרים. הם ישבו על המדוכה במשך תקופה לא קצרה, פגשו רבנים מתוך הישיבה ומחוצה לה, ולבסוף הגישו את מסקנתם לרב עמיטל והרב ליכטנשטיין, שקיבלו אותה כפי שהיא. החידוש היה שלא ראשי הישיבה הם שממנים את מחליפיהם, אלא מתנהל הליך עם סוג של דמוקרטיה".
הרב אוריאל עיטם, ישיבת ירוחם: התחדשות עושה טוב כי משהו בעולם כל הזמן מתחדש, וקצב השינויים שעובר על הדורות נעשה יותר ויותר מהיר. תהליך כזה פותח פתח של התחדשות גם לאותם ראשי הישיבה שממשיכים הלאה
אלישיב רייכנר, שעקב אחרי האירועים בזמן אמת, ציין בביוגרפיה שכתב על הרב עמיטל שהדיונים היו חסויים וכי עצם קיומה של הוועדה נודע רק למעטים. ידעיה הכהן, שהיה חבר בוועדה, סיפר שבמשך כל אותם חודשים הוא נסע מדי יום עם הרב עמיטל מירושלים לישיבה ובחזרה, ומעולם הם לא דיברו על הנושא.
גם בישיבת הגולן הוקמה מעין ועדת מינוי, אם כי בעלת אופי שונה מעט. "הרב שוגרמן פנה לשלושה ראשי ישיבות ותיקים ומכובדים, שהם גם חבריו – הרב חיים דרוקמן, הרב צפניה דרורי והרב מרדכי גרינברג, וביקש שהם יהיו ועדת האיתור לראשות הישיבה", מספר הרב מנוביץ'. "הם ראיינו כמה מועמדים מתוך הישיבה ומחוצה לה, ובקיץ של אותה שנה, קצת אחרי שבועות, התקשר אלי הרב דרוקמן ואמר לי שאני נבחרתי לראשות הישיבה".
העברת המקל בישיבת הגולן צוינה במעמד מרגש וחריג, שהפתיע גם את הרב מנוביץ' עצמו. "לא ידעתי מה לעשות בדיוק עם ההודעה של הרב דרוקמן, אבל חשבתי לעצמי שעכשיו חודש סיוון ובוודאי החילופים יהיו רק בשנה הבאה, אז יש לי זמן לחשוב על זה. הסתובבתי עם זה בלי לומר לאף אחד, אפילו להורים שלי לא סיפרתי. בליל שבת הגעתי לבית המדרש, לתפילת ערב שבת רגילה. אחרי קבלת שבת הרב שוגרמן קם, אלא שבמקום להעביר שיחה רגילה כמדי ערב שבת, הוא פתח סידור והתחיל להקריא את ה'רשות לחתן תורה' של שמחת תורה, ואז סיים ואמר 'עמוד עמוד עמוד', קרא בשמי, ובמקום 'חתן תורה' אמר 'ראש הישיבה'. הייתי מופתע ונבוך. הוא המשיך ואמר לתלמידים 'מרגע זה אני בצד. אם אוכל להועיל במשהו אני אשמח, אבל יש ראש ישיבה ועל פיו יישק דבר'. לאחר מכן פרץ בבכי, ביקש שישירו 'ימים על ימי מלך תוסיף' וזהו".
בלי ירושות
בשונה מישיבות הר עציון וחספין, שבהן מונתה ועדה חיצונית, בישיבת עטרת כהנים (או "עטרת ירושלים", בשמה הנוכחי) הבחירה נעשתה ישירות על ידי ראש הישיבה, הרב שלמה אבינר. "היוזמה הייתה כולה של הרב אבינר, שפנה אליי ואל הרב אביב צוברי ואמר שהוא רוצה להעביר אלינו את ראשות הישיבה", מספר הרב אבישי צרויה, אחד משני ראשי הישיבה החדשים בעטרת כהנים. "לרב אבינר היה ברור שהתהליך הטבעי הוא לקחת מישהו מבפנים, אדם שצמח בתוך הישיבה".
שורשיו של הרב צרויה אכן נטועים עמוק בעטרת כהנים, שהוא החל בה כתלמיד מן המניין ובהמשך שימש בה כר"מ. למעשה, למעט שנה אחת שבה למד בישיבת מרכז הרב, ותקופת השירות הצבאי, עטרת כהנים היא ביתו מאז גיל 18. "יש משהו מאוד משפחתי בישיבה שלנו", הוא אומר. "וכמו במשפחה, שבה בשלב מסוים ההורים מעבירים לילדים את האחריות על ההמשך, ככה גם בישיבה. צעד כזה מעיד על היכולת של המערכת להצמיח אנשים".
