לפני שנה, ב־24 באפריל 2017, הלך לעולמו הסופר וההוגה האמריקאי רוברט מ. פירסיג. פירסיג היה פילוסוף, סופר, אופנוען וימאי, ואדם שהתמודד במשך שנים רבות עם מחלת נפש קשה. אולם עבור רבים הוא היה קודם כול מחברו של "זן ואמנות אחזקת האופנוע" – ספר יוצא דופן מכל בחינה שהיא; ספר שהפך בעשורים שחלפו מאז צאתו לאור לאחד מספרי הפולחן הגדולים ביותר של המאה העשרים, וליצירה שהשפיעה עמוקות על חייהם של מיליוני אנשים. רבים יצאו בעקבות הקריאה בספרו של פירסיג למסעות של גילוי עצמי על פני המרחבים העצומים של ארצות הברית. אחרים, בעקבות הקריאה בו, נרשמו לחוגים לפילוסופיה.
אבל לפני שנעסוק בספר, נקדים כמה מילים על מחברו. במובנים רבים, חייו של פירסיג היו יוצאי דופן לא פחות מהספר שפרסם אותו. הוא נולד בשנת 1928 במינסוטה, וכבר כילד אובחן כבעל מנת משכל גבוהה במיוחד. בגיל 15 כבר החל ללמוד ביוכימיה באוניברסיטה וייעד את עצמו לקריירה מדעית. אולם זמן קצר לאחר מכן הוא נקלע למשבר אישי ואינטלקטואלי, הראשון מני רבים. הוא לא מצא טעם בעבודתו המדעית ונראה היה לו שככל שהמחקר שלו מתקדם, האמת שאחריה הוא רודף הופכת יותר ויותר מעורפלת.
כתוצאה מן ההבנה הזו הוא נטש את לימודיו, וב־1946 התגייס לצבא ונשלח לקוריאה. שם הוא התוודע לעולמה של הפילוסופיה המזרחית, ומאוחר יותר אף התגורר תקופה מסוימת בהודו ולמד פילוסופיה הינדואיסטית באוניברסיטת בנארס. במקביל הוא גם התעמק בפילוסופיה המערבית, בייחוד בקאנט ובהגות היוונית הקלאסית. לאחר מכן חזר לארצות הברית, הקים משפחה והחל ללמד כתיבה באוניברסיטת מונטנה. אולם המשברים המשיכו לפקוד אותו.
במהלך שנות השישים אושפז פירסיג מספר פעמים בבתי חולים פסיכיאטריים, טופל בהלם חשמלי ונישואיו התמוטטו. אחר כך הוא השתקם, החל לעסוק בכתיבה טכנית בתחום המחשבים והפך לרוכב אופנוע נלהב ולמכונאי חובב. לעיתים קרובות היה לוקח את בנו כריס למסעות ארוכים על גב האופנוע; התוצר של אחד המסעות הללו, מסע שארך 17 יום ושבמהלכו נסעו השניים ממינסוטה ועד לחוף האוקיינוס השקט, היה הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע: מסע בעקבות ערכים" (תרגום: יהודה רגבים, זמורה־ביתן 1978). תחילה התקשה פירסיג למצוא מו"ל לספרו המוזר, וכתב היד שלו נדחה על ידי 121 הוצאות שונות. בסופו של דבר פורסם הספר ב־1974, והפך לרב־מכר היסטרי ולאחד הספרים המשפיעים של שנות השבעים.
מחיפוש פילוסופי אל מחוזות הטירוף
מה ייחודו של הספר הזה? על פניו, מדובר ביצירה מוזרה למדי: מונולוג אינסופי, הנקטע מדי פעם לטובת שיחות סתמיות או תיאורי נוף; מונולוג העוסק באופנועים, בוכנות, כבישים, אמריקה, אפלטון, אריסטו, פחחות, הורות, מחלות נפש וטיפול בהלם חשמלי; מונולוג שעד הסוף לא ברור לגמרי מה מטרתו, והאם הוא הרצאה, וידוי או סיפור בדיוני. גם לא ברור לאיזה ז'אנר משתייכת היצירה הזו: אין זה רומן, לא ספר פילוסופיה וגם לא ספר מתחום ספרי העזרה העצמית; אף על פי כן, במובן מסוים הספר הזה הוא כל הדברים הללו יחד – והרבה יותר.
לכאורה, לא לגמרי ברור גם מיהו הגיבור של הסיפור הזה: האם זהו פירסיג, איש המחשבים השקול והרגוע, החוצה את אמריקה באופנוע בחברת בנו תוך שהוא מהרהר על מכונאות, חשיבה מדעית והשגת שלוות נפש? או שזהו בעצם פידרוס, הפרופסור המבריק והתימהוני שהקדיש את חייו למרדף אובססיבי אחר מושג ה"איכות", עד שלבסוף הוביל אותו החיפוש הפילוסופי אל מחוזות הטירוף? ומה בעצם הקשר בין שני האנשים הללו, השונים כל כך זה מזה?
