אחריהן: האתגרים של רבניות בתי הספר

עשרות נשים שהקדישו שנים ללימוד תורה מעמיק יעלו בשבת זו על בימות בית כנסת, או לפחות על עמדת המרצה במועדון הקהילתי, בשלל קהילות שונות ויעבירו שיעורי תורה. זאת כחלק משבת "דורשות טוב", המתקיימת זו הפעם השלישית. עבור חלק מהקהילות תהיה זו כמעט שגרה, ובמקומות אחרים חידוש מפעים של אישה המעבירה שיעור בפני כל חברי הקהילה, גברים ונשים כאחד.

לדברי המארגנות, שבת "דורשות טוב" היא הזדמנות להביא אל קדמת הבמה את הלמדנות הנשית. למדנות שעולה ופורחת, אבל סובלת מחוסר יכולת להתבטא. קרן חדד־טאוב, ממייסדות פורום הנשים הלמדניות ב"קולך", מספרת כי "מדובר בקהילה של נשים בוגרות תוכניות ללימודים תורניים גבוהים. את הפורום הקמנו מתוך חשיבה שיש נשים שלומדות תורה שנים רבות במסלולים מתקדמים, אך כשמסתיים המסלול אין להן ממה להתפרנס".

כשהמקבילה הגברית היא להיות רב קהילה?
"כן. לרב שמסיים את כל המסלול יש אפשרות להתפרנס מהתורה שלו".

בכמה נשים מדובר?
"מאות. רבות מהן ממשיכות לדוקטורט. ועם זאת, יש גם נשים שיש להן תשוקה גדולה לתורה והן למדו לימודים תורניים גם בלי תואר ראשון ושני".

אחד המסלולים שעליהם חשבו בשנים האחרונות בפורום כיעד להכוונה תעסוקתית הוא רבניות בית ספר.

מחילה, אבל רב בית ספר זה לא מי שמלמד פרשת שבוע בחופזה ביום שישי בצהריים כשכולם רוצים ללכת הביתה? זו שאיפה עבור הלמדניות?
"רב בית ספר צריך להמציא את התפקיד. יש בשנים האחרונות מוסדות שבהם התפקיד הפך למשמעותי מאוד. מדובר על תיכונים לבנות ואולפנות. אנחנו רוצות לחנך את הבנות שלנו שגם נשים יכולות וראויות, וצריך להראות להן דמויות כאלו. בשנים האחרונות ניסינו לסייע לשבץ נשים במוסדות שפנו אלינו. האמת היא ששיבצנו מעטות, ממש ספורות. את חלקן גם ליווינו באופן אינטנסיבי, ובמקביל ניסינו לפתוח זאת כאופציה עבור הלמדניות. זה לא תהליך פשוט. במקומות שבהם יש רב מכהן אף אחת לא רוצה להזיז אותו כדי להכניס אישה. יש מקומות שבהם התפקיד לא קיים ואז צריך להראות שהוא רלוונטי. צריך ליצור גם התאמה בין הלמדנית למוסד, הן מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינות אחרות, כמו למשל השקפה בנושא שירות לאומי וצבא".

מדברות על שמירת נגיעה

אחת המעטות הללו היא הרבנית רחל ריינפלד־וכטפוגל (43), נשואה ואם לארבעה המתגוררת באלעזר ומכהנת כרבנית אולפנת אור תורה בשכונת רמות בירושלים זה כשנה וחצי. "למדתי במת"ן ואחר כך בנשמת, לא בתכנית יועצות ההלכה, אלא במה שהיה פעם המכון הגבוה שם, ואז מצאתי את הבית שלי בבית מורשה בתוכנית להכשרת מורות הלכה, ואותה סיימתי לפני כארבע שנים".

