גם אני, כרובנו, מסתמכת על הכתוב בגב הספר כדי לקבל מושג ראשוני במה מדובר ולהחליט האם כדאי לפתוח את הספר ולקרוא. אבל הפעם, אזהרה! אם אתם רוצים ליהנות מהקריאה וגם לעקוב אחרי המתרחש – התעלמו מהטקסט שעל העטיפה ואל תסמכו על המידע שהוא מביא, כביכול. כי "שום דבר אינו כפי שהוא נראה…".
אחד ממאפייני הספר הוא הדילוג בין תקופות. הספר נפתח ב־1981, אבל זו אינה התחלת הסיפור אלא דווקא סיומו. העלילה מתחילה ב־1940, ושנת 1950 היא נקודה טובה להציג את גיבורי הסיפור. לונדון, 1950, לא רחוק מבנייני ה־BBC. ג'ולייט עולה מהרכבת התחתית ושמה לב שהיא מאחרת לעבודה. ג'ולייט היא מפיקה ב"שידורים לבתי הספר" של ה־BBC, משרה שהיא זכתה בה לאחר קריירה פעילה בתפקיד זוטר למדי בשירות הביטחון הפנימי הבריטי, ה־MI5, במהלך מלחמת העולם השנייה.
לאחר עוד ישיבה משמימה של צוות "שידורים לבתי הספר", היא יוצאת מהבניין להפסקת צהריים. היא חוצה את הרחוב לכיוון בית קפה ישן, שבו נהגה לשבת ולשתות עוד בתקופת המלחמה, ולפתע ראתה אותו. את מי שהיה אחד מעמיתיה, כמעט הבוס שלה לשעבר ב־MI5, לפני כמעט עשור. למרות השנים שחלפו ואף שלא פגשה אותו מאז, היא הייתה בטוחה שזה הוא: "'מר טובי! מר טובי!' קראה. הוא התעלם ממנה. ג'ולייט החישה את צעדיה… בצעד נועז משכה בשרוול מעילו… היא הצליחה לבלום את התקדמותו. הוא הסתובב ולא נראה מופתע, והיא הייתה בטוחה ששמע אותה קוראת בשמו. אך הוא שתק… 'אתה זוכר אותי, מר טובי? ג'ולייט ארמסטרונג!' אמרה. הוא הטה את כובעו, אחר כך חייך קלושות ואמר, 'אני מצטער, מיס… נדמה לי שאת מתבלבלת. יום טוב לך. והתחיל להתרחק".
הפגישה־חצי־פגישה הזאת, ההתנכרות מצד מישהו שהכירה היטב ושהיה אחד המפעילים שלה בשנות המלחמה, מעוררת שאלות אצל ג'ולייט וכמובן גם אצל הקורא. אבל התשובות, כפי שכל קורא מנוסה במותחנים יודע ומצפה, יגיעו – אם בכלל – רק מאוחר יותר. מכל מקום, המפגש הזה מציג לפנינו שניים מגיבורי הסיפור. ג'ולייט ארמסטרונג היא הגיבורה הראשית, שאותה נלווה משנת 1940 ועד שנת 1981. בשנה הזו מיס ארמסטרונג, עדיין רווקה אך כבר בת 65, תהיה מעורבת בתאונת דרכים קשה בשעה שתצא מקונצרט באולם לונדוני ותחצה את הכביש.
מבצע גודפרי
חייה של ג'ולייט עשויים טלאים של אפרוריות ומקריות, ונראה שגורלה נקבע עבורה בידי אחרים. היא גדלה בלונדון, בביתה של אם יחידנית, תופרת, שבעלה היה מלח על סיפונה של אוניית סוחר. ג'ולייט התקדמה בחיים בזכות שכלה החריף וכוח הרצון הנחוש שלה, אך מותה הפתאומי של אמה שיבש לה את התוכניות והיא נאלצה להפסיק את לימודיה בבית ספר איכותי. בזכות המלחמה היא ניצלה מעתיד לא מזהיר במעמד המשרתות. היא גויסה לשירותי ביטחון הפנים, לשירות האחראי על הטיפול בטרור וריגול נגדי בתוך בריטניה. מכאן ואילך נסללה דרכה בחיים.
ב־MI5 מצאה ג'ולייט את עצמה בחברה שונה לגמרי מזו שבה גדלה. תפקידם של ג'ולייט ושל שותפה פרי גיבונס היה להאזין למפגשים של חבורת אנגלים פשיסטים, פרו־נאצים ואנטישמיים, שעסקו באיסוף מידע בעל ערך ביטחוני בעבור הגסטאפו. ג'ולייט הייתה המתמללת, שפענחה את ההקלטות ותמללה אותן. המבצע כולו נקרא "תיק גודפרי", על שמו של המפקד, גודפרי טובי.
בשונה מרוב האנשים בשירות, טובי לא השתייך לאצולה הבריטית אלא היה בורגני פשוט, איש המעמד הבינוני: "ג'ולייט ציפתה לאדם מרשים, מעין הרפתקן וג'נטלמן, והתאכזבה כשגילתה גבר שנראה כמו פקיד בגיל העמידה, במגבעת מעוכה ומעיל גשם ישן"; "שמו האמיתי של מר טובי היה ג'ון הייזלדיין, והוא אכן היה פקיד בנק. אבל כולם בשירות ה־MI5 קראו לו מר טובי…", או בשמו הפרטי הבדוי, גודפרי. במשך הזמן התרחב "מבצע גודפרי" וכלל חפרפרות נוספות ובהן גם ג'ולייט, ששודרגה מתפקידה כמתמללת ונשלחה לשטח.