כל השאלות האלו הובילו ככל הנראה לכך שהספר נתפס בתחילה כעוף מוזר, ונדחה כאמור על ידי למעלה ממאה מו"לים שונים בארצות הברית. השאלות הללו הובילו לכך שגם לאחר שהספר התפרסם והפך לרב־מכר, אנשי האקדמיה נטו שלא לעסוק בו, אנשי הספרות לא ממש ראו בו יצירה ספרותית, והפילוסופים סירבו להתייחס ברצינות לרעיונות הפילוסופיים המופיעים בו. אך למרות זאת, ובין אם מקבלים את רעיונותיו הפילוסופיים של פירסיג ובין אם לא, יש בספר שלו קסם שקשה לעמוד בפניו.
כאמור, הספר מספר על מסע אמיתי שערכו פירסיג ובנו כריס, שהיה אז בן עשר, במערב ארצות הברית. במהלך המסע מנסה פירסיג לשפר את הקשר עם בנו: אך להפתעתו הוא מגלה שהחשיבה המדעית והניתוח הרציונלי, הכלים שמסייעים לו להתגבר על מגוון תקלות טכניות באופנוע שלו, אינם שימושיים כל כך כאשר עליו להתמודד עם ילד רגיש ועצבני. במהלך המסע אף מנסה פירסיג ליישב בין מה שהוא מכנה חשיבה "קלאסית" – כלומר גישה רציונלית, מדעית ואינסטרומנטלית, השואפת לנתח את הבעיה ולפרק אותה למרכיביה, לבין חשיבה "רומנטית" – אינטואיטיבית, רגשית ואמנותית, המעדיפה להתפעל מיופיים של הדברים במקום לנתח אותם.
עם זאת, עיקר מאמציו של פירסיג לאורך המסע מוקדשים דווקא להיזכרות: במהלך נסיעותיו הארוכות הוא מנסה להיזכר בדרך שעשה שנים קודם לכן, כאשר חיפש באופן אובססיבי אחר תשובה לשאלה מהי איכות, מהי אמת ומהו הטוב. הוא מתאמץ לשחזר את הדרך שעשה אז, כאשר היה צעיר יותר, נלהב יותר וקיצוני הרבה יותר; הוא מנסה לשחזר את רעיונותיו ואת המסקנות הפילוסופיות שהגיע אליהן באותם ימים. במקביל, הוא מתאמץ לשחזר את הנסיבות שהובילו אותו אל מחוזות הטירוף ואל האשפוז הכפוי, אשפוז שהסתיים בטיפול בהלם חשמלי ובאובדן זיכרון.
ארבעה מסעות
הספר הוא אם כן קודם כול סיפור על מסע: על מסעם של פירסיג ובנו בכבישי ארצות הברית; על מסעו הפילוסופי של פירסיג הצעיר (המכונה בספר "פידרוס", על שם אחד מבני שיחו של אפלטון) אחר מושג האיכות; על מסעם האיטי והמהוסס של האב ובנו האחד לעבר השני. אולם בראש ובראשונה, זה סיפור על מסעו של המחבר בתוך עצמו, בניסיון נואש להשלים בין חלקי האישיות השונים שלו: להשלים בין החלק "הקלאסי" – החלק השקול והבוגר, זה שמסוגל לתקן אופנוע בשלוות נפש של חכם זן – לבין החלק "הרומנטי" – החלק הפרוע, הקיצוני והמטורף, החלק שמסוגל להקריב את הקריירה שלו ולהרוס את עצמו כדי למצוא תשובה לשאלה פילוסופית; החלק שבאופן מוזר, דווקא איתו מצליח כריס לתקשר. אולי חלק מסוד כוחו של "זן ואמנות אחזקת האופנוע" טמון באופן שבו ארבעת המסעות הללו מתלכדים. באופן שבו המסע הגיאוגרפי, המסע הפילוסופי, המסע הפסיכולוגי והמסע האישי מזינים זה את זה, עד לשיא שמגיע בעמודים האחרונים, ליד חופו של האוקיינוס השקט.
