את סרטו של אברהם קושניר, "ברוריה", ראיתי לפני כעשר שנים ונמניתי עם המשבחים אותו. גיבורי הסרט הם ברוריה ויעקב, בני זוג ירושלמים דתיים, והדרמה המובאת בו היא שרפת ספר שכתב אביה של ברוריה. הספר מוקדש ל"מעשה דברוריא", סיפור תלמודי על אשת התנא המפורסם רבי מאיר, שנודעה בחוכמתה יוצאת הדופן. לפיכך התפתיתי לקרוא את ספרו "הפיתוי של ברוריה" ותמהתי האם ברוריה מפתה או מתפתה.
ברוריה היא אחת הנשים הבודדות הנזכרות בשמן הפרטי בתלמוד, והיחידה שמפיה מובאים דברי הלכה. היא בתו של רבי חנינא בן תרדיון, אחד מעשרת הרוגי מלכות, שכאשר הועלה באש ראה "גווילין נשרפין ואותיות פורחות". היא משכילה ומהירה ללמוד, וכחנית וקפדנית, חריפה ודעתנית, ואפילו מנצחת בדקדקנותה את בעלה שעליו נאמר כי "היה מאיר עיני חכמים בהלכה" ובדרך לימודו היה "עוקר הרי הרים וטוחנן זה בזה".
הסיפור התלמודי (בבלי, עבודה זרה יח ע"ב) מהמחצית השנייה של המאה השנייה מוקדש לסוף ימיו של רבי מאיר: "קם, ערק, אתא [בא] לבבל; איכא דאמרי מהאי מעשה [יש האומרים משום מעשה זה – התגרות ברומאים] ואיכא דאמרי ממעשה דברוריא".
בשתים עשרה מילים נאמר בסיפור כי רבי מאיר נמלט מארץ ישראל, ליתר דיוק מאושא שבגליל, לבבל. ומדוע? התלמוד מאזכר שתי חלופות כהסבר – מפחד השלטונות או משום מעשה דברוריא. ההסבר לחלופה השנייה – דרמה סוערת בת פחות מארבעים מילים – מובא לראשונה בדברי הפרשן הגדול רש"י, שחי אלף שנה אחרי כן, ובעצמו אב לשלוש בנות. הנה הוא ככתבו וכלשונו:
ומהו מעשה דברוריא? שפעם אחת ליגלגה על שאמרו חכמים (קידושין פ ("נשים דעתן קלות הן עלייהו [עליהן]", ואמר לה: "חייך סופך להודות לדבריהם!". וציווה לאחד מתלמידיו לנסותה לדבר עברה [לפתות אותה], והפציר בה [התלמיד] ימים רבים עד שנתרצית [נתרצתה, נכנעה]; וכשנודע לה – חנקה עצמה; וערק [ברח] רבי מאיר מחמת כיסופא [הבושה].
שיח תרבותי עכשווי
זהו ללא ספק סיפור מטלטל, שבו נפרצת הגדר מספר פעמים – בעל המורה לתלמידו לפתות את אשתו; תלמיד המקבל עליו לעשות כן; אשת איש, למדנית המקפידה על קלה כחמורה, המתמסרת לתלמידו הצעיר של בעלה. אבל הפריצה הקשה מכול והבלתי הפיכה היא ההתאבדות של ברוריה אחרי שמתברר לה מעשה הפיתוי. לא ברור אם רבי מאיר מתבייש משום שהבין את חוסר האונים שלו מול אישה כל כך חכמה וחזקה, משום שהדיח את תלמידו ואת אשתו לדבר עברה, או משום שאשתו התאבדה. אגב, אני בוחרת שלא להתייחס כאן לחלופות נוספות על אודות סופו של רבי מאיר שמביא אברהם גרוסמן, אחד מגדולי המומחים לרש"י, שמא אכשל בספוילר.
אלף ושמונה מאות שנים מאוחר יותר כותבת איריס בראון שסיפור זה "הושכח והוחיה" לפי הצרכים של השיח הדתי, ולמעשה סוקרת את מקומו בדיון הפנים־אורתודוקסי "לגבי דמותה וייעודה של האישה בכלל, ולגבי תלמוד תורה לנשים בפרט". והנה בשנים האחרונות, עם צמיחת בתי מדרש פלורליסטיים ועם התרחבות מעגל הנשים מכל המגזרים הלומדות גמרא, הוא זוכה לקאמבק, ולפיכך יש משמעות רבה לבירור מקומו בשיח התרבותי בכלל, לא רק בחברה הדתית.