בעתניאל לא מונתה ועדה חיצונית, אך הבחירה נעשתה באופן משתף. "זה היה תהליך שקיימנו יחד עם כל צוות הר"מים, בהרמוניה", מספר הרב קלמנזון. "למעשה הרב אלחנן היה מועמד של הצוות. מי שהציעו אותו היו אנשים שכבר שימשו כר"מים בזמן שהוא היה עדיין תלמיד, ואולי אפילו לפני כן. קשה להאמין, אבל בכל הסיפור הזה לא הייתה אפילו התחלה של משחקי כבוד".
מבחינת הרב קלמנזון כל אחד מהר"מים המכהנים בישיבה היה ראוי לתפקיד באופן עקרוני, אולם בכל זאת היו שני יוצאי דופן. "באחת השיחות הראשונות עם מורי ושותפי הרב רא"ם, היה לנו סיכום משותף שחתני הרב ישי שכטר, והרב אורי הכהן שהוא בנו של הרב רא"ם, לא יהיו בין המועמדים לראשות הישיבה בגלל 'פגם המשפחה'. כשהתחילו הדיונים זה גם נאמר להם, והם קיבלו את זה בהבנה ובתמיכה מלאה. שניהם אנשים מאוד מוכשרים שיכולים להיות ראשי ישיבות, אבל לא בעתניאל.
הרב אבישי צרויה, ישיבת עטרת כהנים: כמו במשפחה, שבה בשלב מסוים ההורים מעבירים לילדים את האחריות על ההמשך, ככה גם בישיבה. צעד כזה מעיד על היכולת של המערכת להצמיח אנשים
"היה רגע משעשע כשהכריזו שאת מקומי בראשות הישיבה יחליף הרב אלחנן, והיה מי שחשב שהכוונה היא לבן שלי שגם לו קוראים אלחנן", מוסיף הרב בני בחיוך. "אני מאוד אוהב ומעריך את הבן שלי, אבל הוא עוסק בהצלחה רבה בענייני ביטחון, ומעולם לא ראה את עצמו כרב. ובכל זאת היה מי שחשב שאני מוסר את ראשות הישיבה לבני. יש חוגים שבהם מעבירים ישיבות בירושה לבן, או בוחרים את החתן של הבת לפי מי יהיה ראש הישיבה העתידי. זה משהו שאנחנו לא רוצים להתקרב אליו".
הרב קלמנזון מבטא התנגדות נחרצת להעברת ראשות הישיבה לבן או לחתן גם כאשר הם ראויים לכך, אך יש גם גישות אחרות. בהר עציון מונה לתפקיד הרב משה ליכטנשטיין, בנו של הרב אהרן ליכטנשטיין. "זה שאדם הוא בנו של ראש הישיבה זה לא פסול בעיני", טוען הרב מנוביץ'. "הרב צבי יהודה קוק המשיך בראשות הישיבה את אביו הראי"ה, שכתב עליו שהוא היחיד שמבין אותו. מצד שני, כשבעולם החרדי ברור שהישיבה חייבת להישאר בבעלות המשפחה גם כשהבן לא מתאים – זה בעייתי. במובן הזה עולם הישיבות הציוני־דתי קבע רף אחר, שהוא טהור ותורני יותר. במקרה שלנו זה גם קרה בפועל, כי לרב שוגרמן יש בן שהוא ר"מ בישיבה, ובכל זאת הרב שוגרמן, שהוא אדם אציל בכל דרכיו, לא התייחס לישיבה כירושה וכל הזמן אמר 'הישיבה היא לא נחלה שלי'".
הייחודיות והחשיבות של המהלך מתחדדות אצל הרב מנוביץ' בהשוואה לעולם הישיבות החרדי. "כשאני מספר על זה לאנשים מהעולם החרדי הם פשוט לא מאמינים שמשהו כזה יכול להתרחש. הם אומרים לי שזה לא יכול להיות. להם ברור שכאשר ראש ישיבה נפטר, הישיבה עוברת לבנים שלו. בהלוויה צריך להכריז מי מהבנים או החתנים יקבל את ראשות הישיבה, אבל ברור שהישיבה היא נחלה שעוברת הלאה".
המועמד הראוי, לא המבוגר
לצד שבירת התפיסה שראשות הישיבה עוברת בתוך המשפחה, נראה שבעולם הישיבות הציוני־דתי ויתרו גם על "עקרון הסניוריטי". "אצלנו בהר עציון לא לקחו לתפקיד את הר"מים הכי מבוגרים, אלא את מי שחשבו שיש לו את מכלול התכונות הנדרשות לתפקיד", אומר הרב גיגי. "יש לנו צוות ר"מים גדול של למעלה מ־20 איש, חלקם מבוגרים ממני, אנשים שהיו יכולים להיות ראשי ישיבות, ובכל זאת אני יכול להודות לקב"ה על זה שלא הייתה שום פוליטיקה פנימית, אלא קבלה מוחלטת שלנו מצד הצוות והתלמידים. את זה בהחלט צריך לזקוף גם לזכות האווירה שראשי הישיבה יצרו בשנות הנהגתם".
