הילד מחפש משמעות

בשנת 2013, המליצה האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה (PACE) לכל 47 המדינות החברות בה לאסור את ברית המילה. איסלנד עומדת להפוך למדינה הראשונה באירופה שתאסור על מילת גברים, ועל פי הצעת החוק בנושא יוטל עונש של עד שש שנים על מי שימול תינוקות. לאחרונה אף הצביעה המפלגה המתקדמת בנורווגיה בעד חוק האוסר לבצע ברית מילה לילדים מתחת לגיל 16. הסיבה הרשמית לכך: "הפרה של זכויות הילדים" ו"נזק גופני ונפשי" לילד. הדבר אירע יום אחד בלבד לאחר שוועדת הסביבה של הפרלמנט של מחוז ולוניה בבלגיה הצביעה בעד חוק האוסר על השחיטה. על אף שממשלות נורווגיה ובלגיה טרם יישמו את החוקים הללו, מקרים אלה מעידים על מגמה משמעותית.

אנו, היהודים, רגילים למתקפות הללו. כבר לפני אלפי שנים ביקשו היוונים להביא את הקץ על העם היהודי ועל ארצו כשאסרו על יהודים למול את ילדיהם. אנו מודעים לכך שחלק גדול מהמתקפות החוזרות ונשנות עלינו מוּנע מאנטישמיות וממידה גדולה של בורוּת, ולכן לאורך השנים צחקנו על כך והמשכנו בדרכנו, תוך הכרה ששום גורם בעולם לא יכול להכריח אותנו להפסיק למול את ילדינו. ידענו שוויתור על המנהג הזה יביא את הקץ על עמנו ועל היהדות כולה. כך שאין אדם יהודי המכבד את עצמו שייתן יד למתקפות חסרות הבסיס הללו.

אלא שלאחרונה כמה יהודים־ישראלים הצטרפו לאותם כוחות הפועלים נגדנו, ואפילו הקימו לשם כך אתרים כמו "גונן על הילד" וארגונים כמו "קהל" (קבוצת תמיכה להורים לילדים לא נימולים ולמתלבטים בעניין). קשה לומר שקבוצות וארגונים אלה הצליחו להוריד את שיעור הילדים הנימולים בישראל; מספר הילדים הלא־נימולים בישראל הוא עדיין קטן מאוד. ואולם, עצם העובדה שקבוצות וארגונים מעין אלה קמו היא תופעה מדאיגה.

לא ניתן להתווכח עם אנטישמים, שכן הם אינם יודעים אלא שנאה והסברים הגיוניים לא ישנו את עמדותיהם. ואולם חשוב להכיר בכך שישנם יהודים הגונים (וגם לא־יהודים) רבים המושפעים מאותם טיעונים הומניטריים כביכול ומתחילים לתהות האם בכל זאת יש בהם ממש. וכאן השאלה נשאלת: האם אין בברית המילה משום הפרת זכויותיו של הילד, שמעולם לא הסכים להתערבות הכירורגית הזו? האם אין מדובר בחוויה כואבת וטראומתית? ואם כך, אולי כל אלה המבקשים לאסור את ברית המילה צודקים?

משימת חיים

מה שאותם אנשים הגונים, ובעיקר היהודים, צריכים להבין הוא שהנחת היסוד שעליה מושתתות כל ההתנגדויות לברית המילה היא תוצר של חוסר הבנה עמוק ביחס למהות האנושית – מה מניע בני אדם ומה הופך את חייהם למשמעותיים.

כדי לחיות את החיים באמת צריך שתהיה להם מטרה נעלה. השאלה המהותית ביותר ביחס לחיים שלנו היא האם יש דבר ששווה למות למענו. אם התשובה לכך היא לא, אזי עלינו לשאול את עצמנו האם יש דבר שראוי לחיות למענו. בשביל רוב האנשים החושבים, לחיים יש משמעות גדולה יותר מאשר ההישרדות הפיזית או ההנאות הגשמיות שלנו. התעלות הקיום והיכולת לשמוע את האוושה התמידית העולה מן הגלים שמעבר לחופי החומריות הן אשר נותנות לנו את תחושת המשמעות של החיים. אלמלא כן, היה עלינו להסכים עם הפילוסוף והסופר הצרפתי אלבר קאמי שאמר שהבעיה הפילוסופית הרצינית היחידה שקיימת היא האם להתאבד או לא.