יש לנו אפשרות לא לחפש הסבר, פתרון או המשך לסיפור ולהשאיר אותו על כנו כעדות מרשיעה לפטריארכליות הקשה והמכאיבה. לעומת זאת, כאופטימית חסרת תקנה וגאה, אני רואה כיצד מתגבשת ומתחדדת הבנה שהיהדות מתחדשת כל הזמן, שהטקסטים שייכים לכל מי שבוחר לקרוא בהם, ועולה רצון לנסח מודוס ויוונדי עדכני, שיתופי ושוויוני יותר בין נשים לגברים. פמיניזם הוא עניין לגברים לא פחות מאשר לנשים, ופמיניזם מתקדם איננו שואף לכך שהנשים יידמו לגברים או יגברו עליהם. הוא מתווה דרך להגדרה מחודשת ופורייה של היחסים המורכבים בין המינים.
לימוד לחקר התעלומה
קושניר חוזר לסיפור ומלפף אותו בעזרת תחבולה ספרותית של תיאור המעשה כחידה בלשית. הוא מפגיש שני עולמות תוכן – סיפור תלמודי וסיפור בלשי – והשיוט שלו ביניהם משכנע ומרשים. הספר נפתח בדיווח על התאבדותה בתלייה של רונית כהן, כשצילומים המתעדים את האירוע מופצים ברשת. באמצעי התקשורת מתוארת הבחירה להפיצם כ"ביזוי המת, בלשון זכר", איתות לקוראימות (זאת אינה שגיאת כתיב, זאת דרך להתייחס לקידוד המגדר בשפה, ואסתפק בהיקרות אחת שלה) לשים לב לשאלות מגדריות. ובהמשך: "אלא שאם היו שואלים לדעתה של רונית כהן, היא דווקא הייתה שמחה עד מאוד על הפצת ביזויה". קרי, מדובר בהתאבדות שהיא אקט של התרסה ומחאה.
ואמנם, על צווארה של רונית נחשף שלט "המשטרה רצחה אותי בפעם השנייה". מכיוון שכך, מגויסת לצורך החקירה רב פקד (ולא רב פקדת) "שושנה זבולוני [ש]נחשבה לטובה מבין כל חוקרי המשטרה במחוז ירושלים". אחרי שנים של טיוח, מקבלת עבודת המשטרה תפנית בזכות החוקרת וצוותה. מתברר שרונית ואחותה נוצלו מינית על־ידי אביהן ושני אחיהן. כוחה של אמן לא עמד לה, והאחות הבכורה נמלטה על נפשה – ערקה? – וחיה בחו"ל בזהות בדויה. רונית נותרה לבדה בזירה. כעת נעצרים האשמים ונכלאים. אלא שתוך דיווח על הצלחת המשטרה, דבק המפכ"ל בעמדתו המאשימה ש"רונית כהן התאבדה ללא צורך, כאשר רק מחצית מעבודת המשטרה הושלמה". האם אכן התאבדה לשווא? האם התאבדותה היא עדות לאומץ לב? למצוקה תהומית? למחאה סוחפת?
מרים פרדקין, אישה חרדית, חריפה ופמיניסטית היא מייסדת מדרשה לבנות, ובעקבות הפרסום היא מחליטה לפנות לשושנה זבולוני בבקשה לעזור לה בפתרון מקרה התאבדות אחר, שהתרחש כאלפיים שנים קודם לכן. הן רונית הן ברוריה הן נשים הבוחרות – ושמא נאלצות – לשלם בחייהן כמחאה על מצבן החברתי תחת שלטון גברי דכאני. התחבולה הספרותית מאפשרת לקושניר, שהעברית המדויקת והעשירה שלו מעידה על היותו בעל גרסא דינקותא, לייצר מפגש לימודי לא שגרתי סביב טקסט מן הגמרא. שותפים לו שלושה חוקרים חילונים – שושנה ושני עוזריה הצעירים, פסיכולוגית שהם מגייסים, ומרים.