היה לך חלום כשהתחלת ללמוד בבית מורשה מה תהיי כש"תהיי גדולה"?
"לא. פשוט רציתי ללמוד. בשביל עצמי. בשביל לגדול בתורה. הבנתי שאני לא יכולה בלי זה. ועם זאת הבנתי עם הזמן שיש פה משהו שהוא נדיר. אפילו בסמנטיקה של ההגדרה שלי את עצמי – היו שנים שבהן אנשים היו שואלים מה אני עושה, ועניתי 'לומדת הלכה'. מתישהו התחלתי לענות 'לומדת להיות מורת הלכה'. זה מעבר שעברתי עם עצמי".

בבית הספר שבו את מכהנת, המצאת תפקיד חדש?
"נכון. לא היה שם רב בית ספר. פניתי, ואני חייבת להגיד לזכותן של המנהלות שהן מיד התלהבו מהרעיון. הבינו שאנחנו נמצאים בשלב ובדור שזה מה שצריך להיות – אישה כדמות חינוכית מובילה. יש פה בבית הספר דמויות חינוכיות תורניות משכמן ומעלה. זה לא שהיו חסרות דמויות תורניות עד שהגעתי, אבל יש חשיבות להגדרת התפקיד. זה נותן לזה כותרת ובנות יודעות שאליי אפשר לגשת בשאלות.

"מאז תחילת השנה אני מרגישה שיותר ויותר ניגשים אליי. גם עם שאלות רוחניות השקפתיות, וגם הלכתיות. העניין ההלכתי מאוד משמח אותי, כי להרגשתי מדובר בדור שבו שואלים פחות שאלות הלכתיות, עושים 'מה שמרגיש נכון'. גם מורות ניגשות עם שאלות הלכתיות בדברים שקשורים לבית ספר, וגם כאלו שלא. הייתה גם מורה ששאלה שאלה בהלכות נידה. אבל אישה שמגיעה לתפקיד הזה לא חייבת להיות מורת הלכה.

"באופן כללי, התפקיד הוא להעשיר את בית הספר – לדבר בטקסים, לדבר בראש חודש. יש לי גם שעות הוראה, אני מלמדת תושב"ע ומחשבת ישראל. יש דיון אם צריך לעסוק בזה, כי אז את צריכה לעסוק גם במשמעת. אבל לי חשוב המגע הזה עם התלמידות, ויש לי גם חברותות עם בנות. יש לי אמנם חדר מוגדר, אבל אני משתמשת בו מעט מאוד, אני מעדיפה לשבת בחדר מורים, או לצאת לחצר בהפסקה, ולהיות זמינה. שבנות יוכלו לגשת".

יש לך ידע תורני מקיף, ובסוף את מורה בתיכון.
"זה מצוין. אני ממש רוצה להיות כאן. אני מרגישה שחשוב להיות כאן. הרבה נשים שלומדות רוצות להיות במקום שמאתגר אותן – כמו מדרשות, ותיכון זה כאילו מתחת לרמה. אבל אני חושבת שזה ממש חשוב. הדבר היחיד שקצת חסר לי הוא העיסוק בלימוד ברמה גבוהה. אין דבר כזה שהיום החופשי שלי הוא לא בבית מדרש. אני מרגישה שאני צריכה להעמיק יותר את הלימוד, גם עבור התפקיד".

יש שאלות של תלמידות שהפתיעו אותך?
"אולי העובדה שבנות רוצות לדבר על שמירת נגיעה וצניעות. כי לכאורה זה הנושא שהן הכי פחות רוצות לשמוע עליו. אבל מסתבר שהן רוצות לדעת. יש הרבה שאלות למה – למה צריך לשמור נגיעה למשל. גם מצד אלו שמספרות שהן שומרות, וגם מאלו שלא".

את מרגישה שזה גולש למקום של יועצת חינוכית?
"מעט. בבית הספר שלי היועצות מאוד חזקות וטובות, אז הן כתובת ברורה לתלמידות. ברור לי שאני לא יכולה לדרוך לאנשים על האצבעות. אני לא נמצאת שם כדי לקחת למישהו את התפקיד שלו".

השאיפה הטבעית של מי שמסיים מסלול כמו שלך הוא להנהיג קהילה?
"זה אינדיבידואלי. אני אישית לא רוצה. מרגישה שזה גדול עליי. יש נשים שרוצות וזה מתאים להן ונכון. אנחנו כל כך בהתחלה של הדבר הזה שקשה לשאוף למה שלא מכירים. הנהגה קהילתית זה היעד הבא. ההר הבא. אני חושבת שיש הרבה עבודה בחינוך. צריכות להיות הרבה יותר רבניות בבית ספר. זה נכון ושלם יותר. בקהילה בריאה יש אנשי רוח שהם גם גברים וגם נשים. אני חושבת שבשדה החינוך יש עוד מקומות שמוכנים לקבל נשים כרבניות בית ספר, ונשים צריכות להציע את עצמן. העבודה היא גם אצלנו. אי אפשר לחכות שיפתחו את המשרות. צריך לבקש. כך יהיה גם בקהילות".

מנהיגה את התפילה

אביטל כהן־ברנר (39), נשואה ואם לחמש בנות המתגוררת בנוה דניאל, היא ותיקה יותר בתחום. היא רבנית מדרשיית הרטמן לבנות מזה כעשור. "אנחנו קוראים לזה מלווה רוחנית. אני גם מלמדת בבית הספר, וגם חינכתי בעבר. תפקיד המלווה הרוחנית אצלנו בבית הספר הוא מרכזי. לא כמו מה שהכרנו מילדותנו – רב בית ספר שמלמד קצת הלכה, קצת פרשת שבוע. זו שותפות בצוות ההנהלה, שותפות בחזון בית ספר, שותפות סביב מעגל השנה".

כהן־ברנר לא שייכת בדיוק לז'אנר הלמדניות שחיפשו תעסוקה. "לא למדתי במדרשה או במקום מסודר. עם החיים צברתי ולמדתי. יש לי בין היתר תואר שני מהאוניברסיטה העברית בחינוך יהודי. עם הקמת המדרשייה פנו אליי, התחלתי בחינוך ובשנתיים הראשונות בנינו את התפקיד. ראינו שהוא חשוב – שיהיה לתלמידות מודל נשי תורני. זה תפקיד עם המון עבודה של צוות בית הספר כדי לייצר שפה עשירה, רוחנית, דתית".

השאיפה היא שכל מורה לאנגלית תהיה דמות רוחנית?
"לא יודעת אם כל אחת, אבל שזו תהיה שפה בית ספרית. שזה יהיה בשיח. זו שפה שבאה לידי ביטוי בפעילות החברתית, בשיעורי חינוך של המחנכות. אני מנהיגה את התפילה, מעבירה שיעורים, ויש גם תלמידות שפונות בשאלות הלכתיות וגם בשאלות שמעניינות אותן. החל מתפילה ואמונה ועד בעיות בקשרים עם ההורים. העבודה עם הבנות היא חשובה אבל בעיניי היא לא המוקד. המוקד הוא המרחב בית־ספרי. בתוך הצוות".

מה זה אומר בפועל?
"אני שותפה לבניית כל התוכנית השנתית של הפעילות החברתית. יש לנו שאיפה ורצון להתבסס כמה שפחות על כוחות מחוץ לבית ספר. אפשר להביא מדי פעם הרצאה טובה, אבל אם יש סמינר או יום עיון לקראת חג, אז הדמויות מתוך בית הספר הן שעומדות מול הבנות עם אמירה ערכית ותורנית. בלי חברות חיצוניות שמעבירות תכנים כאלה ואחרים. המודלים שפוגשים בכל יום בכיתה הם המודלים הערכיים.

