יעקב אבינו שולח את יוסף לפגוש את אחיו הרועים את הצאן בשכם. תיאור השליחות מורכב, ורומז לנו על הרגשות המשפחתיים הטעונים. הפסוק מפרט שהאחים יצאו "לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם" (לז, יב). מדוע אנו זקוקים לדעת שמדובר בצאנו של יעקב? האם הדבר אינו אמור להיות ברור? רש"י מסביר שהניקוד על המילה "את" מלמדנו שלא הלכו האחים אלא לרעות את עצמם. בין אם מדובר בתחושה שהצאן שייך להם ולא רק לאביהם, ובין אם כוונת רש"י לכך שהאחים עסוקים בטיפול בעצמם, מובן שישנה תודעה משפחתית שונה ומגוונת לגבי הימצאותם שם.
בפירוט השליחות, יעקב נדמה כמי שחוזר על עצמו. בתחילה הוא מזכיר ליוסף את העובדה שהאחים רועים בשכם. אחר כך הוא משתמש במילות הכנה "לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם", לכאורה ללא קשר לפעולתם כרועי צאן. יוסף מתבקש להסכים עקרונית לביצוע שליחותו לאחים, למרות היחסים הטעונים ביניהם. יוסף עונה במילת הקבלה וההסכמה האולטימטיבית, "הִנֵּנִי". רק אז יעקב חוזר ואומר "לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר", ואז שוב, "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה".
את אחי אנוכי מבקש
משימת השליחות פותחת באחים בלבד, "שלום אחֶיך", ורק בהמשך שלום הצאן. מה המשמעות של "לראות" את שלומם של אחרים? נדמה שיעקב מבקש מיוסף להתבונן באחיו, ולנסות ללמוד את מה שמאפיין אותם. הפועל "ראה" חל גם על המשמעות של חוש הראייה וגם על תפיסה תודעתית.
המהלך ההדרגתי מקבל תפנית חדה כאשר אנו מתבשרים בפסוק הבא שיוסף "תֹעֶה בַּשָּׂדֶה" והוא זקוק להכוונה של אותו "איש". הפועל תועה אינו פשוט, ומשמעותו חיפוש דרך עד אובדנה ממש. סבו של יעקב, אברהם, משתמש גם הוא בביטוי מיוחד זה: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱ־לֹהִים מִבֵּית אָבִי" (כ, יג), ורש"י במקום מפרש: "כל הגולה ממקומו ואינו מיושב קרוי תועה, כמו ותלך ותתע". יוסף נמצא אפוא במצב נפשי של תעייה בשדה במובן הנרחב ביותר. הוא נשלח על ידי אביו "לראות" ולהיווכח בטבעם של אחיו, אולי מתוך מגמה שמשהו לטובה ישתנה בהתייחסותם ההדדית.
גם שאלתו של האיש "מַה תְּבַקֵּשׁ" מכוונת לכך. הוא אינו שואלו רק את מי הוא מחפש. "תבקש" מכיל בתוכו גם חיפוש וגם בקשת דבר כשלעצמו, ובספר קהלת אנו לומדים שההפך ממנו הוא אובדן: "עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד" (קהלת ג, ו). יוסף אינו רוצה לאבד את אחיו במובן המהותי והיסודי ביותר, ולמעשה השליחות שהוטלה עליו על ידי יעקב היא לשם מימוש מטרתו זאת. לכן תשובתו לאיש ברורה: "וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים". לכאורה די היה בסיפא של תשובתו: אמור לי היכן אני מוצא את אחי מבחינה גיאוגרפית. אבל לכך קודמת האמירה המכוננת: אני מבקש לעצמי את הקשר עם אחי, זאת בעצם משימת חיי.
יוסף הולך אפוא "אחר אחיו" לא רק מבחינת שבילי הדרך המסומנים אלא מתוך ניסיון להצטרף לקהלם. במקום שהוא יראה אותם כפי שקיווה אביו, הם שרואים אותו ראשונים: "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (לז, יח). הם עדיין מסתכלים עליו "מרחוק", ללא כל קרבה והתייחסות אינטימית. ההכרעה שלהם לגבי גורלו הפוכה מכל מה שנדרש מבחינה אנושית ומשפחתית ואפילו משפטית. "בטרם יקרב אליהם" הם גוזרים את דינו. גם כאן התורה מתארת את השלביות בהתנהלותם, ובכך מספקת לנו תחושה ברורה של המהלך התודעתי שלהם: ראייה מרחוק, הגעה להחלטה בטרם קרבה, התנכלות, גזר דין מוות.
שיחתם ממשיכה כשהם "אִישׁ אֶל אָחִיו" וכאשר הוא החריג שאינו כלול בכך, ואף "זוכה" לכינוי נפרד: "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה". בהמשך מוזכרים החלומות שוב: "וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו". שוב הם "הרואים" והוא אינו זוכה לראותם, עד שלא ברור מתי בדיוק זכה לראותם והאם רק כאשר פשטו את כותנתו הוא חש בנוכחותם.
תקועים במרחק הנפשי
השליחות המוטלת על יוסף בידי אביו יעקב אינה מתממשת, ותוצאותיה קשות ביותר. לכאורה, לו הייתה מצליחה היו נמנעים השלבים הטרגיים הבאים. ההתנכלות של האחים מוליכה את "ההתנכרות" שלו כלפיהם בעתיד. המפגש הטרגי ביניהם בשכם עורר מחדש את תסכולם של האחים לגבי חלומותיו של יוסף. דומני שעיקר תסכולם אינו נובע מתוכנם של החלומות, אלא מהיותו "בעל חלומות". הם אומנם אומרים ביטוי זה בניכור ואולי בזלזול, אבל העובדה שהוא מסוגל לחלום והם לא, מטרידה אותם עד מאוד.
אם נשוב לתחילת הפרשה נוכל לחוש זאת באופן מובהק. "וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ" (לז, ה). שנאתם גדלה על עצם היותו חולם, עוד בטרם שמעו את תוכנו של החלום. ובהמשך: "וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו". שוב שנאתם נמשכת ומתעצמת לא רק על דברי החלום, אלא על קיום החלומות עצמם.
חלומות אלה בוודאי אינם פשוטים לאחים, ואולי משום כך יעקב אבינו מבקש לשלוח את יוסף כדי שיראה את שלום אחיו, לא רק באמצעות החלום אלא כשהם בפועל רועים את צאן אביהם. אלא שהאחים, או חלקם, אינם יכולים לשאת את סגולתו של יוסף, ולכך מצטרפים רגשות טבעיים ומובנים שלהם כלפי מעמדו ודיבוריו. בשלב זה הוא כבר מבקש אותם כאחים של ממש, אך הם עדיין תקועים במרחק הנפשי שלהם, המונע ממנו להתקרב אליהם.
