רב חסיד היה: "הניגון היה חלק מעולמו הרוחני של הרב נריה"

החסידות שכנה בארץ ישראל כמעט מאז זרחה שמשה; כ־400 תלמידי הבעל שם־טוב, ובראשם ר' מנחם מנדל מוויטבסק, הגיעו לארץ ישראל כבר בשנת תקל"ז (1777) והתיישבו בגליל. חצרות החסידויות השונות כבשו את אירופה, אך בסופו של דבר עם קיבוץ הגלויות שלאחר השואה שוב נטתה החסידות אוהלה בארץ ישראל.

ככל שמשנתו של ר' ישראל בעל שם־טוב המשיכה להתפשט בימים ההם ביישוב הארץ־ישראלי, ניטעו גם שורשיה של הציונות הדתית. עם השנים, נשזרו חוטי אהבה בין שתי התנועות שמוצאות עצמן בימים אלה מחוברות, אולי יותר מתמיד.

אחד האחראים לרקימת הקשר האוהב בין שתי התנועות הוא "אבי דור הכיפות הסרוגות", הרב משה צבי נריה זצ"ל. הרב נריה עלה לארץ בשנת תר"ץ (1930) מפולין בסיועו של הראי"ה קוק זצ"ל, נקשר אליו ואל בנו הרב צבי יהודה זצ"ל, וכבש את ספסלי בית המדרש בישיבת מרכז הרב. הרב נריה למד בצעירותו את כתבי האדמו"ר הזקן של חב"ד, וניעורו בו כבר אז רחשי הלב החסידיים. יש לשער שדמותו של הראי"ה אפשרה לרב נריה לבטא אותם בעיצוב דמותו של דור הכיפות הסרוגות.

שמועה גם קיבלנו בשרשרת הדורות, ששירת הניגון החב"די לשבת שהוצמד באופן מסורתי לשירת הפיוט "ידיד נפש" בקבלת שבת, היא מנהג שטבע הרב נריה. החסידות שהייתה נטועה בליבו – נדמה שנשתלה בדי־אן־איי הרוחני של הציונות הדתית דורות אחר כך.

אחת המשפחות המזוהות היום ביותר עם הציר שבין הציונות הדתית ועולמה התורני לבין החסידות היא משפחת שילת. הרב יצחק שילת, ראש ישיבת "ברכת משה" במעלה־אדומים גדל בדור הציונות הדתית שהושפעה ועוצבה מדמותו של הרב נריה זצ"ל. בנו, הרב משה שילת, הוא חסיד חב"ד רב פעלים; מלבד היותו יו"ר ארגון "תורת חב"ד לבני הישיבות" ומנהל הוצאת הספרים "מעיינותיך", הוא מוכר לציבור הדתי כיוזם מופעי "צמאה" השנתיים, ובשל כך גם הוצמד לו התואר הלא רשמי של "שליח חב"ד לציונות הדתית".

הקריב עצמו למען הצעירים

הרב יצחק שילת גדל בבית ציוני־דתי בירושלים. אביו היה מורה בבית הספר הדתי "מעלה" בעיר, ואמו הייתה עקרת בית, "בת למשפחת רבנים, וצאצאית של ראשוני צדיקי החסידות", מספר הרב. "עיקר מקום גידולי הרוחני היה בישיבת מרכז הרב, שם כידוע למד גם הרב נריה, כמובן הרבה קודם. נכחתי בעת ביקור שהרב נריה ערך אצל הרצי"ה, להזמין אותו לחגיגת 25 שנה לייסוד ישיבת בני עקיבא בכפר־הרא"ה", נזכר הרב שילת. "אחרי שהרב נריה יצא, אמר לי הרב צבי יהודה, שחבל שהרב נריה לא נשאר עוד כמה שנים בישיבה. אני הבנתי מזה שהרב נריה הקריב את המשך צמיחתו בתורה למען הדור הצעיר. יש פתגם ידוע של מרן הראי"ה זצ"ל שלזה ראוי לקרוא מסירות נפש – כי במובן הרגיל של הביטוי זוהי בעצם מסירות הגוף".

הרב שילת לא העביר את לימודי התיכון שלו בכפר־הרא"ה, אבל מספר כיצד שמע איך הרב נריה היה מעיר בבוקר את התלמידים בניגון "צאן קדשים, קומו לעבודת הבורא". "הניגון היה חלק מעולמו הרוחני", מתאר הרב שילת. "הוא הדביק את הנוער לקדושה לא רק בלימוד, אלא גם בניגון, באהבת הארץ ובחלוציות. הציונות הדתית של הרב נריה הייתה מלאה התלהבות, התלהבות נעורים שסחפה דור שלם".