"כשאני התמניתי היו כמה ר"מים שהיו מבוגרים ממני בכעשרים שנה, תלמידי חכמים גדולים ממני. ובכל זאת, כל הצוות קיבל את המינוי שלי בלב שלם", מספר גם הרב מנוביץ'. "זה בהחלט משהו מיוחד שמכבד מאוד את ישיבת הגולן ואת תורת הציונות הדתית, ובוודאי משמח מאוד את ריבונו של עולם".
"לפעמים המציאות מטילה עלינו שליחות מסוימת, וגם אם אני רואה את עצמי כצעיר קצת לתפקיד, ומבחינת הבשלות האישית הייתי מעדיף לחכות עוד כמה שנים, אני מבין שהשעה צריכה לכך", אומר הרב צרויה מעטרת כהנים.
יש משמעות למינוי של ראש ישיבה צעיר? זה יוצר שינוי בישיבה?
"בסיס הרעיון הוא שאני ממשיך את דרכו של הרב אבינר. אנחנו צריכים לבנות מתוך מה שהיה, ועל גבי מה שהיה. למחוק ולהתחיל הכול מחדש – זה סותר את רעיון ההמשכיות של הישיבה", מבהיר הרב צרויה. ועדיין, גם לו ברור שלגיל הצעיר יש השלכות. "על גבי הבסיס של ההמשכיות, בהחלט יכולים להתפתח שינויים באופן שבו מתווים את דרכה של הישיבה ומבטאים את הרעיונות של התורה שעוברת מדור לדור. נער שמגיע היום לישיבה מתחיל מנקודת מוצא אחרת לגמרי מזו שאני הגעתי איתה לפני שלושים שנה לישיבה, וצריך לדייק את הדברים באופן שיתאימו לתהליכים שבני הנוער עוברים בדורות הללו".
הרב ברוך גיגי, ישיבת הר עציון: אני מודה לקב"ה על זה שלא הייתה שום פוליטיקה פנימית, אלא קבלה מוחלטת שלנו מצד הצוות והתלמידים. את זה בהחלט צריך לזקוף לזכות האווירה שראשי הישיבה יצרו בשנות הנהגתם
"ויתרנו בשמחה ובששון על עקרון הסניוריטי", אומר בחדות הרב קלמנזון. ואכן, הרב אלחנן שרלו שמחליף אותו הוא בן 38 בלבד, צעיר מרוב הר"מים בישיבה. "הישיבות שלנו חשופות לתהליכים התרבותיים שעוברים הצעירים, ואמורות לתת מענה עמוק, מעודכן וראוי", מסביר הרב קלמנזון. "יש פה דור צעיר שמדבר בשפה דיגיטלית, ומול הדינמיקה והשינויים יש צורך במוח צעיר שמתעדכן כל הזמן. יש עניין בזקנה, אבל יש עניין גם בגמישות ובצעירות".
"ברור לחלוטין שמדובר פה בתהליך של החלפת דור, שמביאה איתה אנרגיות אחרות וגם תקשורת אחרת עם התלמידים", מסכים הרב מנוביץ'. "יחד עם זה, החבר'ה ממשיכים לשמור על קשר עם הרב שוגרמן, ולשמחתי גם נוסעים לירושלים, שם הוא גר כיום, כדי ללמוד איתו. אבל אין ספק שמהלכים כאלה מכניסים דם חדש שמשנה את הישיבה. הישיבה אצלנו גדלה בכמות התלמידים, נפתחו כל מיני תוכניות חדשות, ואני יכול להגיד שגם לר"מים הוותיקים הייתה איזו עדנה".
"לדעתי, אצלנו הגיל לא היה חלק מהשיקולים בבחירת ראשי הישיבה, לכאן או לכאן", אומר הרב גיגי. עם זאת, גם לו ברורה החשיבות שבהתחדשות. "הגיל הוא חלק מהשיקולים שלנו היום בהצערת צוות הר"מים של הישיבה. יש לא מעט ר"מים שפרשו, והשאיפה שלנו היא לייצר סולם מדורג של ר"מים על פני גילאים שונים, גם כדי להכניס דור צעיר שהשיח שלו עם תלמידים צעירים נגיש יותר, וגם כדי לא למנוע זעזועים כשבתוך תקופה קצרה תהיה פרישה של חלק גדול מהצוות".