"הנושא של רבניות בית ספר חשוב בעיניי מכמה סיבות – ראשית, בגלל היכולת של בנות להזדהות ולהבין שזה העולם שלהן. כשיש דמות רבנית גברית – גם אם נושאים אליה עיניים זה אולי מגיע לרצון להינשא למישהו כזה, לא להיות כזה בעצמך. שנית, כשנשים מדברות עם נשים על העולם הרגשי שלהן, זה פותח לטוב ולמוטב פתח לדיבור שהוא פחות סמכותי ויותר מברר יחד, שואל יחד. זה מאפשר לנוע ולבחון את הדברים בצורה עמוקה, כנה ומשתפת. שלישית, יש נושאים שאני חושבת שקריטי שיהיו בְּשיח שהוא רק נשי גם מצד הצניעות וגם בגלל יכולת הבנה אחרת שבעיניי היא מאוד חשובה. אני חושבת שזה הולך וקורה במקומות מגוונים ולא רק בצד השמאלי של החברה הדתית.

אני יודעת שיש מגמה ורצון לפתח את זה. אני חושבת שזה אתגר מאוד גדול ותפקיד שיכול להיות מאוד משמעותי ומרכזי בבית ספר, ואני מזמינה מנהלות בתי ספר וגם למדניות לראות אותו כשליחות".

 רואות את נאום נתניהו בקונגרס

עירית הלוי (42), אם לשישה מהיישוב אדם, היא רבנית אולפנת טליה זו השנה השנייה. היא מגיעה לתפקיד ממקום שהיא מגדירה כשמרני. הלוי, עו"ד במקצועה ולמדנית בפני עצמה, ייסדה את מדרשת נגה שישבה בעבר ביישובים נגוהות וקדומים. היא מתארת שהבינה שרק שכבה דקה של בנות בוחרות ללמוד במדרשה ובמקרים רבים הפכה שנה זו למעין "שנת שיא במקרה הטוב, או אפילו שנת מנוחה, בין השירות הלאומי ללימודים הגבוהים".

היא הרגישה שאת החיבור האמיתי לחיים של לימוד תורה לא ניתן ולא צריך למקד בשנה הבודדת הזו, אלא יש להנחיל אותו במהלך שגרה, כבר בשנות התיכון, "ובנות בגיל הזה של 14־18 הן בהחלט בוגרות". בטליה היא מובילה בית מדרש, שבו לומדות הבנות המעוניינות בכך שיעורי תורה לשמה בשעות הערב.

הלוי מאמינה שבין היתר תפקיד הדמות התורנית באולפנה היא לנסות להכניס את נקודת המבט התורנית לכל תחומי הלימוד. "למשל, בחינוך הדתי יש תופעה בולטת: ככל שהחינוך תורני יותר כך רמת האנגלית נמוכה יותר. בניתי מהלך להגברת מוטיבציה ללימוד אנגלית שלא בנויה על זהות אוניברסלית או על האפשרות להגר; לימוד אנגלית שבנוי על הצדדים האוניברסליים ביהדות, על חשיבות הדיאלוג עם העולם. הראיתי להם למשל את הנאום של נתניהו בקונגרס האמריקני ועל האפשרות לעשות קידוש ה' הודות לאנגלית משובחת".

למה בעינייך חשובה דמות נשית רוחנית בבית הספר?
"מכיוון שזהות דתית היא דבר שהוא מאוד אינטימי ועמוק אצל בנות. עוד לפני שאני מדברת על נושאים של צניעות ובינו לבינה, כשבת בגיל ההתבגרות עומדת מול הראי ושואלת את עצמה מי אני, הזהות הדתית נמצאת שם. ואת התהליכים האינטימיים האלו לא טוב שגבר ילווה. אני חושבת שלכן ברור גם לרבנים מאוד שמרנים שהדמות צריכה להיות נשית. אם היה מדובר רק בשאלות בהלכה, אז יש לנו באולפנה מורֶה מעולה לתושב"ע, שישב בבית מדרש יותר מהאישה הממוצעת ויכול לענות על שאלות. אבל כשמגיעים לשאלות של מי אני, לא טוב לעשות אותן מול גבר".