בשנת תשע"ט יצא לאור ספרו של הרב שילת, "בין החסידות לראי"ה". "הצורך לערוך השוואה בין משנת החסידות למשנתו של הראי"ה נובע לא רק מעצם היותן שתי תנועות ההתחדשות הדתית החשובות ביותר בישראל בדורות האחרונים", קובע הרב שילת בהקדמה לספרו, "אלא גם, ובמיוחד, מקרבתן הפנימית זו לזו, קרבה אשר הביאה את תלמידו ועורך כתביו של הראי"ה, הרב דוד כהן, 'הנזיר', להציג בפני רבו את השאלה מה ההבדל בין דרכו לדרכה של 'החסידות החדשה' (קרי: החסידות של הבעש"ט)".

הרב יצחק שילת: "הרב נריה היה שואל אותנו מה אנחנו עושים בשביל שלא תשתכח תורה מישראל, בשביל להרבות אהבת ישראל, בשביל להפיץ את האור הגדול"

את תשובת הראי"ה כותב הרב הנזיר במבוא ל"אורות הקודש": "מוצא חכמת הקודש של הרב היא כללות נשמות ישראל, ומגמתה גאולת כנסת ישראל ותחיית קדשה. וכן היה דבר הרב בהבדל דרכו מהחסידות החדשה, הקרובה לו: אני בונה אומה".

הרב שילת מספר כי יחסו של הרב קוק כלפי החסידות היה מורכב: "מחד, העריץ את רוח החסידות ואת צדיקיה וינק רבות ממשנתה, אך מאידך, כחניך ישיבת וולוז'ין ובית מדרשו של הגר"א, הייתה לו גם ביקורת מסוימת על דרכה".

הרב שילת עסק בשנים האחרונות במתח בין הרב קוק לחסידות וכן בדומה ובשונה ביניהם. ביקשנו ממנו להרחיב על כך בכמה מילים. "זה לא כמה מילים אלא הרבה מילים. המעוניין יוכל לקרוא את הספר 'בין החסידות לראי"ה'. בשני משפטים, אפשר אולי לומר שהראי"ה עסק יותר בנשמה הלאומית ואילו החסידות בנשמה הפרטית, וכן שתפיסת הקודש הכללי של הראי"ה הייתה יותר רחבה ופורצת דרך מאשר זו של החסידות".

וכך מביא הרב שילת בספרו את דבריו של הראי"ה: "החסידות יצאה גם היא מתוך התביעה של ההזרמה הנפשית אשר נרדמה… אחרי כל אלה (המשברים שהגיעו בעקבות משיחי השקר שבתי צבי ויעקב פרנק, א"כ) היה החשש גדול פן תמאס האומה לגמרי בכל שריד שנשאר בידה מכח הגנוז של ההזרמות הנפשיות החיות, ותשוב רק לשינון האותיות ושמירת המעשים, המצוות והמנהגים בגו כפוף ולב רצוץ, וסוף סוף לא תוכל להתקיים מחוסר רעננות ורוממות הנפש".

הרב צבי יהודה ביקש להקים את ישיבת "מרכז הרב" בצלמן ובדמותן של הישיבות הליטאיות. למרות זאת, התפתחה הציונות הדתית באופן שונה. איך אתה רואה זאת?

"נכון, הרב צבי יהודה אמר שמרכז הרב היא המשך של ישיבת וולוז'ין. אבל רוחו של הראי"ה שריחפה על הישיבה כללה גם את החסידות, וגם את תורת הסוד ואת הפילוסופיה שלימד הרב 'הנזיר'. הראי"ה עצמו היה גם אדמו"ר, ואפשר לקרוא על כך בספריו של הרב נריה עליו".

אתה מלמד במשך השנים בישיבה למדנית קלאסית שנותנת ביטוי יותר לעולם השכלי. איך אתה מסתכל על ההתפתחות בישיבות הציונות הדתית בדורות האחרונים, ועל העולם החסידי שנכנס אל בין כותלי הישיבה. האם אתה רואה בזה ברכה? 

"אני רואה בזה ברכה בתנאי שזה לצד לימוד גמרא אינטנסיבי וברמה גבוהה. בישיבה אסור שזה יהפוך להיות העיקר. באופן פרטי – לכל תלמיד יש עולם רוחני משלו והוא צריך למצוא את הדרך המתאימה לו".

האם זה משנה את האופי של עבודת השם?

"כפי שאמרתי, עבודת השם אינה שווה לכול. המחויבות להלכה כמובן משותפת לכולנו, אבל לכל אדם יש ייעוד המתאים לו. החשיפה לחסידות עשויה לפתוח לאדם פתח לעבודת השם חיונית יותר ועמוקה יותר, למצוא את ניצוצות הקדושה שהוא צריך להעלות, אם הוא ר"מ בישיבה, מהנדס או חקלאי".

האם העולם של הציונות הדתית היום צריך להנהיג יותר בתחום השכלי או לפנות יותר לעולם החוויה?

"גם וגם. ברור שחוויות בלבד יכולות להיות כמו קצף על פני המים. קודם כול תורה. גם אמונה צריך ללמוד, ולא רק לרקוד. אבל החוויה הרגשית חשובה, ובדורנו היא חשובה מאוד. יש המון פיתויים וריגושים מסביב, המון בעיות ותהיות, וצריך לבנות אישיות שלמה שכוללת את כל מרכיבי הנפש".

לקדש את העולם

אומנם לא כל אנשי הציונות הדתית על גווניה מוצאים את אוזנם וליבם כרויים לתורת החסידות, אך נדמה שהיא מוצאת יותר ויותר ביטוי בחלקים נרחבים בקרב לומדים, בעלי בתים ובמוסדות הציונות הדתית.

כששואלים את הרב משה שילת האם הוא רואה חיבור בין הציונות הדתית לחסידות, הוא אומר, "בפירוש כן. אני לא רוצה לדבר על הציונות הדתית בהקשר של ראיית המדינה כגאולה", ומסביר ש"הנושאים האלה מורכבים, יש בהם דקויות, יש גם שינויים בתוך התפיסה הדתית־לאומית, ויש בה היום קצוות שונים ביחס לדברים הללו ולהגדרות השונות". הרב משה שם את הדברים על השולחן: "אני רוצה לדבר על משהו אחר לגמרי; על כך שהערכים של הציונות הדתית הם לפעול בתוך העולם, לקדש את העולם".

"הערכים של הציונות הדתית כפי שאני מכיר אותם הם ערבות הדדית כלל־ישראלית, פשטות בעבודת השם, שמחה וטבעיות", אומר הרב משה, שגדל בציונות הדתית עד גיל 13, אז התוודע לרבי מלובביץ' וצמח להיות חסיד חב"ד ומשפיע. "כל הערכים הללו הם ערכים של החסידות, מהבעל שם־טוב ועד ימינו. החסידות עסוקה בהם, מפתחת אותם ומעמיקה בהם, כך שהחיבור בין הציונות הדתית לחסידות טבעי לחלוטין", הוא קובע.

"כשהחסידות הובאה לידיעת הציונות הדתית על שלל ביטוייה וגווניה, אז טבעי מאוד שנוצרת משיכה עזה שלה לחסידות. אין פה איזשהן שתי גישות שהתחברו ממקום לא מובן. מי שמכיר את החסידות לעומק ומכיר מושגים כמו 'הדירה בתחתונים', 'אחדות ה' בתוך הבריאה', 'כלל ישראל' – ואני מדגיש את כלל ישראל, כי אני לא מסכים עם האמירה המקובלת שחב"ד עסוקה בפרט ותורת הראי"ה בכלל. אני קורא הרב קוק, אני קורא חסידות, אני קורא הרבי מלובביץ' המון, ואני לא מבין מה הכוונה שהוא עוסק בפרט. כל כולו הוא ענייני הכלל אף שברור שעבודת השם האישית הפרטית צריכה להשתלב בתוך הכלל".

האם התפיסה החסידית שלך מסתדרת עם המשנה של אביך שכידוע אתה יונק ממנה גם כן?

"ברוך ה' קיבלתי ואני מקבל הרבה מאבא שלי", אומר הרב משה. "חוץ מזה שאני רואה אותו כמורי ורבי אני חושב שהוא אחד מגדולי הדור, לא פחות. כשהתוודעתי לדמותו של הרבי, אכן בדברים מסוימים הייתי צריך לבחור בין אבי מורי לבין הרבי. אבל למדתי איך הקבלה של דעת הרבי וגם העיסוק בתורתו לא יהיו לי לסתירה בכיבוד אב, אלא אפילו ישלימו את הכבוד".

הרב משה שילת: "חב"ד אינה מגדירה את עצמה כציונית, אלא כיהודית. אבל הקירוב ליהדות הוא בהכרח קירוב לציונות, כי כידוע 'בחר ה' בציון'. זוהי המטרה הסופית"

"למעשה אני רואה את הרבי כדבר הכי עכשווי והכי עמוק", הוא ממשיך. "השילוב של העכשווי והעמוק, אין כדוגמתו בעולם התורה כמו שהוא בתורה של הרבי מלובביץ'. עבודת השליחות הפרקטית שהרבי הטיל על הדור הזה יחד עם התעמקויות שלו בדרגות האין־סוף, זה דבר שמושך אותי עד אין־סוף".

שאלנו את הרב יצחק שילת מה הייתה התגובה בבית כשהבן הודיע בגיל צעיר שהוא חסיד חב"ד, וענה: "כתוב 'חנוך לנער על פי דרכו'. למרות שזו לא הייתה בדיוק דרכנו, שמחנו שהוא נדבק לאישיותו הכבירה של הרבי מלובביץ'".

הרב יצחק ובנו הרב משה גם לומדים יחד מדי פעם. "שנינו עסוקים, אבל כאשר אנחנו נפגשים אני נהנה ללמוד איתו, בין בהלכה ובין באגדה", מספר הרב יצחק.

הרב משה, אתה ואביך מבטאים באיזשהו אופן את הציר שבין הציונות הדתית לבין החסידות שהולך ומתקרב עם השנים. מדוע אתה חושב שזה קורה?

"כל החוגים התורניים היום בישראל, הציונות הדתית כמו גם החוגים החרדיים, אפשר לומר שהם בהחלט גילו בשני העשורים האחרונים את החסידות. הדבר הזה קורה בגלל שני דברים שהם הפוכים זה מזה. דבר ראשון, אנחנו פשוט מתקרבים מאוד לגאולה השלמה, והטעימה מהגאולה היא על ידי לימוד חסידות ועל ידי דרכי החסידות. הגאולה היא מצב שבו האור של הקב"ה מאיר בעולם, שהכול שמח, ש'אין עוד מלבדו', וכשאתה לומד חסידות אתה שרוי במקום הזה.

"לכן החסידות היום מושכת יותר ויותר אנשים שמחפשים את קרבת ה', בבחינת 'טועמיה חיים זכו' שלפני שבת קודש של הגאולה השלמה, שהיא יום שכולו שבת. הרבי מלובביץ' אומר את זה ביחס לחסידות בדורנו, אבל אני באמת משתדל לא רק לצטט את הדברים של הרבי, אלא שיהיו מורגשים אצלי, ובמקרה הזה, אני ממש רואה את העניין".

הדבר השני שמביא להתעניינות העצומה בחסידות, אומר הרב משה, "הוא מכיוון הפוך, שהעולם משתגע ולפני הגאולה השלמה שורר חושך, הגשמיות מאיימת להטביע בתוכה את כולנו. המדיה והרשתות מטריפות ומביאות לפתיחות אינסופית שעלולה לטשטש את כל הגבולות. ועוד יש להוסיף לזה את חוסר הוודאות שהביאה עלינו הקורונה – כל זה מביא אנשים להבנה שהם צריכים לחפש גם בקדושה את הדברים שמעצימים ופורצים. וזאת החסידות. היא בעצם מגלה לבן־אדם את החלק הכי עמוק שבנשמה, מה שנקרא ה'יחידה' שבנשמה, שיכולה לעמוד נגד פיתויים לא רק במובן הנמוך של המילה, אלא כנגד כל ההתפתחות של החומר, וגם להפוך אותם לדבר שמשרת את הקב"ה. זה אולי נשמע קצת תאורטי, אבל מי שלומד חסידות יודע שזה מעשי".

האם ניתן לומר שחב״ד של הדור האחרון מקבילה לדרך הציונות הדתית שהתווה הרב קוק?

"חב"ד ההיסטורית לא הייתה ציונות דתית. היא עברה תהליך, מעמידה מנגד, דרך הקמת כפר חב"ד על ידי אדמו"ר הריי"צ, ועד לתמיכתו ומעורבותו המדהימה של הרבי האחרון במהלכיה של מדינת ישראל", מפרט הרב יצחק. "גם כיום חב"ד אינה מגדירה את עצמה כציונית, אלא כיהודית. אבל הקירוב ליהדות הוא בהכרח קירוב לציונות, כי כידוע 'בחר ה' בציון'. זוהי המטרה הסופית".

נדמה שהולכת ונרקמת עם השנים 'חסידות ארץ־ישראלית' בארץ ישראל. כזו שמשלבת בין שני הזרמים הללו – חסידות וציונות דתית. האם הן שני זרמים שצריכים להתחבר?

"לא מוכרחים להתחבר לזרם אחד. מספיק שמכירים זה בזה ומכבדים זה את זה. ההרמוניה בין כל השיטות והניואנסים היא אידיאל רוחני שאנשים בסדר גודל של הראי"ה יכלו לחיות אותו. אנחנו צריכים לפחות לסגל לעצמנו עין יפה ומידות טובות".

לסיום, שאלנו את הרב יצחק שילת, לו הרב נריה היה אוסף את זקני הדור שלנו לשיח, מהן השאלות שהיו עולות. מהן התהיות שהיו מעלים ביחד ראשי הדור שלנו, לעומת הרב נריה בדורו?

"כמי שהקדיש את חייו לחינוך הדור הצעיר, הרב נריה היה שואל אותנו מה אנחנו עושים בשביל שלא תשתכח תורה מישראל, בשביל להרבות אהבת ישראל, בשביל להפיץ את האור הגדול".