אבל "זן ואמנות אחזקת האופנוע" הוא גם ספר על כוחם של רעיונות. על פי רוב, מקובל לראות בפילוסופיה, ובעיקר בשאלות פילוסופיות, משהו שמתאים לשיחות סלון: שעשוע חביב לשעות הפנאי ולא הרבה מעבר לזה. אבל גישתו של פירסיג שונה לחלוטין: לרעיונות יש עוצמה, יש להם חשיבות. הם מסוגלים לטלטל את חייו של אדם, להרוס אותם כליל או להעניק להם משמעות חדשה. אחרי הכול, רעיונות פילוסופיים הם אלו שהעסיקו את פירסיג הצעיר בצורה אובססיבית, הם אלו שגרמו לו לאבד את שפיות דעתו והם אלו שסייעו לו בסופו של דבר למצוא גאולה. באחד הקטעים העוצמתיים ביותר בספר מתאר פירסיג את התקופה שבה החל בן־דמותו הצעיר לעסוק ברצינות בפילוסופיה, או בלשונו: התקופה שבה "העפיל אל ארץ הגבהים של הרוח":
אנשים מועטים מטיילים בה. אי אפשר להפיק תועלת מעשית מהשיטוט בנתיביה, ובכל זאת, בדומה לארץ־גבהים זו של העולם החומרי הסובבת אותנו, יש לה יופי חמור סבר משלה, שבעיניהם של כמה אנשים עושה לכדאיים את קשיי הטיול בה. בארץ־גבהים זו של הרוח על האדם להיות מכוונן לאוויר הדליל של אי־הוודאות ולגודלן הכביר של השאלות הנשאלות, וכן לתשובות המוצעות לשאלות אלה. המעוף מרחיק לכת הלאה והלאה, ומתברר לאדם שגדול המרחק מכפי הישג רוחו, עד כי הוא מהסס אפילו להתקרב, שמא ילך לאיבוד במרחקים האלה – ולעולם לא ימצא את הדרך לצאת (עמ' 105־106).
היעד פחות חשוב מן הדרך
זהו גם ספר על מרחבים: מרחבים גיאוגרפיים, כמו גם מרחבים אינטלקטואליים. יש משהו כובש בתיאורי הנופים שבספר, בנסיעות הארוכות, בעיירות הקטנות שנקרות בדרכם של המספר ושל בנו. בכל אותם מקומות שהם משאירים מאחוריהם בעודם דוהרים הלאה, אל היעד הבא. כאשר היעד הוא תמיד פחות חשוב מאשר עצם הנסיעה. באותה מידה, יש גם משהו כובש במרחבים הרעיוניים שפירסיג פורס בפני הקורא; באופן שבו הוא נע מדיון על שנות השישים בארצות הברית לדיון על יוון הקלאסית ומשם לעיסוק בטאו טה־צ'ינג; ומניתוח תפיסתו המדעית של איינשטיין לדיון בהבדל שבין הפילוסופים הקדם־סוקרטיים לבין אפלטון ולאריסטו.
כמו ביחס למסע הגיאוגרפי, גם כאן התחושה היא שהיעד פחות חשוב מאשר הדרך. המסקנות שפירסיג מגיע אליהן בסופו של דבר פחות חשובות מאשר עצם התנועה, הדהירה על פני המרחב, מרחב שבו הכול פתוח והכול עדיין אפשרי. לעיל כתבתי שספרו של פירסיג כמעט לא נלמד בחוגים לפילוסופיה באוניברסיטאות. אבל במחשבה שנייה, אולי זה לא כל כך משנה. שכן בספר הזה הנסיעה חשובה הרבה יותר מאשר המקום שאליו היא מוליכה. וגם אם רק מעטים מבין הקוראים אימצו במלואן את מסקנותיו הפילוסופיות של פירסיג, רבים מהם אימצו את גישתו ויצאו בעקבות הקריאה למסע אינטלקטואלי משל עצמם.
הספר מסתיים כאשר הגיבור ובנו מגיעים אל חוף האוקיינוס ומוצאים שם סוג של גאולה. ספרו הבא של פירסיג, "ליילה: חקירה על אודות המידות" (תרגום: יותם ראובני, הוצאת מעריב 1993), מתחיל בדיוק בנקודה הזו: את האופנוע מחליפה ספינה קטנה ואת הנער כריס מחליפה ליילה, צעירה מוזרה שפירסיג אוסף אל סיפון הספינה שלו. במהלך הספר פירסיג ממשיך במסעו האינטלקטואלי ומפתח הלאה את הרעיונות שהופיעו בספרו הראשון.
המסע האישי של פירסיג, לעומת זאת, היה יותר בעייתי: בנו כריס נדקר למוות בעת שוד בסן־פרנסיסקו ב־1978, כשהיה בן 22. פירסיג עצמו, מלבד שני הספרים הנזכרים לא פרסם דבר לאורך כל שנות חייו הארוכות. לפני כשנה הוא נפטר בביתו שבמיין בגיל 88. מיליוני אנשים בכל העולם הצטערו על לכתו של האיש שחשף בפניהם מרחבים לא מוכרים, האיש שבזכותו – או באשמתו – הם יצאו לתור את ארץ הגבהים של הרוח.
ספרו של ד"ר אהוד פירר 'אדם חדש בצורת יהודי: קריאה חדשה בכתבי א"ד גורדון' יראה אור בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן
