"מיהו יהודי": הצונאמי של שינוי התודעה כבר כאן

מחשבה מקובלת גורסת שסוגיית נישואי התערובת אינה קשורה כלל למדינת ישראל. "זו בעייתם של יהודי התפוצות", יגידו רבים. ואולם לא כך הוא. כאשר דנים בסוגיה זו בישראל, הביטויים בזכות נישואים אלה, בקרב ציבורים ליברליים רחבים, חריפים יותר וחפים מהמורכבות שניתן למצוא בקהילות ליברליות בארה"ב. שם, למרות האחוזים המאמירים ואף שרוב מוחלט של הנישואים שם מעורבים ונראה ש"הקרב אבוד" – הרטוריקה המצויה כוללת משקעים של קבוצת מיעוט הנלחמת על הישרדותה, ומבינה את המורכבות המטרידה או המאיימת של המצב הנוכחי.

במאמר זה אתרכז בישראל ובאותה תחושת רוב יהודי מוצק; תחושה של מי שיהדותו היא עובדה מובנת מאליה, ועל כן גם לא דחוף להשקיע בתהליכי חינוך מעמיקים, שכן פה היהדות כאילו נקלטת מהאוויר. אך המציאות שונה. לא אחת, הזהות והידע דלים; מצויות תופעות של "זהות יהודית" לכאורה שמידרדרת לביטויים לאומניים, שיש בה יותר שנאת הזר ופחות הבנה חיובית של ערכים יהודיים. מנגד נמצא שיח ישראלי שאימץ ללא בלמים שיח מערבי ליברלי, שמייצג – לכאורה – את "הנאור" ו"התקין". שיח זה משאיר את עמוד השדרה של הזהות היהודית ללא סידן שמאפשר את המשך קיומה של העצם, והיא קורסת אל המרחב הכללי, שנתפס כמרחב אוניברסלי, מואר ומועדף.

אימוץ מוחלט זה נמצא בכלל השיח היהודי־ליברלי הן בישראל הן בתפוצות. לטענתי, אימוץ השיח הליברלי כשפה להבנת עצמנו מונע את היתכנות וטעם המשך קיומו של העם היהודי כקבוצה מובחנת שיש לשמור על עמיותה. סוגיית נישואי התערובת והשיח סביבה אינם אפוא רק איום "דמוגרפי" אלא התקפה פילוסופית על עצם הצדקת המשך קיומה של יהדות שיש לה עם מובחן, ובעצם על המשך קיומה של היהדות כתופעה מובחנת. הטמיעה התרבותית היא הסיבה ונישואי התערובת הם התוצאה, ולא להפך.

"יותר חשוכים מגרמניה"

האומנם זהו השיח הפנים־ישראלי? להלן אביא כמה דוגמאות לכך. הן אינן מלמדות, לדעתי, רק על הדוברים המצוטטים אלא על מרחב מפושט בשיח האקדמי והחינוכי, התקשורתי והציבורי. זוהי תמונה עמוקה של הוויה נוכחת; כדי להבין את המציאות חשוב להתוודע אליה.

לפני כמה שנים מצא לנכון עיתון הארץ לשוב ולהדפיס מאמר שכתב גרשום שוקן בשנת 1985, תחת הכותרת "קללתו של עזרא". המאמר נכתב בעקבות התנגדותם של רבנים אורתודוקסים למפגשים בין בני נוער יהודים וערבים מחשש לנישואי תערובת (חשש שאינו מופרך; כפעיל "שיח שלום" אני מכירו מקרוב). קצפו של שוקן יצא כנגד חשש זה, ובדבריו הוא חושף את עומק ההיגיון הליברלי. לדידו, איסור נישואי תערובת – שייסדו עזרא ונחמיה – לא היה בתוקף כאשר בני ישראל ישבו כעם ריבוני בארצם, שהרי ידוע, לטענתו, שנישואי תערובת היו תופעה נפוצה כבר אז: בועז ורות המואבייה, אוריה החתי ובת־שבע, ונשותיהם הנוכרית של שלמה המלך ואחאב מלך ישראל. זו טיבה של ריבונות על ארץ, המכילה עמים שונים.

המפעל הציוני, לטענת שוקן, הלך בעקבות אינטואיציה תרבותית יהודית קדומה זו. האורתודוקסיה, שלא הכילה זאת, החמיצה משהו עמוק בציונות. גלי העלייה הציונית הכילו זוגות מעורבים רבים, ולטענת שוקן הוגים רבים של הציונות נישאו בנישואי תערובת. רק עם התחזקות החוגים הדתיים נוצרה "בעיה", בשל "הממסד הדתי העובר בשנות המדינה תהליך של הקצנה מתמדת". ממסד זה רווי איסורים וחרמות שאפיינו עדה דתית בגולה, והניסיון לגרור לכך את המדינה, טוען שוקן, לא יצלח. "וככל שיתמידו בו, הוא ימנע את היווצרותם של יחסים נורמליים בין הקבוצות האתניות השונות בישראל".

לדידו של שוקן, המחשבה שלא יהיו נישואי תערובת בארץ היא לא נורמלית. "אין עם ריבוני בעולם האוסר על נישואים עם בני עמים אחרים. אדרבא, כמעט כל עמי אירופה (ושלא לדבר על אמריקה) נוצרו ממיזוגים בין עמים שונים". לפיכך גם אצלנו יש להתחיל ב"מיזוג שני העמים… תוך כדי הפעלת השפעות הדדיות". זו מציאות הכרחית שמתרחשת בפועל, על פי שוקן, חרף אידיאולוגיות שמנותקות מהנעשה בשטח.

לאזכור חיובי זכה מאמרו של שוקן במאמר שנשא את הכותרת "בשבחי ההתבוללות" (הארץ, 1.11.2017), מאת עפרי אילני. במאמר עוקב אילני אחר קווי המתאר המשותפים לגזענות האירופית של תחילת המאה העשרים והשיח אודות היהדות כעם מובחן. הוא מצטט עיתונאי בריטי שהשווה בשנת 1910 את היהודים "לסוסים ערביים טהורים", וביקר את התנגדותם העיקשת לכך שישתמשו בהם להשבחת הרמה האינטלקטואלית של המין האנושי, כאילו יש כאן איזו פגיעה "בטוהר הדם". זהו ביטוי אחד, מציין אילני, מתוך שלל ביטויים המצויים באירופה של המאות ה־19 וה־20. חלקם מבטאים רתיעה מהגזע היהודי שיזהם את טוהר הגזע הארי, ואחרים מקווים דווקא להתעשר ממנו.

מול כל אלה, טוען אילני, "העמדות הרווחות בישראל העכשווית הן חשוכות יותר מאלה שרווחו בגרמניה לפני 120 שנה". הוא מעלה על נס את שוקן, שהיה מן "החריגים הבודדים (ש)יצא נגד שנאת הזרים וההסתגרות בישראל, המונעות את הפלת המחיצות בין ערבים ליהודים".

יש קשר בין מאמר זה של אילני ובין ספרו "החיפוש אחר העם העברי: תנ"ך ונאורות בגרמניה" (מרכז זלמן שזר, 2016), העוסק בזיקה בין השיח הגרמני שתחילתו לאומנות וסופו נאציזם, ובין השיח המקראי של העבריות הקדומה. לטענת אילני, המהות העברית הקדומה, המכילה תרבות ואתניות, תרמה ללבטי הזהות הגרמנית במאות ה־18 וה־19. אילני קושר בין התגבשותה של הלאומניות הגרמנית עד הפיכתה לנאצית, ובין אתוס התגבשות העבריות הקדומה המצוי בחקר המקרא בגרמניה; מחקר ששימש, לדידו, את ראשי הציונות. על פי אילני, זהו מיתוס על עבדים "עבריים", קבוצת לוחמים נודדים, הכובשת טריטוריה, משמידה את יושבי הארץ ומתיישבת בה. אילני מראה כיצד מושגיו הלאומיים של הפילוסוף הגרמני הרדר – מאבות הרעיון הלאומי בכלל והלאומיות הגרמנית בפרט – מעוצבים מתוך דיונו ב"מדינה העברית". כך מהודק הקשר בין שיח יהודי אתני לגזענות אירופית ונאצית.

עד כאן תיארתי לכאורה שני אישים בלבד – שוקן ואילני. ואולם, הדי־אן־איי של תובנותיהם שותף בהרבה מאוד אינטואיציות תרבותיות שנמצא על כל צעד ושעל של השיח הליברלי באקדמיה, בתקשורת ובשיח הרבני־ליברלי, ויש לו נגיעה גם לשיח אורתודוקסי מודרני – אם מקשיבים היטב לטקסטים הכתובים והדבורים שהוא מכיל.

חשוב לי לשוב ולהבהיר שלמרות ביקורתי על ניתוחיו של אילני, עיניי אינן עיוורות לתופעות מכוערות בחברה הישראלית של סגירות אתנית מידרדרת, המלווה בביטויים גזעניים. למרבה הצעא ניתן למצוא אותה במרחבים רבים, רבים מדי.

רוגל אלפר וכפר המכביה

הדיון על נישואי תערובת בישראל זכה לפרץ של וכחנות רועשת על גבי עיתון הארץ בעקבות אירוע פתיחת המכביה בשנת 2017. בטור שכותרתו "החתונה הגזענית בטקס המכביה" (הארץ 6.7.2017), תיאר רוגל אלפר את האירוע "המחריד" הבא, שהתרחש בטקס:

נעה תשבי קראה לבמה לאבי שטיינברג, שחקן בנבחרת ההוקי קרח של קנדה… הוא סיפר שחברתו, רייצ'ל דיקסון, אהבת חייו, בדיוק השלימה את תהליך גיורה ליהדות… זו הפעם הראשונה שלה בישראל. הקהל התבקש למחוא לדיקסון כפיים על עצם גיורה. תשבי הזמינה את דיקסון לבמה. דיקסון אמרה שלכבוד הוא לה להיות פה… אבי אמר לרייצ'ל שהוא רוצה לבלות את המשך חייו אתה. הוא ירד על ברכיו. נטל את ידה ושאל אותה: "התינשאי לי?" היא אמרה כן. הם התחבקו. "מזל טוב", אמרה תשבי. הקהל מחא כפיים באקסטזה. מישהי הגיחה מאחורי הקלעים עם שמלת כלה. תשבי הכריזה שהחתונה תתקיים כאן ועכשיו. את הטקס ינהל הרב שגייר את דיקסון.

על פי אלפר הזועם, "המסר ליהודי העולם היה ברור: חשוב מאוד שיהודים יתחתנו עם יהודים… כדי להימנע מהתבוללות", וכך נוצר "מעין פולחן לחיזוק הזהות היהודית של כל הצופים". אם הדברים לא ברורים, אלפר מפרש: "ההתעקשות שיהודים יתחתנו עם יהודים היא גזענית", והמסר הסמוי שלה הוא "יהודים הם נעלים".

על דפי העיתון התפתח ויכוח: מירון איזקסון טען בתגובה ש"היהדות אינה גזענית, מכיוון שכל מי שמקבל עליו את אמונת ישראל יכול להצטרף אליה בלי קשר למוצאו". אלפר לא נשאר חייב והשיב ש"פסילה של אדם רק על רקע השתייכותו לעם ואמונה אחרים היא תמיד אקט חשוך ולא מוסרי". גם אבי שגיא וידידיה שטרן כתבו מאמר לחיזוק עמדת איזקסון, וניסו לברר כיצד ניתן להצדיק התנגדות לנישואי־חוץ מנקודת ראות ליברלית. תשובתם מבוססת על מכתמו של ג'ון דון, "אף אדם אינו אי". המחשבה כאילו ניתן לנתק את האדם מתרבותו מופרכת, טענו.

למאמרם השיב מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, במאמר שכותרתו "בעין עצומה לרווחה". לדבריו, הניסיון להגן על "נישואי פנים" תוך שימוש בשפה ליברלית הוא בגדר קפיאה במנהרת הזמן. מה שהיה נכון לימים של טרום־מדינה, גלות ונרדפות, לא נכון עוד במציאות ציונית ריבונית. "שינוי הנסיבות מחייב שינוי ההתייחסות גם לנישואים מעורבים. מבחינה זו ממחיש המאמר את הקושי להוציא מישראל את הגלותיות על פחדיה".

על פי קרמניצר, דברי שגיא ושטרן הם המשך מוכר של "דימוי הלאום כמשפחה מורחבת", שמצוי "בקרב לאומנים ולאומיים כאחד". לדידו יש להיזהר מאוד בדימוי מעוות זה, ששימש ומשמש גם "משטרים מלוכניים, דיקטטוריים ועריצים, שמלבישים על השליט את דמות אב המשפחה, על מנת לטפח הכנעה וציות עיוורים, מתוך רגשי כבוד ואהבה אמתית". לדבריו, המחשבה שניתן לבקש מאדם שלא להתחתן עם לא יהודייה היא "חדירה אל התחום האינטימי המובהק ביותר – תחומה של האהבה, השייכת לממלכת הלב. התחום הזה צריך להיות מוגן מפני אחרים… מדובר בגרעין העמוק והחשוב ביותר של מימוש עצמי. הטלת סייגים וגדרות על אדם בכל הנוגע למי שעשוי להיות מושא לאהבתו ושותף לחיים היא בלתי־נסבלת מבחינת התפישה הליברלית".

זאת ועוד, בשאיפה למנוע נישואי תערובת יש "יחס שלילי או מתנשא כלפי האחר", טוען קרמניצר, והיא סותרת כל חזון של "משפחת האדם" הליברלית. לדידו, ביקורת על זוגיות מעורבת פוגעת "בכל הזוגות המעורבים החיים בישראל – בעיקר במי שנישאו ליוצאי בריה"מ לשעבר שאינם יהודים לפי הדת – וגם בכל הזוגות המעורבים החיים בתפוצות", ויוצרת "בתוך הלאום היהודי, יהודים מסוג א' ויהודים מסוג ב'". לדעת קרמניצר לא ניתן לרבע את המעגל: עמדה שלפיה אין להינשא לאדם רק משום שהוא משתייך לדת, לאום או גזע אחר, מצמצמת את האחר לשיוך שלו ואינה נותנת משקל כלשהו לתכונותיו כאדם ולאנושיותו. זוהי עמדה פוגענית ובלתי־נסבלת.

הנה כי כן, הסוגיה הנדונה כאן אינה "בעיה של התפוצות"; היא מצויה בעומק השיח הישראלי.

הצונאמי כבר כאן

עמדות אלו מקבלות ביטוי גם בליבת העשייה החינוכית בישראל. מכון שלום הרטמן הוא מעוז מרשים של עשייה תרבותית ומחקרית, מהמנועים החשובים לקידום הנהגה אקדמית וחינוכית בישראל, וראש גשר פורה מול הנהגת יהדות ארה"ב.

בכנס שהתקיים במאי 2020, בשם "מביטים עלינו מביטים עליהם", אמר ראש המכון, דניאל הרטמן: "אנו צריכים להפסיק ללמוד על התבוללות. זה רק עוד רגע שאנחנו מתגאים 'אני גדול'. אנחנו לא מבינים אותם. בארץ אנחנו עדיין חושבים שנישואי תערובת זו התבוללות. יש לנו כל מיני דברים שזה בשפה הפנימית שלנו" (מהקלטת זום).

הרטמן מבקר אפוא את הזיהוי בין נישואי תערובת להתבוללות, וסבור שלא ראוי עוד לדבר על כך. בדבריו באותו כנס הוא קרא להיכרות מעמיקה עם יהדות התפוצות, שמטרתה השתחררות מהשיח המוכר אל עבר הכלת המצב הנוכחי. "זה ממש בידיים שלנו. לשנות את השפה ולהביא את המהפכה הציונית אל המאה ה־21, לעזוב את המהפכה של קדם השואה. בואו נכיר, בואו נלמד ובואו נכבד".

סוגיית נישואי התערובת עלתה גם בריאיון של הרטמן בוועידת מקור ראשון, שהתקיימה ביוני 2020. המראיין הקשה על הרטמן כיצד הוא אומר ש"נישואי תערובת הם לא התבוללות". הרטמן השיב – לדעתי, מתוך רגישות פוליטית למרחב שבו נערך הריאיון – שבדרך זו ניתן לצרף אנשים רבים אל העם היהודי, על ידי גיור. ואולם כידוע, נישואים שיש בהם גיור אינם נישואי תערובת, ולא בכך עסקינן.

הרטמן הצליח אפוא לצלוח את השאלה, אך הוא גם מבהיר את ההיגיון שבדברים: "החתונה של יהודי עם לא־יהודי אינה עזיבה שלו את העם היהודי. היום הדת האהודה ביותר באמריקה היא היהדות. יש לנו מיליוני לא יהודים שמתחתנים עם יהודים, רוצים לגדל את ילדיהם כיהודים וזה יכול להיות קטסטרופה ויכול להיות הזדמנות – השאלה היא מה אנחנו נעשה".

אכן זוהי המציאות בתחילת המאה ה־21, אף שתמונה זו מתערערת לאחרונה עם פרצי האנטישמיות בארה"ב, משמאל ומימין. אולם באופן עקרוני הרטמן צודק: לא הרי הנישואים המעורבים של היום כהרי אלו של העבר. בעבר נישואים כאלה היו גט כריתות לקהילה היהודית. אולם בזמננו, זוגות אלו הופכים לעיתים לחלק מהקהילה היהודית ללא גיור כלשהו. התוצאה: שינוי עמוק של מושג "מיהו יהודי", שהוא שינוי בדי־אן־איי של הזהות היהודית. הצונאמי של שינוי התודעה כבר כאן.

בראיון אחר של דניאל הרטמן, עם עמנואל הלפרין, הלפרין נקשה על הרטמן: "בעצם מה שאתה מנסה לעשות זה העיקרון, שהיות ואיני יכול להיאבק בתופעה הזו, אני מסיר את המחיצה שהייתה פעם ומעמיד את המחיצה במקום הרבה יותר רחוק. אולי בעצם אני לא מעמיד שום מחיצה, כי אם אני לא יכול להיאבק אז אני מצטרף".

על כך משיב הרטמן: "אני לא מסיר גבולות. הקהילה הסירה אותם". והוא ממשיך ומספר: "כאשר הייתי רב בחו"ל, באו אלי פעם הורים שהילד שלהם עמד להתחתן עם לא יהודייה. הם אמרו לי, אנחנו החלטנו שלא ללכת לחתונה. ואני אמרתי להם, סליחה, אין לנו את הלוקסוס הזה. אנחנו צריכים להילחם עד שהילדים החליטו. מרגע שהילדים החליטו, אם אתם לא תלכו לחתונה, אם לא תיצרו קשר עם המשפחה, אם לא תהיו בחתונה – אנחנו איבדנו את הנכדים".