לגבי היותה דמות שהתלמידה הממוצעת יכולה לשאוף להידמות לה, היא אומרת במציאותיות כי "אני לא שוגה באשליות – רובן של הבנות לא יהיו תלמידות חכמים, כמו שלא כל הבנים יקדישו את חייהם ללימוד תורה. אבל אני חושבת שיש אפקט חשוב לכך שהן מבינות שהן יכולות לברר בעצמן דברים. שהעולם הזה נגיש להן. בשיעור תושב"ע בשנה שעברה לקחנו תלמידות לבית מדרש אמיתי, שלצערנו אין לנו כרגע באולפנה, בית מדרש של ישיבה. עשינו תרגיל של התמצאות בארון הספרים. אחת הייתה צריכה לחפש בגמרא ואחת בשולחן ערוך ואחרת בשו"תים, והרכבנו את התשובה כמו עוגת שכבות. הן ראו איך אפשר להתחקות אחרי התהליך של מציאת תשובה לשאלה ששאלנו.

בעיניי זה מסר חשוב לבנות וגם לבנים – זה נגיש לכם, אתן יכולות לפתוח ספרים ולא צריכות לשלוח סמ"ס כדי לקבל תשובות. כערך חינוכי, אם הייתה בת שחשבה שמכיוון שהיא אישה היא לא יכולה לגשת אל ארון הספרים, אז טוב שהיא רואה אישה עושה זאת. אבל אני חושבת שהבעיה נמצאת עוד לפני כן. היום רוב בני הנוער לא חושבים שארון הספרים נגיש להם".

את לא מגדירה עצמך כפמיניסטית.
"נכון. חברותיי היקרות הפמיניסטיות מתווכחות איתי על זה, אבל אני לא השתכנעתי, כי בעיניי פמיניזם היא תנועת שחרור כשהמדכא הוא הגבר והמשתחררת היא אישה. בעיניי זה רעיון מסכסך. מסכסך בין גברים ונשים וגם פוגע בתפיסה שלי את האדם כהשלמה בין זכר לנקבה. אני מכירה את הפמיניזם התרבותי, מצויה בשפה הזו, ובכל זאת לא מתחברת. לא מפריעה לי רק הפגיעה ביכולת שלנו להיות חברות של החברים הכי טובים שלנו והעובדה שהמשפחה נתפסת כמושג מדכא, אלא שזה פוגע בהתפתחות שלנו כבני אדם. כי אני זקוקה להשלמה הזו, כמו שהוא זקוק להשלמה שלי. ולכן אני יכולה לברך על הרבה מעשים שנשים פמיניסטיות עושות, אבל לא להזדהות עם המאבק של התנועה. בסופו של דבר בעיניי המשפחה היא יעד, וזוגיות עושה את האדם שלם. הן עבור נשים והן עבור גברים.

“אני אמנם לא פמיניסטית, אבל כן דוגלת בהעצמת נשים. במדרשה שלי, כשבנות הגיעו לשלב של בחירת מקצוע, תמיד הן נטו למקצועות טיפולים וחינוכיים, וזה הטריד אותי. עשיתי מאמץ לחשוף אותן לשדות מקצועיים אחרים – מדעים, מחשבים ואפילו סוכנת מוסד. כדי שיראו שאפשר לצאת מהקופסה. שאפשר אחרת.

“ועוד דבר, הממסד הפמיניסטי נוטה לראות ברבנים אויב. אני לא חושבת שמוסד הרבנות מושלם, כמו הרבה ממסדים שיש בעולם, והוא עובר שינויים הדרגתיים שאני מאוד שמחה עליהם. אבל אני חושבת שלא נכון לשבור את זה. לפעמים הייתי רוצה לראות צעדים יותר מהירים, אז אני לוקחת אחריות ונוטלת חלק בתהליכים החברתיים שיתרמו לשינויים בכיוונים שטובים בעיניי, אבל לא מתוך שבירה וזלזול. להיפך. מתוך הרבה כבוד“.