לא הולך לשום מקום
למרות ההבדלים הרעיוניים בין המוסדות השונים, נדמה שבנוגע לעצם התפיסה של הצורך בהעברת מקל מסודרת, רב המשותף על השונה. ועדיין, משיחות עם ראשי הישיבות עולה כי כל מוסד מתנהל באופן עצמאי, בלי לנסות להפיק לקחים מהאופן שבו התהליך נעשה במקומות אחרים.
"אין לי ספק שראשי ישיבות אחרות שאבו השראה מהאופן שבו הרב עמיטל פעל בנושא הזה", אומר הרב גיגי. "הם אומנם לא באו להתייעץ לפני כן, אבל בישיבות לא מעטות אמרו לי שהם ראו את מה שהתרחש אצלנו ונקטו בצעד דומה".
הרב עמיטל התכוון לייצר תפיסה חדשה בעניין?
"אני לא יודע אם כוונתו של הרב עמיטל הייתה לייצר מודל לכלל עולם הישיבות הציוני־דתי, אבל ברור לי שהוא חשב שזו הדרך הנכונה לעשות את הדברים. באופן טבעי, ברגע שאנשים ראו שזה היה תהליך טוב ונכון, הם נקטו בצעדים דומים".
גם הרב מנוביץ' לא זוכר שמישהו פנה אליו להתייעצות בשאלה כיצד להוביל מהלך של שינוי בעמדת ראש הישיבה, אולם הוא דווקא מתאר קשר בין ראשי הישיבה החדשים. "כמה וכמה ראשי ישיבות צעירים שוחחו איתי סביב הכניסה שלהם לתפקיד", הוא מספר. "אני בהחלט רואה בזה ברכה גדולה שראשי ישיבות מתייעצים ומשוחחים זה עם זה, וצריך לומר שאיגוד ישיבות ההסדר משקיע די הרבה בקשר בין הישיבות. ממש לאחרונה נערכה שבת מדהימה מטעם האיגוד, מפגש של רבנים מקצוות שונים במגזר. סליחה על השימוש במושגים פוליטיים, אבל רק כדי לסבר את האוזן – יכולת לראות רבנים שבמובהק תומכים במפלגת נועם יושבים באותו שולחן עם רבנים שבמובהק תומכים בימינה. צעירים לצד מבוגרים. כולם משוחחים אחד עם השני, משמרים איזה דבר שאני לא יודע איפה עוד קיים".
הרב בני קלמנזון פורש אמנם מראשות הישיבה, אבל בשיחה איתו הוא מגולל רשימת תוכניות של אדם שמבחינתו כל החיים לפניו. "אני לא מתכוון להיעלם מהשטח. אני אמנם רוצה קצת לנוח, אבל אני רעב לעשייה. אמשיך להגיע לבית המדרש, קודם כול כדי ללמוד תורה. אני רוצה קצת להסתובב בין התלמידים, ומי שיחליט שאני חכם בשביל לקבל ממני עצה, יוכל לבוא ולקבל עצה וחיוך. ניסיתי להציע לראשי הישיבה הבאים שייתנו לי תפקיד חדש שייקרא 'זנב הישיבה'", הוא מספר בחיוך, "אבל הם העדיפו הגדרה בשם 'נשיא הישיבה', תפקיד שיהיה ללא סמכות וללא אחריות. אני רוצה להמשיך להסתופף באוהלה של תורה, בלי להיות האחראי והמוביל".
שאיפה נוספת של הרב קלמנזון היא "לנסות לסייע לקהילות יהודיות קטנות בעולם. מבחינתי, בכל מה שנוגע להצלת יהודים מטמיעה והתבוללות וקירובם תחת כנפי השכינה, צריך לעבוד בשיתוף פעולה עם כל מי שיכול לעזור. ואני מתכוון לכל אחד – חילוני, רפורמי או קונסרבטיבי וגם מי שאינו בן ברית".
הרב קלמנזון יודע שסוגיית שיתוף הפעולה עם קהילות רפורמיות היא עניין רגיש, ואולי דווקא משום כך חשוב לו לומר את הדברים באופן ברור. "נעשה עוול נורא כלפי הרב אליעזר מלמד", הוא מתייחס למתקפה המתמשכת כלפי הרב מלמד, בעקבות פגישתו עם רבה רפורמית במסגרת ועידת מקור ראשון. "לדעתי בכל מה שיכול להועיל לענייניו של השם יתברך, אין היתר 'להתפנק' ולהחרים אדם כזה או אחר. אני בהחלט אבוא עם הזהות שלי, ואני מאמין שהיהדות התורנית היא הרבה יותר חזקה ואינה צריכה לפחד. אדרבה, היא יכולה לסייע לתנועות חלשות ורחוקות במאמץ שלהם להשאיר יהודים בתחומי העם היהודי. אני מאמין שכל קירוב ליהדות, בכל דרך, יפתח תהליך גובר והולך של חיזוק השורשים היהודיים שלהם".