ישנם ערכים גבוהים מן הדאגה לצרכים הגופניים שלנו, ורבים מאיתנו מוכנים להקריב קרבנות לא נעימים ואפילו כואבים כדי לחיות לאורם. קרבנות אלו הם אשר מעניקים לחיים שלנו משמעות של השתייכות, אותה תחושה שאנו חלק ממשהו הרבה יותר גדול מסך הרכיבים של הקיום הפיזי שלנו.

שאלנו מה מעניק לנו את הזכות להביא ילד בברית מילה ללא הסכמתו, אך כעת השאלה מקבלת ניסוח אחר. ברית מילה היא הסימן המובהק אשר משייך אדם לעם היהודי. ולהיות יהודי משמעותו להיות חלק מעם המושרש בברית התובעת מן היהודים לשעבד את חייהם לטובת משימה מוסרית ודתית – לגאול את האנושות מהמפלות המוסריות שלה ולהציע לה תקווה. כיצד יכולים אנו לחייב ילדים במשימה שאולי הם לא ירצו לבצע? זו אכן שאלה ראויה.

אבל האם אין אנו צריכים לשאול שאלה אחרת, כזו שעימה רבים מאיתנו לא מעוניינים להתמודד: איזו זכות יש לנו להביא ילדים לעולם בלא לתת להם ייעוד גבוה? האין זה מעשה חסר לב להוליד ילדים ולא לאפשר להם לדעת מדוע הם חיים? איזו זכות יש לנו להשליך ילדים אל הג'ונגל הסוער של החיים, למלא אותם בחרדות ואי־ודאויות, בלא להעניק להם רמז או כיוון בנוגע לייעוד הגדול של חייהם? סוקרטס טען שחיים ללא מחשבה הם חסרי ערך, אך היהדות מלמדת אותנו שחיים ללא מחויבות אינם חיים כלל. כבוד האדם נמצא ביחס ישיר למחויבויות שלו, אמר א"י השל, וכל בני האדם, יהודים ולא־יהודים כאחד, נדרשים לחנך את ילדיהם למחויבות חזקה למטרה מלאת משמעות, הניצבת מעבר לגשמיות וגדולה יותר מעקרון ההנאה העצמית.

שלילת ההזדמנות הזו מילדינו תמנע מהם את האושר האמיתי ואת היכולת לצלוח אתגרים גדולים, כמו גם את הסיכוי לחוות את הערך הגבוה ביותר של החיים בעולם הזה. אושר הוא תוצר "המעבר של האדם משלמות נמוכה לגבוהה יותר", טען ברוך שפינוזה בספרו "אתיקה". אבל את השלמות הזו אדם יכול להשיג רק דרך חוויות של קושי וחוסר נוחות.

ודאי שתמיד תהיה לילדים האפשרות לדחות את המשימות האישיות שנבחרו להם על ידי ההורים ולהחליף אותן בקריאות אחרות. ועדיין, יש חשיבות עליונה לכך שההורים הטביעו בהם את המודעות לכך שללא משימה וייעוד בחיים, אין החיים חיים.

כמו החובה ללדת

בנוגע להתנגדות המבוססת על הטלת מום בילד (ביטוי שהינו לחלוטין לא פרופורציונלי לפעולת החיתוך שאורכת שניות ספורות בלבד, מתרפאת תוך זמן קצר ונעדרת השלכות חמורות) ושלילת זכותו של הילד על גופו, נראה לכאורה שלפנינו טיעון רציני. ואכן, באיזו זכות אנו ההורים רשאים לעשות זאת? אבל קודם ששואלים זאת עלינו לשאול את עצמנו במלוא הכנות: האם עומדת לנו בכלל הזכות להביא ילד לעולם? האם אין זו עוולה גדולה יותר מאשר ברית המילה?

ללא ספק, גם בימינו, עם כל הידע הרפואי המתקדם, ילדים רבים נולדים עם סוגים שונים של מומים ומחלות, הגורמים להם לעיתים קרובות נכות לכל החיים. אחרים עלולים לסבול בשלב כלשהו בחייהם ממחלות או מחוויות של אלימות, ואפילו להפוך לקרבנות מלחמה או זוועות אחרות. האם יש אדם כלשהו שביקש מילדו את הסכמתו להיוולד? האם בשל כך עלינו להתנגד לכל ההריונות והלידות העתידיים, כפי שיש שרוצים לעשות כעת ביחס לברית המילה?