בדוגמה הזו הרטמן מפריך למעשה את דבריו שלו, כיוון שבעצה שהוא נתן הוא הרחיב את הגבולות בעקבות תובנותיו; תובנות שעמדו בניגוד לאינטואיציות של ההורים ששוחחו עימו. ההורים דווקא ביקשו להימנע מהשתתפות בחתונה, ואילו הרטמן שלל זאת וחייב את ההליכה, שמאפשרת הכלה של הקיים. תובנות אלה ורוח זו קיבלו עיגון נוסף כאשר שלוחת מכון הרטמן בניו־יורק הובילה מהלך בשיתוף מנהיגי בית הכנסת "בני ישורון", להכלת נישואי תערובת ולקיום טקסי נישואים לזוגות מעורבים שאחד מבני הזוג החליט שלא לעבור גיור (כל גיור שהוא).

הבאתי דוגמאות ספורות; ניתן היה להביא דוגמאות רבות נוספות שמתפתחות חדשות לבקרים בהקשרים שונים, כדוגמת ידוענים בישראל שנישאים בנישואי תערובת ומחוללים גלים של דברי ביקורת שלרוב "לא עוברים מסך" מכאן, ושיח מפרגן ואוהד של אנשי תקשורת ורוח מכאן. האישים שהוזכרו הם אפוא רק דוגמה לתופעה מפושטת במרחב הישראלי, שמצויה במעגלים רחבים מאוד – הרבה יותר רחבים ממה שרבים סוברים. אכן, ההשלכות הדמוגרפיות והתרבותיות של סוגיה זו עוד לא נראות באופק המציאות הישראלית, אלא ברמז.

ניתן כמובן לבטל את החששות, להציע למי שמעלה אותם "להירגע". כאשר אומרים לי כך אני נזכר בשיחה שקיימתי בתחילת שנות האלפיים עם דמוגרף בכיר של העם היהודי, שתיאר את מגמות ההתבוללות בעולם היהודי בתפוצות. טענתי בפניו שהנתונים שהציג מטרידים ביותר, שיש להתמודד עימם באופן שורשי, שלא ניתן פשוט לשבת ולחכות לגל צונאמי שעתיד להגיע. הוא התבונן בי בחיוך סלחני והשיב ש"לא צריכים להיבהל כל כך", ש"המצב אינו כה חמור", ש"העם היהודי מתמודד עם סוגיה זו", ובכלל, "יהיה בסדר". ועדיין, הנחת היסוד של השיחה בינינו הייתה שנישואי תערובת הם "בעיה".

חלפו עשרים שנה. גל הצונאמי הגיע בכל עוצמתו ליהדות התפוצות. זוהי עובדה קיימת שאין אפשרות להעלימה. וכיוון שאנו אנשים פרגמטיים – יטענו רבים – זו לא "בעיה" ולא ראוי לכנות זאת כך. ראשית, משום שלא יאה להעליב את כל מי שסביבך, והלא נישואי תערובת מצויים בכל אתר ואתר. שנית, המחשבה שמדובר ב"בעיה" הופכת אותך (הדובר) ל"בעיה". במילים אחרות: לא ראוי לדבר על מה שלא ניתן להגן עליו והוא לא תקין פוליטית. פעם חשבנו ש"הבעיה" שייכת לאחינו מעבר לים; זה קורה "שם". כעת הדברים נחשפים כחלק בלתי נפרד מהמרחב הישראלי, ורבים גורסים שהדיבור על כך הוא הבעיה.

מחיר ההשתלבות

בעיניי הנושא איננו רק דמוגרפי, והדיון האמיתי כאן אינו על נישואי תערובת. אנו עדים להתקפה פילוסופית על עצם המובחנות היהודית ועל זכות קיומה. מבחינה זו, שאלת נישואי התערובת היא רק הקצף על הגל. דיוננו נסוב על טיבה ועומקה של הזהות היהודית, ואפשרות הצדקת קיומה של יהדות. דיוננו נוגע בשורשי יחסו של העם היהודי לסובב אותו ולעצמו. מיהו ה"אחר" לי? מה יחסי אליו ואל תרבותו? מה היכולת להכילו, לשלבו, להיות דומה לו? אלו שאלות יסוד של מחשבת ישראל, והן עומדות בתשתית הדיון של סוגיה זו.