בהיעדר נתונים העומדים בדרך כלל לרשות החוקרים, מופנה עיקר המאמץ במפגש זה לפצח כמה שאלות: מדוע בחר רש"י לפרט את האירוע שבגמרא נשאר סתום? מה בפסיכולוגיה של הדמויות מסביר את ההתנהגות שלהן? מהם הכוחות החברתיים המעורבים בדרמה הזאת? מדוע נזקקו הגברים לאמירה "נשים דעתן קלה"? מתוך בורות? מתוך פחד? מתוך צורך מתמיד להבטיח את עליונותם? בלשון הזהירה של רש"י, מתוארת משימת הפיתוי שהוטלה על התלמיד בשלוש מילים – "לנסותה לדבר עבירה". האם כשביקש רבי מאיר מתלמידו לפעול, הוא התכוון להעמיד את ברוריה בניסיון בלבד – קרי לעצור ברגע שתתרצה – או להביא אותה ממש לידי עברה, לא רק להסכמה? התנהגותו של התלמיד מתוארת בשש מילים "והפציר בה ימים רבים עד שנתרצתה". האם ה"הפציר" של רש"י הוא ה"הטריד" של metoo? כך זוכה כל מילה בטקסט המקורי הדחוס לשמש בסיס לדיון מעמיק ואף לפרק המיוחד לה.
שושנה מביאה עמה למשטרה ובהמשך גם לקבוצת הדיון סביב ברוריה נוהל של בדיקה עצמית, שברפואה זכה לשם C.P.C (Clinical Pathologic Case Presentation). הוא נערך אחרי שהטיפול מסתיים, בשיתוף כל מי שהיה מעורב בו. במסגרת נוהל זה נחשפים ומנותחים בדיעבד, באומץ ובגילוי לב, כל השלבים באבחון ובטיפול. כך זוכה העלילה לבירור ענייני ונוקב, על אף הריחוק בזמן, וכך היא מעוררת סקרנות ומתח, שכן בכל שלב ושלב של הדיון הקורא תמה מה יהיה הפיתול הבא. על אף שמדובר במקרה, קרי בטקסט, שכבר דשו בו לא מעט, מצליח הצוות המשלב כוחות לעורר שאלות חדשות, והפתרון הוא אמנם בלתי צפוי, אבל לא מופרך.
אור חדש ומקורי
מיקום הסיפור הישן בתוך הקשרים עכשוויים ביותר מזמן התייחסות לשאלות שהן בנפשנו, ליכולת שלנו להגיע להידברות ולהבנה טובות יותר. הסיפור הבלשי נטוע בתוך ירושלים, והתיאורים של העיר ושל הציבור החרדי בה מעוררים אמון. שזורות בו התייחסויות רבות לנושאים אקטואליים, לעיתים בחצי קריצה לעיתים בדאגה. מדובר ביחסי חילונים וחרדים, בהפרדה בין דת ומדינה, בעברית שבפינו וכמובן ביחסים בין המינים, ובמיניות בכלל, ושל האישה בפרט. הדמויות מורכבות ואמינות, ולמעשה אפשר להצמיד לכל אחת מהן שם מוכר ממציאות חיינו.
אחד התיאורים המצמררים הוא ערב הפגנה של חרדים. כשקוראים אותו נעמדות לנגד עינינו ההתקהלויות האלימות, שלעיתים קרובות יוצאות משליטת המארגנים. רבבות המשתתפים בלבוש אחיד מתייצבים מול השוטרים, שאמורים לחסום אותם, אף הם לובשים מדים. קושניר מעלה הצעה לדרך אחרת להוריד את גובה הלהבות, שכדאי לקרוא אותה בתשומת לב, חומר למחשבה.
כחלק מחתירה למצוא גשרים בין יהודים מכל הסוגים, כולל חילונים מובהקים ומושבעים, ראוי לשבח את הניסיון המעניין והפורה – לבדוק את הפוטנציאל של קריאה משותפת בטקסט כציר מרכזי בהכרה ההדדית בין זרמים של דוברי העברית, כדרך לנשים ולגברים כאחד לשקול היבטים נוספים במערכות היחסים שלהם. זאת דרך ליצירת שפה משותפת, לבניית תיבת תהודה, לא בהכרח של הסכמה, אלא כבסיס להקשבה ולהבנה. לפיכך כדאי לחזור למעשה ברוריה ולקרוא אותו באור חדש ומקורי, ואת זה מפליא לעשות ספר זה. •
פרופ' צביה ולדן היא בלשנית התפתחותית חברתית, מרצה באוניברסיטת בן־גוריון. ספרה האחרון (עם צפורה שחורי־רובין) "לא מבטן, אלא מגן – תרומת גן הילדים והגננות להתחדשות העברית כשפת אם" ראה אור בהוצאת אוניברסיטת בן־גוריון בנגב
אברהם קושניר
הקיבוץ המאוחד, 2017, 316 עמ‘