פתיים חסרי תקנה
עלילת הספר מתרכזת בקבוצה של גודפרי טובי, שכונתה "השכנים שלנו", ה"מודיעים". והספר כולל מספר רב, ולאו דווקא מוצדק, של תמלילי שיחות שהתנהלו אצל ה"שכנים" הפרו־נאצים, ושהוקלטו על ידי פרי גיבונס וצוותו ותומללו אחר כך על ידי ג'ולייט.
אטקינסון מתייחסת אל הפעילות של הפרו־נאצים בלגלוג ובציניות. כך גם התייחסו אליהם, כנראה, אנשי הצוות של ה־.MI5 "פרי וגודפרי… חילקו ל'שכנים' מיני מתנות ואביזרים שנועדו לשטות בהם. דיו בלתי נראה… נייר אורז אכיל ('למקרה הצורך', אמר להם גודפרי בחומרת סבר)… המודיעים של גודפרי התרשמו מן הערך שייחס להם הרייך השלישי. הם היו פתיים חסרי תקנה…".
אולי יש היגיון להציג את פעולות הריגול הזעירות של חברי הארגונים הפשיסטיים כמהומה רבה על לא מאומה, סוג של מועדון פנסיונרים בטלים ונשים רכלניות שממלאים את שעות הפנאי בתצפיות על אוניות הצי בחופים, או במעקב אחרי תנועותיהן של יחידות צבאיות באמצעות התחקות אחרי הכביסה במכבסות. אבל במציאות, השלטונות הבריטיים התייחסו לתנועות הפרו־נאציות ברצינות רבה וראו בהן פוטנציאל לנזק ממשי. החשש העיקרי היה שאם אנגליה תיכבש על ידי הגרמנים, אנשיהן ישמשו כגיס חמישי שיסייע לאויב.
קרעה להיסטוריה את הצורה
בשליש השני של הספר משתנה לפתע אופי הכתיבה והופך מרציני לציני, לגלגני ומשועשע. הספר הופך מרומן ריגול לסאטירה על שירותי הביטחון והריגול הנגדי באנגליה. השינוי הלא צפוי הזה מתואר במילים אלו ב"דבר הסופרת" שבסוף הספר: "טעיתי הרבה, בכוונה… המצאתי כל מה שהתחשק לי… קרעתי להיסטוריה את הצורה ואחר כך חיברתי אותה מחדש כיד הדמיון הטובה עלי…". אם חשבנו שלפנינו רומן ריגול היסטורי – ובכן, בהחלט לא! זוהי סאטירה שופעת דמיון, מופע לגלגני הלועג לשירותי הביטחון האנגליים, ש"נחשפו במערומיהם" בעקבות שערוריית "מרגלי קיימברידג'", שיחד עם "מרגלי האטום" השחירו את כותרות העיתונים משנות החמישים ועד סוף שנות השבעים ואף מאוחר יותר, לאחר שנחשפו וחלקם נמלטו לבריה"מ.

נראה שרק דמותו של טובי מבוססת על איש הגון בשם אריק רוברטס, שפעל ב־MI5 תחת שם הכיסוי ג'ק קינג. ואילו החברים האחרים בקבוצה – פרי גיבונס, ארלין אליין, מרטון ועוד, הם גרסה סאטירית ולעג־לגנית ל"מרגלי קיימברידג'" (ייתכן שדמותה של ג'ולייט מבוססת על "האיש החמישי" ברשת קיימברידג' – ג'ון קיירנקרוס).
וכאן המקום להקדיש כמה מילים לתרגום. בניגוד לתרגומים אחרים לספרים העוסקים באירועים היסטוריים, שבהם המתרגמים טורחים להבהיר בהערות שוליים שמות או עניינים שאינם מוכרים לרוב קוראי העברית – כאן נמנעה המתרגמת מלעשות זאת. וכך, הרבה מושגים ושמות מהותיים לעניין נותרו עלומים בין השיטין, מובנים אולי לקורא האנגלי אך לא לקוראים בישראל – ובעיקר לא לצעירים שביניהם.
לדוגמה: במסיבת קוקטייל שאליה מוזמנת ג'ולייט על ידי שותפיה לצוות ב־MI5 , נוכחים אישי צמרת כגון לורד הליפקס (שר החוץ הבריטי ב־1940) וגנרל לידֶל (המפקד הצבאי של מושבת גיברלטר). התפקידים הללו משמעותיים להבנת הרקע החברתי־אליטיסטי של המשרתים בשירותי הביטחון האנגליים בזמן המלחמה. האזכור של מוזלי (מקובל לאיית את שמו "מוסלי") בוודאי ראוי להערת שוליים: אוסוואלד מוסלי (Mossley), ייסד את "האיחוד הפשיסטי" האנגלי הפרו־נאצי בשנות השלושים, שהתנגד למלחמה בגרמנים. הוא נפגש עם היטלר, ופעילותו הפרו־נאצית והאנטישמית באנגליה בתקופת המלחמה מומנה בידי הגרמנים (עד שנכלא ב־1943).
התוצאה היא ספר שמתיימר להיות רומן ריגול היסטורי, אך למעשה הוא סאטירה שללא אזהרה מראש מתחפשת ומשווקת כרומן ריגול. ספר שמרבית ההתרחשויות בו מעורפלות ואינן ברורות, והקשר בינן ובין ה"התרה" שלהן בסוף העלילה אינו מנומק, נעדר הקשר ושרירותי, בדיוק כמו גורלה המוזר של ג'ולייט, גיבורת הספר. מבחינתי לפחות מדובר בספר מטעה, מבלבל ומאכזב, שאינו עומד בציפיות.