הדיון על סוגיית נישואי התערובת הוא כרטיס אדום נוכח מגמה נרחבת, שאחרים יראו בה "סנונית המבשרת על גאולה בדמות אחוות אדם אוניברסלית". שאלת נישואי התערובת דוחפת את הפרויקט היהודי לפינה; היא דוחקת ותובעת מכולנו ליצור משמעות או להיעלם. טיעונים שלא נשמעו בעבר לטובת נישואי תערובת, צפים על פני השטח. טיעונים אלה אינם חדשים, הם היו צפונים שם כל העת. ההווה מציף אותם. וכך, ההווה מבהיר ומחדד את הטמון והסמוי בהגות היהודית. מצב זה תובע שידוד מערכות.

אליעזר שביד העיר על המחיר ששילמה הזהות היהודית בכניסתה לשיח המערבי. האמנציפציה פתחה פתח שאפשר השתתפות בחיים התרבותיים, אולם היה לכך מחיר: ההתארגנות הלאומית היהודית נשללה, וכך גם נורמות ורעיונות מבדילים. מי שהיו מוכנים לתשלום זה השתלבו בתרבות האירופית. אחרים, כאורתודוקסיה החרדית, לא השלימו עם המחיר ונאלצו עוד יותר להסתגר מהתרבות החיצונית. התוצאה: החיים הלאומיים הצטמצמו, כלשון שביד, ל"דלות מנוונת". בין אם הפכת לחלק מהשיח המערבי ובין אם פרשת ממנו – ניזוקת. המערב כ"חוץ" הסכים להכיל, אבל למעשה בלע.

הצבעה על מחיר ההשתלבות במרחב המערבי עולה גם בדבריו של עמנואל לוינס. אנו נמצאים כביכול במרחב חילוני ניטרלי, אולם למעשה אנו משחקים על מגרש שהוא כולו נוצרי (לוינס, חירות קשה, עמ' 326). אסור ליהודי שרוצה להיות שייך למרחב הכללי להחצין את ייחודו או מובחנותו, שמא יאשימו אותו בהפרת "חוזה האמנציפציה". למעשה הכול רווי נצרות: הפוליטי, המוסרי, המשפטי, האסתטי – הכול! וכלל אין מהרהרים בכך, "כשם שאין מהרהרים באוויר שנושמים". התוצאה, לדידו של לוינס, מיידית: "לא הכומר בכנסייה השכנה הוא שהביא להמרתם של ילדינו ואחינו – אלא פסקל, בוסואה ורסין הם שחוללו זאת". לוינס מדבר על המאה ה־20, וניתן לתעל בהתאמות את דבריו לשיח הניאו־ליברלי במאה ה־21.

הסתגלות היהודים למרחב המערבי תבעה תחילה ויתור על הלאומיות היהודית, ולאחר מכן ויתור על הדת היהודית. שביד חשב שהמזור לבעיה זו טמון בציונות המאפשרת נורמליזציה ושחרור לאומי. אולם זה לא עובד. עתה הציונות נתבעת לייסד עצמה כמדינה ככל המדינות ולאומיות ככל הלאומים. ואולם יש רק בעיה אחת, ושביד מכיר בה: "עם ישראל איננו ככל העמים", והתביעה להיות "נורמלי" דורשת ממנו לחדול להיות מה שהוא. הניסיון של היהדות להיחלץ מהמיצר על ידי כינון שפת זהות יהודית ליברלית שכור מחצבתה במערב – נדון לכישלון מובנה מראש.

מה טיבה של שפה חלופית? והאם ניתן לכוננה ללא זניחת תובנות מוסר וערכים שאנו חלק מהם? מה שכחנו מ"עצמנו" ו"זהותנו" בתיעול והעתקת העולם היהודי לשפה המערבית?

פרופ' אבינועם רוזנק מלמד בחוג למחשבת ישראל והמחלקה לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית בירושלים ועמית מחקר במכון ון ליר