יַלְדָּה מָה שְׁמֵךְ?/ בַּתְיָה/ וּמָה שֵׁם בֻּבָּתֵךְ?/ קַטְיָה/ וּמָה אַתְּ עוֹשָׂה לָה שֶׁלֹּא תִּתְלַכְלֵךְ?/ אַמְבַּטְיָה/ אֵיךְ?/ בָּאַמְבַּטְיָה!/ לָמָּה, לָמָּה, לָמָּה/ שֶׁתִּהְיֶה לִי יָפָה לְשַׁבַּתְיָה/ אָז מָה?/ אָז כְּלוּם!
שירו הישן והמתוק של ע. הלל, "אמבטיה לשבתיה", זכה לאחרונה לראות אור במהדורה משל עצמו, להצטרף לשורה מכובדת של שירי ילדים עבריים קלאסיים שהוארו פתאום באלומת אור ולהפוך ליצירה עצמאית, בכריכה קשה.
לפני העיסוק בסיפור עצמו, מעניין לחשוב על עצם הפעולה: שלִיית אוצרות תרבות נושנים והכנסתם, בצורות ובלבושים שונים, למדף הספרים העכשווי. הבחירה להחיות שיר או סיפור קנוני מלמדת בראש ובראשונה על משאלה לייצר חיבור חזק, בין־דורי, של כותבים וקוראים עבריים. מעבר ליופי הרב שטמון במשאלה הזאת, היא מביאה איתה לא מעט שאלות ואתגרים, הדומים לאתגרים שבמלאכת התרגום משפה לשפה. לפעמים התרגום הבין־דורי הזה נעשה בטבעיות מעוררת כבוד, ולפעמים פחות.
"אמבטיה לשבתיה" היא יצירה שמחה וצבעונית. הטקסט השירי ניחן במשחקיות מילולית וצלילית, מתגלגלת ולא מתאמצת. ככזה הוא הולם באופן שלם גם את ליבו של השיר, הנותן מקום של כבוד לפעולות משחקיות מוכרות ומצויות מאוד אצל ילדים בגילי הגן. משחקי דמיון, המחקים את המציאות הביתית, ועשויים מחומרי הבית הפשוטים ביותר.
כהרגלו, ע. הלל פונה אל קוראיו וקוראותיו בשילוב ייחודי של חום, קרבה וכבוד, ומתבונן בעין רגישה וטובה בפעולות יומיומיות ש"רגילותן" מסווה אותן לא אחת ברצף השגרה והימים, והן כמעט נעלמות מעין.
הילדה בתיה עושה אמבטיה לבובה שלה, לכבוד שבת. ברצינות תהומית היא מקרצפת ומסבנת וסוחטת ומייבשת אותה, ואגב כל זה נרטבת כולה עד לשד העצמות. לכאורה אין כאן ממש סיפור. אין קונפליקט, אין התרה, אין קתרזיס, אפילו אין התחלה, אמצע או סוף ממשיים. מה בכל זאת רוחש שם בין בתי השיר (חוץ מקצף הסבון) שמצדיק את השיר, ואת צאתו המחודשת לאור בתשפ"ב?
נדמה שבראש ובראשונה, החשיבות הטמונה ב"אמבטיה לשבתיה" היא חשיבותה של הפניית המבט. בשיר, הבנוי בתבנית של שאלות ותשובות, יש דמות של מראיין נעלם, שאף שזהותו לא ידועה ולא מסופק לנו שום מידע לגביו, יש בנוכחותו מפתח אמיתי ללב השיר. הוא פונה וחוקר ושואל ילדה אחת ושמה בתיה לפשר פעולותיה בתוך המשחק שהיא נתונה בו, ועצם הפנייה הזאת יש בה כדי להעניק למעשים הטבעיים האלה משמעות ותוקף, ואיזו הדרת כבוד.
בדיוק בעומק הפנייה הזאת נוגעים איוריה של איה גורדון־נוי, שעשויים כמעין דיוקנאות קטנים, על רקע לבן, של הילדה בתיה ובובתה. הם מייחדים לה במה משלה, שעליה היא משחקת ומדמיינת, נתונה כולה בתוך הוויית האמבטיה לשבתיה שחוללה במו ידיה ודמיונה, ושבסופו של דבר חרגה מגבולות הדמיון ומילאה גם אותה ואת בגדיה במים.
נדמה שכל ילד או ילדה שמלאכת משחקי הדמיון לא זרה לו, ימצא נקודות הזדהות וקרבה בתוך השיר הסיפורי הזה ובין איוריו החיים; ובעיקר, ירגיש את הפניית המבט המיטיב והאוהב שעובר בין שורותיו.