בתת מודע כולנו יודעים שיש לנו הזכות להביא ילד לעולם, וזאת מפני שיש משהו שעולה על כל ההתנגדויות הללו. אם לא נאמין בכך, הידיעה הברורה בדבר הסבל והכאב שילדינו יפגשו בחייהם תגזור עלינו איסור מוחלט להסתכן בהבאת ילדים לעולם. "החיים זה כמו אהבה – ההיגיון מתנגד להם, אבל האינסטינקט הבריא בעדם", אמר פעם בהומור סמואל בטלר. מכאן שרק אם אנו מבינים שלחיים חשיבות עליונה – והם אינם רק עניין של הישרדות גופנית – יש הצדקה להבאת חיים לעולם. רק אז אנו יכולים לחיות חיים בעלי משמעות רוחנית גבוהה. וזו אחת מהטרגדיות הגדולות ביותר של העידן המודרני: מיליוני אנשים חיים ומתים מבלי להיות מודעים כלל ועיקר לכך שיש משמעות עליונה לחיים שלהם.

לא ניתן לנתק עניין זה מנושא הזכויות והחובות. החברה המערבית היא מונחית־זכויות, והמוסר החילוני מושרש באופן עמוק בהן. בהיבט הזה, אחת התרומות הגדולות של היהדות לעולם, ובמידה מסוימת גם של זרמים דתיים נוספים, היא מושג החובה. זוהי הבחנה מהותית השוזרת נושאים רבים. היהדות איננה מסכימה לכך שבני אדם הם הבעלים על הגוף שלהם ולכן חופשיים לעשות בגופם ככל שירצו. היהדות ורוב הדתות המונותיאיסטיות מאמינות שהגוף האנושי הוא הלוואה שניתנה לאדם מאת הא־לוהים, שהוא הבעלים המוחלט עליו.

על פי השקפתה של היהדות, על ההורים מוטלת האחריות להעניק לילדיהם ייעוד בחיים, אשר מבטא את הרעיון של החובה. אין זו זכות אנושית להביא ילדים לעולם; זוהי חובה. שכן אם הדבר מצטייר רק כזכות, מה קורה כאשר זכויותיהם של ההורים מתנגשות עם אלו של הילד? כאשר הורים מפילים עובר בריא רק מפני שיש להם הזכות לעשות זאת, האם הם אינם פוגעים בזכותו של הילד העתיד להיוולד?

ברית המילה היא דרכם של היהודים להעביר לילדיהם את המסר בנוגע למשמעות החיים, על ידי כך שהם מחייבים אותם למלא את בריתו של העם היהודי עם הא־לוהים, שנכרתה לפני אלפי שנים. אנו מדברים כאן על חובה, ואין אפשרות לגדול ולצמוח אלא כשאדם ממלא את חובתו.

ליהודים, ברית המילה – ההבטחה לחיות חיים בעלי ייעוד גדול – היא חותמו של א־לוהים בבשר האנושי. וראוי הדבר שברית אמונים זו תוטל רק בגוף, שכן לא הנשמה צריכה לקבל על עצמה את ההתחייבות. הנשמה כבר מחויבת לייעוד שלה. רק הגוף – הכלי הנושא את נשמתו של האדם, בן לווייתו הקבוע, המאפשר לו לחיות חיים אציליים – הוא זה אשר נודר נדר לשרת את הא־לוהים.

כמו השטר הנושא את כוח הקנייה של סכום הכסף, כך הגוף משמש כלי המחזיק את הנשמה. ובדיוק כשם שהסימונים שעל השטר מודיעים לנו את הערך שנקבע עבורו, כך ה"סימן" שההורים מטביעים בגופם של ילדיהם חושף את גדולת הנשמות שאותם גופים נושאים.

היות שהיהדות מאמינה במעשה ובחומר, לא רק באמונה וברוח, המעשה הקצר של הטבילה במים, כפי שרווח בנצרות, אינו מספיק. היהדות מבקשת לחולל ולשנות דבר מה בגוף. ואם הגוף איננו מצליח לחיות בהתאם לאחריות הנעלה שלו, הסימון הגופני של ברית המילה משמש תזכורת מתמדת למשמעותם של החיים בנוכחותו של א־לוהים; זוהי עדות לחובותיו הרוחניות של האדם ולפוטנציאל שלו. הטענה שברית המילה מכאיבה לכמה רגעים ושהיא פוגעת בהגדרה העצמית של הילד איננה פרופורציונלית לערכה הרוחני הנצחי. במעשה הברית ניתנת לילד מהרגע הראשון של חייו תזכורת שחיים בעלי משמעות גבוהה כרוכים בקרבן, ובה בעת מהווים מקור לאושר נעלה ולתחושה של ייעוד.

רגע יוצר נצח

המחקר הרפואי מראה בבירור את היתרונות הרבים של ברית המילה. אבל גם אם יהיו כאלה שיטענו להפך, הוויכוח סביב עניין זה יחמיץ את הנקודה. להסבר שהיהדות נותנת לברית המילה אין כל קשר עם יתרונות רפואיים. הוא נוגע למשמעות החיים ולייעוד העליון שלהם.

ומה לגבי כל היהודים שאינם דתיים? מדוע עליהם להמשיך למול את ילדיהם? נדמה שעל כך ענה מבקר היהדות שהוזכר לעיל, ברוך שפינוזה, במאמר התיאולוגי־מדיני שלו: "לדעתי, הסימן של ברית המילה הוא כה חשוב עד שאני משוכנע שזה מה שישמור על העם הזה לנצח". מה שפילוסוף גדול זה טוען הוא שהיהודים יכולים לא לשמור שבת וכשרות, ואפילו לא לקיים את דרישות היהדות בכללותה, אבל כל עוד הם מלים את ילדיהם הם ישמרו על עמם מפני אבדון. זאת מפני שהם יודעים שברית המילה עומדת בלב היהדות ומייצגת הרבה יותר מאשר טקס דתי כזה או אחר או אמונה בא־לוהים.

ברית המילה היא מאורע שמתרחש לרגע אחד אי שם בעבר, אבל מתרחב אל תוך ההווה. מפרספקטיבה אנושית, ברית המילה נעשית רק פעם אחת; אבל מהמבט של הייעוד, המסר שמועבר על ידי המעשה הזה – המחויבות הבלתי מתפשרת של היהדות לא־לוהים, למוסר וליהדות – מהדהד לנצח. מונומנטים של אבן עשויים להיחרב; מעשים של הרוח לעולם לא ייעלמו.

מפרספקטיבה דתית, בזמן ברית המילה ההורים מטביעים את החותם של א־לוהים בגוף של ילדיהם, וכך מביאים אותו בברית עם א־לוהים ועם המשמעות של הקיום האנושי. מרגע זה הילד מתחיל את המסע שלו בדרך של מחויבות לקדושה, אשר אמנם איננה ידועה לו עדיין אבל היא המשימה המאתגרת והמתגמלת ביותר שהחיים יכולים להציע – להיהפך למשרתו של א־לוהים וברכה לכל העמים.

כפי ששפינוזה, אשר עזב את היהדות, אבחן בצורה כה נכונה, ברית המילה היא סוד הקסם של ההישרדות היהודית. אסור שאותם יהודים המתנגדים לברית מילה ישכחו שהניסיון להפוך את הנוהג הזה ללא־לגיטימי עלול לא רק להפוך את החיים היהודיים לבלתי־אפשריים, אלא קרוב לוודאי שיביא את הקץ על הקיום היהודי בכללותו. למעשה, התנגדותם היא כקריאה לסיומה של מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. הדבר יהיה יותר מטראגי. הוא יביא את הקץ לתרומות האדירות שהיהודים תרמו לציוויליזציה במשך אלפי שנים, ועדיין תורמים, הודות לקיומה של מדינת ישראל. תרומות אלו אינן פרופורציונליות לכמות היחסית של היהודים בעולם, והן פלאיות. על כן, ביטול ברית המילה לא יערער רק את הקיום של העם היהודי ושל מדינת ישראל; זהו גם עוול גדול לאנושות כולה.

כפי שווינסטון צ'רצ'יל אמר פעם, "ישנם אנשים שאוהבים יהודים וישנם שלא; אבל אף אדם חושב אינו יכול לערער על העובדה שהם בוודאי הגזע המפליא והמדהים ביותר שהופיע אי פעם בעולם". היכולת המופלאה של העם היהודי לגבור על כל אויביו – מהמצרים ועד היוונים, הרומאים והפרסים ועד לנאצים – בהחלט עשויה להיות תוצאה של אותה התערבות גופנית קטנה. המעשה אורך כמה שניות, אבל הוא יוצר נצח. אסור לנו לשכוח זאת. הדבר עשוי להיות גורלי עבורנו.

הרב ד"ר נתן לופס קרדוזו הוא דיקן מכון דוד קרדוזו בירושלים